#
כמין אנחנו יצורי להקה. אנחנו בחברה טובה: כלבים, פילים, קופים (אבל לא חתולים או דובים.) יצורי להקה זקוקים ללהקה: לצורכי ביטחון קיומי, ביטחון תזונתי בקיצור – לצורכי ביטחון. כאשר יצור להקה מופרד מלהקתו הוא יעשה אחת משתיים: יאמץ להקה חלופית או יפתח בעיות נפשיות.
כאשר יצור להקה אינו מצליח לייצר לעצמו להקה או להיצמד ללהקה חלופית הוא יחוש חרדה ודיכאון ואנחנו נקרא לו "בודד". זה יקרה כאשר משהו בדרך גידולו ישתבש והוא לא ילמד את השפה והסימנים המוסכמים לייצר קשר-להקה. במלים אחרות הוא לא יצליח לתקשר עם אנשים אחרים בגלל קשיים חברתיים.
אלינור אוליפנט היא יצור-להקה חסר להקה. היא חסרה את החוש המאפשר ליצור קשר ולהתיידד, חיה עם שיגרה קפדנית שמחלקת את חייה לרגעים ושעות, שהיא יודעת בדיוק רב מה תעשה בכל רגע ורגע. היא נבונה וביקורתית, חסכנית וחרוצה. בעברה סוד איום, בנעוריה קשר עם גבר מתעלל, ובהווה שלה היא עובדת בעבודה משמימה ואין יצור חי – אנושי או אחר – שיש לה קשר איתו.
הייתי מחלקת את הספר לשניים – חציו הראשון מתאר את התנהגותו של אדם שהבדידות והייאוש הם בני לווייתו הקבועים. חציו השני הוא פנטזיה. יכול להיות שקשה לספר את הסיפור הזה בלי להציע תרופה למצב המייאש שיש אנשים שנקלעים אליו. הצורך של הסופרת – ואולי גם של הקוראים – להגיע לסוג של ריפוי, סוף טוב, הכתיב, כך נראה, להנימן את החלק השני של הסיפור. הבעייה היא שהסוף הטוב והרגשני של הנימן הופך את חלקו הראשון של סיפורה לבלתי אמין בעליל. חבל. אלינור אוליפנט והדומים לה היו ראויים, לדעתי, לסיפור קצת יותר אמיתי ומציאותי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
