שנת 2017 בספרים

ספר מעניין ויצירתי. יש תחושה של עבודה קשה ורצינית בכתיבה ולכן מגיע שאפו

הספר מנגיש את נושא הפיזיקה והמדעים המדויקים לילדי בית הספר היסודי.
הוא נכתב כשפיזיקאי רציני מאוד הבחין שעם כל אהבתו והערכתו למדע - יש לו בעיה.
הוא מעולם לא הצליח ישירות ללמד את הנוסחאות המסובכות בגובה העיניים...

אך יום אחד הופיעה במוחו מרגריטה, ילדה בכיתה ו', עם חברה הכי טובה, אויב מושבע ומורים מעצבנים.
כדי להפוך את מרגריטה מדמיון למציאות הוא הפסיק להתבודד במעבדה ומצא את עצמו נעזר בלא מעט אנשי מקצוע מתחום הספרות והעיתונות, וגם במאיירת הקומיקס נעמה שהפכה את הנושא הקשה/מאתגר/מעצבן/של בנים - למשהו הרבה יותר חוויתי, כך שיהיה אמין שכל הניסויים המתוארים בספר עם חומרים ועם חלקיקים למיניהם - זה באמת מה שהכי מעניין ילדה ג'ינג'ית בת 11, ולא, נניח - טיקטוק.

לאורך כל הספר, מרגריטה האומללה מנסה למצוא אסקפיזם מהעור הג'ינג'י המאדים בקלות שלה, ומהשמירה על אחים קטנים מהסוג שמביא כל אח בוגר לקצה.
היא עושה כיף עם קצפות, מתחפשת לשמשות וירחים, מקפלת ניירות, לועסת קרחונים בטעמים, מותחת סלילים ובעיקר... מנגנת לכולם על העצבים.
חלומה הגדול המלווה את הספר ובאמת הופך אותו למעניין - הוא להתחמק מחננאל (המכונה חננאף, אתם יודעים למה...), או לפחות להוכיח מדעית שהאחים הקטנים שלה הם לא סתם מעצבנים רגילים, כי הם בעצם חייזרים.

