זה הספר השני של <mark>איילת גונדר-גושן</mark> שאני קורא, אחרי ספר הביכורים הנפלא שלה "לילה אחד, מרקוביץ".

הפעם מסופר על משפחת שוסטר, משפחה ישראלית שביצעה רילוקיישן לארה"ב בשל עבודתו של אב המשפחה כבכיר בחברה טכנולוגית סודית שקשורה למוצרים ביטחוניים. הסיפור מסופר בגוף ראשון, מבעד לעיניה של לילך אשתו של מיכאל, יוצא סיירת מטכ"ל, ובנה אדם בן ה- 16.

עלילת הספר נסובה על מותו של ג'מאל בעיצומה של מסיבת כיתה. ג'מא

במוצאי שבת הייתי בערך במחצית הספר ובמקום להמשיך, הלכתי לקרוא ביקורות.
שתי ביקורות תפסו אותי במיוחד: ביקורותיהם של אבי ונעמי שכיכבו שניהם את הספר בארבעה כוכבים לאמור: ספר טוב.
ועל כך אכן קשה לחלוק.
ספר טוב. כתוב טוב, השפה, התובנות, הרעיונות. כל מה שהופך ספר לטוב.
ושניהם שמו את האצבע גם על הדברים שהפריעו לי בספר: שילוב המציאות והפנטזיה בסגנון מאיר שלו (זו לאו דווקא בעיה, אני אישית פחות מתחברת),

אני רוצה להתוודות – אני אוהב מאוד את הכתיבה של <mark>איילת גונדר-גושן</mark>. יש משהו באוזן הפנימית שלה, ביכולת שלה לשמוע את המוזיקה של השפה, שמעטים מצליחים לשחזר. כל משפט בספר נבנה בקפדנות של מי שמקשיבה למנגינה הזאת בעיניים עצומות. היא יודעת לעצור רגע לפני הדרמה, להניח שתיקה שתדבר במקומה. התוצאה היא פרוזה שנראית פשוטה – אבל היא מהסוג שמחזיק את הקורא בגרון, בלי לצעוק.

הדמויות ב“אורחים” נושמות. נעמי, האם הצ

אהבה מאוחרת

מאקס, היה שתקן ומופנם, גנן בעל מוניטין שתחזק גן בוטני קסום. יתרונותיו לא עמדו לזכותו, בשעה ששרה אשתו, הוציאה אותו למסע ביזוי ברחוב הראשי של השכונה. הוא נגרר לצידה, במבט מושפל, השפיל את קומתו וכווץ את גופו בניסיון נואש להיעלם, על אף העובדה שהיה נמוך ממנה בראש וחצי וצנום מאוד. לעומתו, היא הייתה גבוהה ורחבת גרם, ובעלת קול מרעים שנשמע והדהד היטב בשכונה. היא ביקשה להסביר לו דבר מה שלא הי

*





<mark>איילת גונדר-גושן</mark> אולי התכוונה להעיר אריות, אבל אצלי היא הצליחה לעורר דווקא משהו אחר: קנאה.
לא הקנאה המכוערת, הירקרקה, אלא קנאה צנועה, מעודנת, זו המכונה קנאת סופרים. לא שאני סופרת, אבל כאחת שמדגדג לה לכתוב משהו משלה, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות להרבות כתיבה.

למה דווקא היא, שאלתי את עצמי, הרי לא חסרים סופרים טובים לקנא בהם? התשובה, כמו הקנאה עצמה, מביכה ועלובה למדי.
קודם כל, הם

מיוחד.
סיפורו של שקר שמקורו בטעות. שקר לא מכוון שנתפס כאמת בציבור, תפח לממדי ענק, חולל שינויים דרמטיים בחיי המעורבים והיה לנחלת הכלל.
נופר שָׁלֵו היא נערה ממוצעת, תלמידת תיכון אפרורית למדי העובדת בגלידרייה בעיר מגוריה. היום בו השתנו חייה החל כרגיל עד שלקוח עצבני-אבישי מילנר, פליט ריאליטי מתוסכל מאבדן התהילה- איבד את קור רוחו לאחר שנופר, בתה של מורה ללשון, תיקנה ביטוי שגוי שלו. האיש פתח פה שופע ר

#
בתקופת מלחמת העולם השנייה (וגם לפניה, מסיבות אחרות) נערכו נישואים פיקטיביים בין צעירים מ"הישוב" לצעירות מאירופה, במטרה להציל עוד כמה נשים יהודיות, הכלואות באירופה ללא יכולת להיחלץ מהמוות הכמעט ודאי. "הפטנט" הזה פתח להן שער צר לארץ מפלט, רחוקה שנות אור מגן עדן – ארץ שורצת זבובים וזיעה, נטולת "תרבות" ואריסטוקרטיה.

דמותו של מרקוביץ', גבר סתמי שאין מי שיטרח להביט בו, גבר שהשלים עם מהותו הסתמי

כשהכרתי את מי שיהיה בעלי לעתיד נדף ממנו ריח של סַחְלָבּ.
חשבתי שאני מדמיינת, שאולי זאת השעה המאוחרת: שלוש לפנות בוקר ואני מותשת מעייפות וגם קצת רעבה.
עמדתי בקולוסיאום הרועש שבכיכר אתרים, מתה כבר לחזור הביתה.
הגברברים הצטופפו בחבורות; ג׳ל בשיער וסיגריה ביד, מסריחים, נמוכים ועיניהם מתמקדות במחשופים השונים. מדי פעם ניגשים לברמן ומזמינים עוד כוס של בירה.
פניתי לחברותיי באולטימטום שאם לא מתחפפים מפ

איתן גרין הוא רופא שהוגלה ממרכז הארץ לבאר שבע כי זה מה שעושים למי שרוצה לחשוף שחיתות רפואית. הוא מבואס תחת ואשתו קונה לו ג'יפ אדום. (אדום? סיריוסלי?) באחד הלילות הוא דוהר בשטח עם הג'יפ האדום שלו ופוגע למוות באריתראי. פוגע, הורג ובורח.
ומכאן הסיפור מתחיל.

זה לא שלא ידעתי שהספר הזה יעורר בי אמוציות. ידעתי.
זה מה שכתבתי בתגובה לביקורת של ריקה על הספר: "נראה לי שזה ספר עם אג'נדה שתרגיז אותי ולכן