לא ידעתי איך להתחיל לכתוב על הספר. היו לי בערך שלוש או שבע או אלפיים התחלות ואפס החלטות ולכן הביקורת הזו המתינה בצד וכמעט נשכחה. ואז ראיתי ב-yes דוקו סרט של channel 4 הבריטי בשם 'לעבוד עם ויינשטיין' והבנתי שזו חייבת להיות ההתחלה כי הספר מחקה את המציאות.
והוא לא מחקה אותה במובן המיידי שאתם חושבים עליו, של #metoo וההטרדות המיניות, אלא דווקא בגלל משהו שויינשטיין אמר לאישה שבאופן חריג ויוצא דופן הוא לא תקף מינית.
גאיה אלקינגטון הייתה עוזרת כלשהי בחברת ההפקות של ויינשטיין בלונדון. משימתה ביום שבו אירע הדבר הייתה לאסוף אותו מביתו מלונדון ולהביאו להית'רו. הוא פרקטיקלי דרך עליה/העיף אותה מדרכו כשהוא לבוש בתחתונים בלבד. והוא לא התנצל ולא שום דבר. כל הדרך להית'רו הוא שתק, וכשהגיעו הוא אמר לה את המשפט הזה:
///
just don’t work for me anymore you fucking mongoloid cunt
///
כן. זה האיש.
מה גאיה אלקינגטון עשתה עם זה?
כלום.
עד עכשיו. עכשיו היא מספרת.
והסיפור הזה מצטרף לשלל הסיפורים שבחלקם הופכים לכתבי אישום נגדו. ומה שאותי יותר מרשים הם הסיפורים של הנשים הקטנות מאחורי הקלעים ולא הסיפורים של גבינות פאלטרו ואנגינות ג'ולי למיניהן (לויינשטיין יש סימפטיה לבחורות של בראד פיט) שהשתיקה שלהן חרף מעמדן הסופרסטארי היא נפשעת, וכדי להוסיף חטא על פשע הן גם מיהרו לקפוץ על רכבת שמישהי אחרת התניעה בשארית כוחותיה. לדעתי זה מבייש גם אותן ולא רק את ויינשטיין האפס הדוחה.
ואיך זה קשור לספר ולמה זו הפתיחה של הביקורת שלי עליו?
כי בספר יש סוג-של מפורסם מהשואו ביזנס שמתעמר באלמונית שאמורה לתת לו שירות במקום ציבורי.
ובתרגום לישראלית מדוברת: פליט ריאליטי דיבר לא יפה למוכרת גלידה בחצר מאחורי הגלידריה.
(ושוב גונגוש מתעסקת בפליטים. ב'להעיר אריות' היו פליטים מאריתריאה. פה יש פליט ריאליטי. ואם הבנתי נכון אז בספר הראשון שלה 'לילה אחד, מרקוביץ' יש פליטים יהודיים.)
פליט הריאליטי שמו אבישי מילנר ונופר שלו היא הנערה מהגלידריה. ואבישי מילנר אמר לנופר שלו משפט לא פחות מסריח, מעליב ומשפיל מהתשפוכת של ויינשטיין.
///
עיני עגל שכמותך. פרה מטומטמת. כדאי שתורידי שערות בגבות לפני שאת מרשה לעצמך לראות אנשים. והחצ'קונים האלה, לא אמרו לך שאסור לפוצץ אותם? נשאר רק לפזר לך זיתים על הפנים ואפשר יהיה למכור ממך חתיכות של פיצה. אבל עזבי את הפנים, מה קורה עם הבטן שלך? הבעלים של החנות לא אמר לך שאם תאכלי יותר מדי תיראי כמו בהמה? מי ירצה לזיין אותך, תגידי? אני אקח כדור אחד של סורבה קוקוס.
///
ואז היא ברחה לחצר. והוא רץ אחריה וגם מילותיו המשיכו לרדוף אותה. ועכשיו היא כבר לא שותקת. היא צועקת בקול גדול וחזק, את הנשמה האומללה שלה היא צורחת. ואנשים חשים לעבר הצעקות. ורואים נערה בוכייה ובחור שנראה להם מוכר והנה נוצרה לה פרצה אחת קטנה שדרכה יכול לעבור שקר אחד ענק.
והשקר הוא שהיה אונס. ניסיון לאונס.
(גם העטיפה שקרנית. כיפה אדומה הקטנה והחמודה לא נמצאת בשום סכנה ביער גורדי השחקים בעיר הגדולה. האמת צריכה להיאמר: היא פשוט לא מעניינת אף אחד, וזהו החטא הקדמון. לא שלה, של הסביבה. לא סופרים אותה ונמאס לה להיות שקופה ואנמית בצד כשכולם חיים את החיים ועושים חיים. "היא מגישה כפיות לאלה המבקשים לטעום ויודעת שהחופש הגדול עוד רגע תם מבלי שאיש יטעם ממנה, היחידה בבנות שנשארה בבתוליה". אז היא ממציאה סיפור.)