"מועדון הפיקוויקים", ספר הביכורים של צ'רלס דיקנס, פורסם בהמשכים בחוברות קטנות במשך כשנה וחצי, 1837-1836, וזכה בהדרגה להצלחה גדולה בקרב הקוראים.
הספר תורגם לעברית ארבע פעמים: ב-1922-1921 על-ידי י"ח טביוב, ב-1955 על-ידי אריה סיון, ב-1990 על-ידי אהרן אמיר ואני קראתי את תרגומה הקולח והמצוין של דפנה רוזנבליט, שיצא לאור ב-2017.
הספר הוא אוסף של פרוטוקולים פיקטיביים מתוך עיזבון פיקטיבי של מועדון חברים פקטיבי, שהם חסידים פקטיביים של אדון פקטיבי בשם סמואל פיקוויק. פקוויק הנ"ל הוא איש חביב וטוב מזג בגיל העמידה, סוחר לשעבר ובעל יומרות מדעיות, שיוצא למסע ברחבי אנגליה לחקור את הטבע האנושי, כשהוא מלווה בשלושה מחסידיו: מר סנודרגס הפיוטי (שלא כתב שיר מימיו), מר טרייסי טפמן הרומנטי (שנודעה לו הצלחה רומנטית כבירה בקרב אוכלוסיית הרווקות המזדקנות) ומר וינקל הספורטיבי (שלא עסק מעולם בספורט וגילה בורות מסוכנת לו ולסביבתו בתחום הצייד, הרכיבה על סוסים וההחלקה על הקרח). מדובר בעצם בארבעה עוברי בטל בני המעמד הבורגני, שסובלים מעודף כסף וזמן פנוי, ויוצאים לחפש הרפתקאות.
הספר מזכיר ספרי מסעות כגון "דון קיחוטה" של סרוונטס ו"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים; סטירות ופארסות חברתיות שנעות בין סרקזם חריף ובין חמלה אנושית קודרת. סגנונו המרושע של דיקנס בספר זה, בעיקר במחצית הראשונה של הספר, יוצר פער משעשע בין 'הערצתו' של המספר, 'מכנס הכתבים', לגיבורי ספרו, ובין מעלליהם המטופשים והמביכים ברובם.
השליש הראשון של הספר לא משך את לבי. הכתיבה הנהדרת של דיקנס לא חיפתה מבחינתי על עלילה שנדמתה לי דלה מעט. סביר בהחלט שבני התקופה הבינו טוב ממני במה הדברים אמורים ומה הם מושאי הסטירה, אבל על פי אחרית הדבר של פרופ' טוקר, גם בזמנו התקבלו הפרקים הראשונים של הספר ללא התלהבות יתרה. למעשה, עד שהופיעה דמותו של המשרת האישי של מר פיקוויק, סם ולר, לא צבר הספר תאוצה בקרב הקהל. ואכן, ולר ואביו העגלון הם מהדמויות המקסימות, האנושיות והמצחיקות ביותר בספר, ובכלל.
במחצית השניה של הספר כבר נסחפתי אחרי השינויים הרדיקלים בעלילה וקראתי אותו ללא הפסקות. אמנם יש בו חלקים שהזכירו לי באופן כללי רומנים בסגנון עדות ג'ין אוסטין שאין לי שום דבר טוב להגיד עליהם ועל כן אֶדֹּם; אמנם דיקנס גולש מדי פעם לרגשנות שעל גבול הפתטי (ומעבר לו), אבל מומלץ לקרוא את הספר הזה שהוא תיאור מעניין, חי, מאיר עיניים ומצחיק עד דמעות של החברה האנגלית במחצית הראשונה של המאה ה-19 (מינוס מעמד האצולה), על שלל גווניה ובעיקר - תחלואיה. הדמות של סמואל פיקוויק עוברת תהליך מעניין של התפקחות ואין ספק שגם הוא וגם הקוראים, לומדים שיעור חשוב על הטבע האנושי.

ניגשתי אל "ואז היא נעלמה" של ליסה ג'ואל עם ציפייה לפגוש מותחן ביתי אפל, מתוך ידיעה ברורה שלסופרת יש נטייה מובהקת אל המחוזות המערערים והקריפיים. לעיתים קרובות, ספרי מתח פסיכולוגיים נוטים ליפול למלכודות של נוסחתיות זולה או שטחיות, אך הרושם הראשוני במקרה הזה לא רק שרד את מבחן המציאות, אלא התעלה עליו. הספר הוכיח שגם בתוך ז'אנר קצבי וממגנט, ניתן לייצר יצירה בעלת תהודה אנושית עמוקה שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקורא ומחזיקה אותו עם עיניים פקוחות אל תוך הלילה.
תמצית העלילה
הסיפור עוקב אחר לורל מק, אם המנסה לאסוף את שברי חייה ועברה עשר שנים לאחר שבתה בת ה-15, אלי, נעלמה יום אחד בהיר כאילו בלעה אותה האדמה. הטרגדיה המשפחתית פירקה את נישואיה ואת עולמה, אך נקודת המפנה האמיתית מגיעה כשלורל פוגשת בגבר מקסים ובבתו הקטנה בת התשע, פופי. הדמיון המצמרר, הבלתי נתפס והכמעט בלתי חוקי בין הילדה הקטנה לבין בתה שנעלמה לפני עשור, שואב את לורל למסע חקירה אובססיבי, חושפני ומותח שבו כל השאלות הישנות מקבלות תפנית חיוורת ומפחידה.

