#
#
בדיוק כשחשבתי שאני וספרות לטינית זה לא, צץ הספר הזה והראה לי שנסיון לקטלג ולהכניס דברים למשבצות הוא בזבוז זמן ואנרגייה ומי שמשתמש בטכניקה הזאת מפסיד (חוויות) יותר משהוא מרוויח (זמן וסדר).
לבררו מספר על סופר אחד שחייו נתקעו. הוא נפרד מאשתו, הספר האחרון שכתב קבל דחייה מנומסת מהמוציא לאור שלו שהוא גם חבר שלו, בערך. חוץ מכל אלה הוא מרושש וצריך מזומנים מהר כדי לשרוד. אז הוא בולע את גאוותו, דוחף את האגו לתחתית הארון – משם יוציא אותו כשהזמנים ישתפרו - ויוצא בשליחות המו"ל שלו לאתר סופר אלמוני, שכתב יצירה חד פעמית, אולי בשם בדוי, ומתגורר, אולי, באיזו עיירה שכוחת אל רחוק מאד ממונטוידאו בירת אורוגוואי, בה מתגורר גיבורנו. (וכנראה גם לבררו)
(לא כל כך נדיר למצוא לוזר בספרים, ודאי לא נדיר לצחוק על חשבונו) כתיבתו של לבררו רעננה ואמינה, עם חוש הומור שמצחיק אותי (זה לא טריוויאלי). הוא אינו מבזבז את זמנו – גם לא את זמנו של הקורא – בתיאורים פיוטיים. הגיבור שלו אינו טיפוס פיוטי, והרפתקאותיו בחיפושו אחרי אותו סופר הן הרפתקאות ארציות, משעשעות, מצחיקות ואמינות. אנשים שאת דעתם אני מעריכה כתבו ביקורות מהללות על הספר הזה, ואני שמחה לצרף אליהן את חוות דעתי הצנועה.
הספר הזה חינני. לא נטול פגמים – כמו כל דבר חינני – אבל מושך אותך לקרוא אותו ונעים לך מאד לבלות במחיצתו. חן, כידוע לכל, הוא תכונה נדירה למדי ומי שניחן בה יכול לותר על יתרונות אחרים. ואני אשמח לקרוא עוד ספרים שלבררו כתב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