ומפה מתחילה רכבת שדים מטורללת.
כמו היד המנפנפת לשלום של maneki neko החתול המוזהב שליווה במאותיו את נטע ברזילי באירוויזיון, היטלטלה לה חוות דעתי על הספר ומידת הנאתי ממנו. פעם למעלה ופעם למטה. הוא התחיל מעולה ואז היה חזרתי ונמרח, וכשהוא שוב נסק אל על זה היה רק כדי ליפול בנפילה חופשית ללא מצנח. גם הרהורי פרישה באו ועלו בי עד שהגעתי לסוף עם הלשון בחוץ מרוב מאמץ. של גונגוש, לא שלי.
הסוללה של maneki neko נגמרה מזמן. של כל השלישייה שלי.
ציפיתי שזה יהיה ספר של 5 כוכבים כי גונגוש כבר הוכיחה לי שהיא סופרת שכותבת מעולה גם כשהיא מרגיזה מאוד. אבל קיבלתי ציירת שלא יודעת מתי להניח את המכחול. אז נכון שאם כותבים מילים ומשפטים בלי לעטר אותן בכלל מתקבל דו"ח ולא סיפור, אבל כשמעטרים יותר ממה שצריך מתקבל קשקוש בלבוש עם הרבה מריחות.
נופר שלו שניצלה מאונס מוסרת עדות במשטרה, יותר מפעם אחת. והיא גם הופכת לאושייה מבוקשת בתוכניות אירוח ולדגלנית הראשית של נושאות נס ההטרדות המיניות – לא כל כך ברור מה קדם למה. ובעידן של אינסטגרם ותיוגים, יש מי שמזהה את הפוטנציאל המסחרי של הסלב שנולדה ושולח לה בגדים וצ'ופרים שהיא רק יכלה לחלום עליהם בחיים הקודמים שלה.
ואנחנו הרי יודעים שהפשע היחיד של פליט הריאליטי היה שהוא פתח עליה ג'ורה. וכן, מגיע לו שיימינג קטלני בפייסבוק שירמוס את שאריות הקריירה המפרפרת שלו.
אבל כולם חושבים שהוא ניסה לאנוס. והכותרות זועקות.
ניסיון אונס אמור להשאיר ראיות. בגד קרוע, סימני דנ"א מתחת לציפורניים, שריטות, חבורות, חוט שנפרם, כפתור שנתלש. משהו.
אבל פה אין כלום.
ולכן, כדי שגם הקורא הסביר יוכל לשפוט בעצמו אם חרף היעדר כל בדל של ראייה, העדות השקרית שהיא מסרה במשטרה היא אמינה ומשכנעת, ואם הראיונות השקריים שלה בתוכניות האירוח הרבות מחזקים את הקייס המשפטי, רצוי שנדע מה היא מספרת. הרי זה ספר, לא תיק חקירה עם פרטים מוכמנים שאסור להדליף.
אבל את הדבר הבסיסי הזה גונגוש לא עושה, ובמקום פרוטוקולים של חקירות היא מלהגת ליהוגים ומברברת בירבורים ומוסיפה עוד ועוד דמויות שהשיאנית שבהן היא קשישה שמתחזה לניצולת שואה ומצטרפת למסעות נוער לפולין.
חבל.
גונגוש רצתה לכתוב על נושא חשוב של תלונות שווא, אבל היא כל כך הרחיקה לכת עד שמה שנותר זה סיפור מגוחך, מוגזם, מופרך, מופרז ומנופח עם אפס אמינות והיתכנות וחוט היגיון דקיק כשערה. אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן.
או שלא?
תודה לוונדי פן שבזכותה למדתי על הספר החדש של גונשוש כי היא כתבה ביקורת ממש ממש יפה. יותר משלי אפילו.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=105236
אם כבר ספר על תלונות שווא, אז: הצד שלו / יואב אבן
כתבתי עליו מגילת שונרא
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89463
///
הסרט 'לעבוד עם ווינשטיין'
באוקטובר 2017 חשף ה"ניו יורק טיימס" את התחקיר המטלטל על התנהגותו של מפיק הקולנוע, הארווי ויינשטיין. הסרט מביא את עדויותיהם של האנשים שעבדו עם המטרידן הסידרתי לאורך 30 שנה בתעשיית הקולנוע הבריטי. בריטניה, 2017.
חיפשתי פרומו אבל מצאתי את כל הסרט. תצטיידו בשקית הקאה.
https://www.youtube.com/watch?v=0GpZs_akcKk
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