ההישג הגדול של ליסה ג'ואל בספר זה טמון באיכות הכתיבה שלה. על אף שנקודת המוצא העלילתית מפלרטטת לעיתים עם מחוזות קיצוניים ואף בלתי מציאותיים, הסגנון של ג'ואל נותר כירורגי, חד וברור. היא אינה מבזבזת מילים על תיאורי נוף ממושכים או קישוטיות יתר שאינה משרתת את הרגש, אלא צוללת היישר אל ה"קישקע" של הדמויות שלה. השימוש שלה בחילופי נקודות מבט הוא מלאכת מחשבת פסיכולוגית; הכניסה אל מוחן של הדמויות האובססיביות חושפת היגיון פנימי מעוות, קר וצלול כל כך, שהופך את הבטן ומותיר את הקורא חסר נשימה. הדמויות אינן פונקציונליות או שטוחות – יש להן נשמה, פגומה ומורכבת ככל שתהיה, והיא זו שמניעה את העלילה בעוצמה חודרת.
הספר מצטיין באמינות רגשית גבוהה ובמבנה מהודק להפליא. ההחלטה המבריקה של הסופרת לשמור את נקודת המבט של האב, פלויד, לסוף הסיפור, מעניקה לעלילה נפח טרגי ומורכב במיוחד. תפקידו של האב בדרמה הזו מותיר חותם קשה וכואב – דמות שחיה תחת משא אשמה בלתי נסבל, עד לסוף המר שבו בחר להתאבד משום שידע את האמת כולה ולא יכול היה לשאת עוד את משקלה. נקודות השיא, כמו מכתבה של אלי שנמצא בתוך הספר, מטלטלות את הקורא ומביאות את הסיפור אל קתרזיס מדויק. מדובר בסוף שהוא "עצוב-שמח" במובן העמוק ביותר של המילה; לצד הזוועה שנחשפת, לורל מצליחה למצוא נחמה אמיתית, חמלה וסגירת מעגל ראויה. כשמקלפים מהספר את שכבת הקריפיות המובנית בו, נותרים עם דרמה פסיכולוגית אנושית, כתובה להפליא ובעלת משקל סגולי רב.
שורה תחתונה
"ואז היא נעלמה" הוא מותחן פסיכולוגי חכם, קצבי וממגנט, שמוכיח שספרות מתח משובחת יכולה להיות בו-זמנית גם Page-turner סוחף שאי אפשר להניח מהיד, וגם דרמה בעלת עומק פסיכולוגי ואנושי רב ערך. חוויית קריאה מומלצת ומעוררת מחשבה שמשאירה חותם גם לאחר סגירת העמוד האחרון.

הכריש מתאר תרחיש דיסטופי של מלחמה כוללת נגד מדינת ישראל, שבה האיומים מתלכדים, בעלות הברית אינן ממהרות להתייצב, והמערכת המדינית־ביטחונית נאלצת להביט אל התרחישים הקיצוניים ביותר שלה. במרכז העלילה נמצאת גם צוללת ישראלית בלב ים, הנושאת בתוכה יכולת שמעמידה את מפקדיה ואת מקבלי ההחלטות מול שאלות כמעט בלתי אפשריות על הישרדות, אחריות והרתעה. הספר יצא ב-2017, אבל לאחר השבעה באוקטובר חלקים ממנו נקראים פחות כמו דמיון פרוע ויותר כמו אזהרה מוקדמת שנכתבה בשפה ספרותית.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר אינו רק בעלילה. כוחו הוא בכך שהוא מבין היטב כיצד קונספציות לא קורסות ברגע אחד - הן נשחקות לאט, מתוך נוחות, הרגל, ביטחון עצמי ומערכות שמעדיפות לעיתים את התרחיש הסביר על פני התרחיש המסוכן. בן־דוד יודע לכתוב מערכת. הוא מבין איך נראית מדינה כשהיא עוברת ממסמכי הערכת מצב למציאות שבה כבר אין זמן לתקן את ההנחות. הוא מבין שהשאלה האמיתית אינה רק “האם צפינו את האיום”, אלא האם באמת בנינו את עצמנו, נפשית ומבצעית, לאפשרות שהוא יתממש.

