יש דמויות מתוך ספרים שהן כל כך מוחשיות,ואז, בזמן שאני קוראת אני מרגישה ממש שהדמות היא בשר ודם, וחושבת לעצמי שזה לא יכול להיות שהדמות הזו נוצרה רק ממילים.כמו אלינור אוליפנט. שהיא לא רק בסדר, היא על הכיפק. ואני ממש התאהבתי בה.
אלינור בת השלושים, אשר בעקבות אירוע טראומתי מעברה, מתנוססת על לחיה צלקת (שאת מקורה יגלה הקורא ממש בדפיו האחרונים) ואף על פי שלא צויין כך נראה שאלינור בעלת סממני OCD ,ויעידו על כך הטקסים הקבועים של אלינור, השגרה היומית שאבוי אם תופר כי אז -מתערער עולמה של אלינור, דרך בחינת כמות החיידקים אשר אלינור מחשבת שעלולים להיות על הכורסא בבית החולים / בכסא בבית הקפה / בספלי הקפה שבמשרד,ההימנעות שלה מלהחליף ספרים בספריה הציבורית, כי מי יודע כמה ידיים אחזו בו, כמו גם הרתיעה שלה ממגע עם אנשים אחרים. כל אלו, והעובדה שאלינור גדלה במוסד, והעובדה שרוב חייה לא ניהלה יחסים משפחתיים, ולא היתה חלק ממשפחה כמעט כל חייה, יוצא שהבדידות אופפת את אלינור כמו קיר בטון חזק שלא משאיר פתח לשום דבר ואף אחד לחדור את הקיר הזה.
אבל.. יום אחד נוצר בו סדק, ודברים משתנים בחייה של אלינור. ודברים טובים באים לפתחה של אלינור. לא תמיד היא יודעת מה לעשות בהם, איך לנהוג איתם, אבל היא לומדת. והיא לומדת להתיידד עם האושר, ולקבל אהבה. והתהליך הזה ריגש אותי, והספר הזה גרם לי לדמוע.ולא מעט. הסופרת יצרה את הדמויות בספר עם המון חמלה ושלחה אותן לעולם בהרבה אהבה.
ספר מרגש ונוגע. מאוד מאוד אהבתי, עד שלקראת סופו כבר התחלתי להתקמצן על הדפים, לא רציתי שייגמר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