יש בספר משהו מטריד דווקא משום שהוא אינו נשאר רק ברמת הפעולה. הוא לא מסתפק במרדפים, מבצעים וסודות, אלא מציב את הקורא מול לב השאלה האסטרטגית: מה עושה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, כאשר כל שכבות ההרתעה שלה נבחנות בבת אחת. מה קורה כשהדיפלומטיה אינה מספיקה, כשהמודיעין מאחר, כשהלחץ הבינלאומי מתהפך, וכשהדרג המבצעי נדרש לשאת בידיים שלו החלטות ששום נוהל לא באמת מכין אליהן.

בן־דוד כותב מתוך היכרות עמוקה עם עולם הצללים, אבל היתרון שלו הוא שהוא לא מתאהב בטכניקה. יש בספר מודיעין, מבצעים, תרחישי קיצון ותנועה בין דרגים, אבל מתחת לכל זה יש הבנה שהמערכת הביטחונית אינה מכונה. היא מורכבת מאנשים - מפקדים, לוחמים, קברניטים, אנשי מודיעין - שכל אחד מהם מביא איתו אופי, פחד, יוהרה, אומץ, עייפות ושיקול דעת. בסוף, גם המערכות המתוחכמות ביותר קמות ונופלות על איכות האנשים שמפעילים אותן.

בעיניי, הקריאה ב״הכריש״ חשובה במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. לא משום שהספר “חזה” בדיוק את העתיד, אלא משום שהוא מזכיר את החובה המקצועית הבסיסית ביותר של כל קמ״ן, מפקד וקברניט: לקחת ברצינות גם את מה שנראה קיצוני מדי, מורכב מדי או לא נעים מדי לעיכול. לא כל תרחיש אימים יתממש, אבל מערכת שאינה מסוגלת לחשוב אותו עד הסוף - לפרק אותו, לתרגל אותו, להתווכח איתו ולהיערך אליו - עלולה לגלות מאוחר מדי שהמציאות אינה מחויבת לקונספציה שלנו.

מישקה בן־דוד כתב ספר שמאלץ את הקורא הישראלי, ובוודאי את איש המערכת, לשאול לא רק מה יקרה אם האויב יעשה את הבלתי נתפס - אלא מה יקרה אם אנחנו שוב לא נאמין שהוא מסוגל לכך.

כשרומנטיקה זולה פוגשת ספרות איכותית זה ההגדרה לכשהגלים מתחזקים

הז'אנר של לראות את הטוב בכל דבר לפעמים קצת מקשה עלי למרות שאני בעד.

הגיבור של עקוב אחרי שינויים הוא כמעט אותו גיבור של ויהי בוקר. הוא ערבי, משכיל, מוסלמי אבל חילוני, בן העיירה טירה, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי ואב, עובד כפרילנס וכותב בעברית לעיתון, דואג עד חרדתי למשפחה הגרעינית שלו, ומחפש את האישור מהמשפחה המורחבת. האם זה בן דמותו של סייד קשוע עצמו? הקורא יכול לקרוא ולשפוט. יש כמובן גם הבדלים בין הגיבורים, ובספר הזה הגיבור ששמו אולי סעיד חדד ואולי בעצם לא, כבר לא עובד בעיתון, ולמעשה גם לא גר בטירה או בכלל בארץ. הוא גר באילינוי, נשוי או סוג של לאישה שרק הוא קורא לה פלסטין, אב ליסמין, אדם ואמיר, קבר זה מכבר את תשוקתו לכתוב ספרות יפה, ומנסה להתפרנס מעריכה של סיפורי חיים של אנשים. הוא מראיין אותם, מקליט על קלטות מהסוג הישן, ואז מתמלל ומשכתב. לפעמים, כלומר בדרך כלל, הוא לא מסתפק בדברים שהלקוחות שלו מספרים ומשתיל זכרונות משלו בתוך סיפורי העבר של אנשים אחרים.

כריכת הספר שייכת לרשימת "אמנות על הכריכה" וכמו כמעט בכל פעם שהמעצב הגרפי בוחר יצירת אומנות ולא תמונת סטוק גנרית, יש בבחירה שלו משום פרשנות ליצירה. קלטת השמע המצויירת על הכריכה היא חלק מתמונה בשם There must be a song that doesn't remind me of you, היינו חייב להיות שיר שלא מזכיר לי אותך, של צ'רלי דיי. מערכת היחסים בין גיבור הספר ובין אשתו פלסטין היא מורכבת ונמצאת במרכז הגרעין של הספר. היא הולכת ונגלית במהלך העלילה, וכמו שאפשר לתאר היא לא נשארת במישור העלילתי ונישאת גם למחוזות האלגוריה.

חלק ניכר מעלילת הספר מתרחש בבית החולים מאיר בכפר סבא, מקום שבמקרה נקלעתי אליו השבוע בביקור במחלקת יולדות. זה בית חולים שחלק ניכר מהצוות ומהמטופלים והמבקרים הם ערבים ישראלים, בין השאר מטירה הסמוכה. גיבור הספר בא לבקר את אביו שעל ערש דווי, ולמרות שבית ההורים קרוב מאוד, מרחק כמה דקות נסיעה במונית שירות, הוא בוחר להתארח בדירת אירוח בכפר סבא. גם הסיבות להרחקה שלו מהבית ומהמשפחה מתגלות במהלך העלילה, בזמן שהוא מנסה לדובב ולהקליט את אביו ולכתוב את סיפור החיים שלו. אביו לא מאוד מודע לזה, אבל מצד שני מכיר את הבן שלו טוב מאוד ולכן שואל אותו במפגיע אם הוא מתעקש להמשיך להרגיש קורבן. ואולי גם זה, השאלה הזאת, עוברת למישור האלגורי ולדיאלוג הדיסוננסי של ערבים ישראלים בינם לבין עצמם.

סייד קשוע כותב היטב, ועל אף נפילה אחת בספר ערבים רוקדים, גם עם עלילות מעניינות ומעוררות מחשבה.

סוּפה בת עשרים, גרה ב׳אבריים׳, מושב שהוא חור לא ציורי במיוחד, וחיה עם אליס, אימא שלה. אימא שמגינה עליה כל כך עד כדי כך שלא נותנת לה עתיד. או הווה. או חיים בכלל.
סוּפה אוהבת לכתוב, לדמיין, לצייר את קורותיה בתוך כדי שהם קורים. והיא כותבת את הספר ׳חייהם של האנשים הצבעוניים׳ שבו היא כותבת טיפוסים על בסיס שכניה הטיפוסיים גם ככה, כדי ליצור עניין בשיעמום האין־סופי . וזו גם הדרך שלה לברוח מהחיים־לא־חיים שאליס מאפשרת לה.
הצל של סופה הוא אליס, וכך גם הקול הפנימי שלה. סופה מוטבעת באליס האוהבת והדואגת שכולאת אותה בכלא משעמם במיוחד, ברוטינה של פשטות ועליבות שסוּפה מוצאת דרך להפוך לכתב יד מרתק. התיאורים שלה עוברים דרך העיניים של אליס, דרך הפה של אליס, ומעטות הפעמים שבהן זו סופה שמדברת, ולא אליס מתוך גרונה של סופה.
כשמֵירון מגיע למושב רוח חדשה מגיעה איתו, שינויים שאליס לא אוהבת, שינויים שסוּפה זקוקה להם ואף מתאהבת בהם.
סופה היא נערה שקטה שלא מחפשת צרות. אבל היא כן מחפשת מפלט מאליס, כל מפלט, גם אם הוא המפלט הראשון שנגלה לעיניה – הגבר הנאה והעשיר ש׳פולש׳ אל העיירה ומכניס אליה ראוותנות, סטייל וניקיון.
ההתאהבות בו מביאה לעוד שינויים, ולאחריהם לעוד כמה, עד שעולמה מתנפץ עליה. האנשים הצבעוניים הופכים לשקופים והטיפוסים כבר לא מעניינים את סופה והתשוקה הגדולה שלה הופכת לאויב הגדול של חייה.

הספר כתוב בלשון מדבר עבר, וכתוב כיומנה של סוּפה, עם טוויסט מהנה, אף שצפוי.
שפת הספר משקפת את חייה של סופה. הכתיבה מאפשרת חדירה פנימה לתוך ראשה של סופה, והכתיבה בלשון עבר נותנת אפקט של מכתב לחבר טוב: סופה היא החברה הטובה של הקורא, היא מדברת אליו בשפתה, בביטוייה הייחודיים, וגם משקרת לו בכך שהיא הופכת את חייה למעניינים בשבילו, הופכת את העליבות לצבעוניות ואת הפשטות והכליאה לציניות פיוטית חדה כתער.
הציניות של סוּפה שזורה בספר בדיוק כמו שהצבעוניות – שהיא מעתירה על האנשים העלובים סביבה כדי לא לשקוע בעליבות איתם – שזורה בחייה.
לפעמים הציניות של סופה מופנית כלפי אליס, לפעמים כלפי דבריה של אליס, לפעמים כלפי כל העולם מעיניה של אליס ולפעמים, פעמים נדירות, זו סופה. סופה שהיא לא אליס, שמעוניינת להיות לא אליס, שרואה את חייה ללא אליס, אך גם מזלזלת בפנטזיה על חיים בלעדיה.
ההטבעה של סופה באליס כתובה היטב, ואפשר לראות איך במקום אהבה הדדית, צד אחד חונק והצד השני נחנק.
אפשר לראות איך אליס מצליחה לשבות את סופה בשם האימהות והאהבה, וכמה האהבה הזו היא הרסנית. ואפשר לזהות את המרדנות של סופה ואת הציניות שלה שנובעות מתוך הקשר הלא בריא הזה, ומאחוריהן נמצאת כמות אדירה של כאב על שאין לה חיים, וטינה כלפי אליס.
אך ככל שחייה של סופה נעשים באמת מעניינים, ככה הציניות שלה פוחתת והספר כבר לא מצחיק והופך לרציני, כי ככל שיש לסופה עניין במתרחש סביבה, ככה היא לא צריכה להסתכל סביב ולצבוע את חוסר העניין במילים שנונות ובצבעים עזים.
וכשהעולם מתמוטט עליה ומתנפץ לה בַּפַּנים, הכתיבה כבר נחווית כדיכאון.
ובסוף גם כתקווה מחודשת.

הסוף הטוב, אם תשאלו אותי, לא באמת סוף טוב, אלא התחלה של עוד סיבוב בלופּ של חייה של סופה. הסוף הוא עוד פורענות בפני עצמה, אף שסוּפה לא רואה זאת כך.
יש טעויות לשון פה ושם, בעיקר עם הפועל ׳מהווה׳ הארור שאיכשהו נדחף לפינות לא לו. אבל שפת הספר עשירה ויפהפייה' עברית שהייתי רוצה בעוד ספרים.
החסרונות היחידים בעלילה, אם ממש מחפשים, הם המטוס והזרקור. הפְּנִייה למבטם של המטוס והזרקור היא מעין בריחה, ניסיון להראות איך סופה יוצאת מהסיטואציה ורואה אותה מבחוץ, אבל אני חושבת שאם היו מפחיתים מהם מעט, האלמנט היה מצליח יותר.

׳סופה של אליס׳ היא אחת היצירות שהכי נטמעו בי.
אני מרגישה שסופה העניקה לי מתנה פיוטית מרהיבה של ייאוש ותקווה שמעורבים זה בזה ושזורים בשפתה השנונה. של פורענות שמתוארת בה כדמות נשית בפני עצמה, ושל עליבותם של שקרים, של כוח הרס של רצון להגן ולשלוט בחיי אהוב ושל ניסיון לחיות גם כשאין חיים.
אף שזו קריאה שנייה לגמתי אותו והוא זרם לי כמו תזמורת כלי מיתר בכל הגדלים והמנעדים בהרמוניה מזוקקת שמעבירה בגוף את התווים של התמימות, של הכיעור הרב שיש בעולם, של האמונה שיש טוב, של ההיסחפות אחריו, של סערת ההתבגרות ושל סטירת המציאות הגדולה.
ושל הכאב שבא בעקבותיה. כמה כאב.

הסיפור מצמרר, העלילה שזורה היטב ומסתיימת בדוק של תקווה.
ממליצה לקרוא!

---
סופה של אליס, גלית דהן־קרליבך
עריכה: נועה מנהיים
הוצאה: כנרת זמורה דביר

הספר הוא מותחן ברמה בינונית, עם תרחישים מתקדמים אך בקצב איטי מדי. העלילה לא הצליחה לייצר מתח משמעותי או לגרום לתחושת שיא. הפריע במיוחד המעבר בין קווי עלילה מרובים וחוסר מיקוד בדמויות המרכזיות, מה שפגע ברצף הקריאה ובהנאה הכללית. בנוסף, ישנה התמקדות יתר באירועים שוליים שאינם תורמים באופן מהותי להתפתחות העלילה

אבא שלי היה / נטלי יעל

ספר לא פשוט לקריאה ולראייה מתחיל במילים: "אני לא מרגיש טוב". עם זאת הספר עוסק בנושא חשוב, שגם מבוגרים מעדיפים פעמים רבות להימנע מלדון בו. התמודדות עם אובדן לא קלה לאף אחד מאיתנו ואם היא לא קלה למבוגרים, אז בטח ובטח שלילדים היא קשה, אולי אף יותר.
לפני כשבועיים, אבי הלך לבלי שוב ולמרות שהספר כבר די הרבה זמן על המדפים, (יצא לאור בשנת 2017), רק עכשיו נתקלתי בו. אמרתי לעצמי שאולי זהו רמז, אולי אבי שלח את עיניי אליו על מנת שיעזור לי להתמודד, לכן הייתי חייבת לקרוא ואמנם קראתי אותו עם דמעות בעיניים, אבל מרגישה שהקריאה אכן עזרה. אמנם איני ילדה קטנה ובכל זאת מצאתי את עצמי מזדהה עם הילד ועם המצבים שהוא חווה. המצבים המובאים בספר מתארים את התחושות והרגשות בצורה כל כך מדויקת והאיורים מדויקים אף הם ומעצימים את המסר.
בנוסף העזרה באה לידי ביטוי בכך שעצם זה שאני כותבת את הסקירה הזו, אני מנציחה את זכרו של אבי ולו במעט. ועכשיו לעלילה:
במרכז הספר ילד (שמו לא נאמר אולי בכוונה תחילה, כדי שכל ילד שחווה אובדן יוכל למצוא את עצמו בסיפור). הילד איבד את אביו, (גם לאבא אין שם ולא נאמרה הסיבה שהלך לעולמו וזה דווקא טוב לדעתי. שוב כי לא משנה מי האבא ומה הסיבה לפטירתו, העיקר הוא שכל ילד שכואב לו יוכל להתחבר).
הספר מעלה למרכז הבמה מצבים יומיומיים שעלולים להחזיר את הילד אחורה: הוא משחק עם חברים ופתאום נזכר ועולות לו דמעות בעיניים, אבל הוא מתבייש ועושה מאמצים לעצור אותן. (גם כאן מובאים נושאים חשובים כמו: בנוסף לאבל הילד גם צריך להתמודד עם העובדה שהוא מתבייש להראות שעצוב לו, שהוא מתבייש בגעגועים שלו לאבא). הוא במכולת מתבלבל בעודף והמוכר אומר: "מה אבא לא לימד אותך חשבון?" ועוד.
הספר מנגיש לילדים את הנושא ולדעתי זה ניסיון אמיץ, עם זאת אין בו פתרונות קסם וגם זה אמיץ לדעתי:
האמא אמרה לילד שאבא נפטר ולא ישוב גם בעוד 50 שנה (כלומר האמא לא מייפה את המציאות עבור הילד), אבל אין זה אומר שהיא לא מנסה לנטוע בו תקווה ואכן הספר מסתיים בתקווה ובמילים מרגשות עד מאד.
אני חושבת שדווקא בתקופה זו, שבה לצערנו לא מעט ילדים נותרו יתומים, (החל מהשביעי באוקטובר וכלה במלחמה עם אירן שמי ייתן ולא תשוב), הספר הזה עשוי לשמש כלי חינוכי / טיפולי משמעותי במיוחד. זאת ועוד, כתבה את הספר יועצת חינוכית שהשתמשה בחוויותיה, תחושותיה ורגשותיה שלה עצמה, כפי שהיא זוכרת אותן, כשהיא עצמה התייתמה מאב כילדה צעירה.
מי ייתן ואף אחד מאיתנו לא ידע עוד צער וכאב.
לעילוי נשמת מיכאל בן אסתר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים לעד, אמן.

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות של סופרים ישראלים. יש בי נטייה כמעט אוטומטית לחפש סיפורים שמתרחשים רחוק ממני בשפות אחרות, במקומות אחרים, כאילו המרחק מאפשר לי להיכנס לסיפור בלי להרגיש שהוא קרוב מדי לחיים שלי אבל “לחנך את מיסטר רייט” של זהבית ארצי הצליח לשבור את ההרגל הזה.
זה ספר שנכנס בדיוק כמו קומדיה רומנטית קלאסית: חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות. איימי ליין, גיבורה שלא באמת רוצה להיות חלק מהאירוע, נגררת למיסיסיפי ולעולם של עשירים שהיא והמשפחה שלה לא ממש מחבבים. עולם של נימוסים מוגזמים, חיוכים מנומסים מדי, וגברים שנראים כאילו הם יודעים בדיוק איזה רושם הם רוצים להשאיר.
ואז הוא מופיע;
“מיסטר רייט” גבר פלרטטן, חצוף, בטוח בעצמו בצורה כמעט מתריסה, הוא מסוג הדמויות שמגיעות עם נוכחות שמכריחה אותך להגיב אליהן, גם אם את לא רוצה.
מה שמעניין בספר הוא לא רק הדינמיקה הרומנטית עצמה, אלא איך היא נבנית סביב רעיון של שליטה. איימי בטוחה שהיא באה “לחנך” אותו, להציב גבולות, לא לתת לו להכתיב את הקצב. אבל מהר מאוד מתברר שזה פחות סיפור על חינוך ויותר על התנגשות בין שני אנשים שלא באמת מצליחים להישאר אדישים זה לזה.
יש משהו מודע לעצמו בכתיבה של זהבית ארצי היא לא מנסה להעמיד פנים שמדובר בסיפור מורכב מדי. להפך, היא מאמצת את הקודים של הרומן הרומנטי הקליל: מתח, משיכה, התנגדות, והתרככות הדרגתית. אבל בתוך הפשטות הזו יש גם דיוק מסוים בבניית הדינמיקה בין הדמויות.
כי בסופו של דבר, “מיסטר רייט” הוא לא באמת שאלה של מי צודק או מי מחנך את מי אלא הוא שאלה על כמה זמן אפשר להחזיק התנגדות מול משהו שמושך אותך בדיוק במקום שבו את הכי מנסה להישאר בשליטה.
זה ספר שלא מנסה לשנות את הז’אנר, אלא פשוט לעבוד בתוכו טוב. לתת חוויה קלילה, זורמת, עם מספיק ניצוצות כדי להשאיר אותך בפנים עד הסוף.
ואולי זה כל מה שהוא צריך להיות.