•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
רשימת קריאה של פואנטה
"ממישהי ש"חיה חיים סוערים בברלין...והיה לה יופי אנדרוגיני שמשך אליה גברים וגם נשים" הייתי מצפה לכתיבה הרבה יותר עסיסית, חיה וסוערת – במקום היבשושיות המשמימה וחסרת כל ייחוד שיש כאן. לא שווה להתעכב. "
"ככה זה כשמבצע של ספר ב- 10 שקלים גובר על העקרונות. הרי לא הייתי קוראת את ג'וליאן בארנס הפושר והעבש הזה אחרי 'תחושה של סוף' אז אל לי להתפלא ואין למי לבוא בטענות. "
"פתאום גבר. בחוף הים. נשוי, אשכנזי, מסודר, פסיכולוג. פתאום אישה. גרושה, נשואה לצרות, ממוצא "אחר", ניגוד מושלם. צרור קלישאות שגורם להוציא עשן מהאוזניים במערכה הראשונה = אין מה לחפש במערכה השנייה. "
"אלכס בדרך לשוויץ. שם מחכה הגלולה (או הזריקה) שתציל אותו מהסבל. חוץ מהקטע הזה של טיסה לשוויץ, אין מה לקנא, אלכס לא מסוגל אפילו לסיים סיגריה אבל סידורי המוות של אלכס לא מעניינים אפילו את אלכס עצמו אז למה לי לקחת ללב?"
"אירי בן 84 מנסה להתבדח ולספר בדיחות קרש כאשר הכוונה המקורית היא לשדר מצוקה של זיקנה ובדידות, ועל הדרך להיזכר בימים יפים וצעירים יותר. קצת לא נעים, בכל זאת – בפני שיבה תקום וכל זה – אבל מוריס הזה עצבן אותי, הניסיון שלו (או של הסופרת, דרכו) לעורר אמפטיה והזדהות הרגיש לי פתטי ומאולץ, אולי שקוף מדי? ונפרדנו די מהר, לטובת הבאים בתור, בתקווה שיהיו קצת יותר מתוחכמים וקצת פחות מגוחכים. "
"הם לא מקובלים, לא מובנים, לא סטנדרטיים, שונים, אאוטסיידרים ועוד מהסוג הזה של תירוצים שנוח לאנשים לספר לעצמם כשהם מרגישים שמשהו לא עובד, ובמקרה הזה - זוגיות חורקת, והם מחליטים להקים קומונה כי גם ככה הם ביחד הרבה שנים אז למה לא להפוך את זה ל"עסק"? עזבתי את החמודים האלה לנפשם ב- 20%, בדיוק בשיא הדרמה בנושא האינסטלציה מול שירותי בול פגיעה, וקצת אחרי הדילמה של טבעונות כנגד סטייקים ומה נגיד לילדים ובלה בלה בלה. "
"פרודיה פגשה את סאטירה והן החליטו פה אחד לבקר בספונטניות זוג חברים מימים ימימה: גימיק ואלגוריה. לפעמים בדיחות קרש כאלה מובילות למשהו מפתיע ומרענן במקוריותו אבל ברוב המקרים כל מה שנותר זה לגחך על המאמץ המיוזע של הסופר ליצור משהו שנון וציני ואינטלקטואלי שכזה, כמויות ההשקעה בכל הקונסטרוקציה המוזרה הזאת פשוט מתמיהות, ואני חוויתי רק 20% מכל היופי הזה ויצאתי כמעט עם נזק מוחי אז רק תארו לעצמכם. "
"ערבוביה של סיפורים בקולות שונים ומתרוצצים, מרגיש מאולץ, עמוס ומבולגן, ובעיקר - לא מעניין. עשה לי ורטיגו וננטש. "
"מבולבל, כאוטי, קראו לזה אסוציאטיבי אז שיהיה אסוציאטיבי. קשה לי לדמיין שניתן להתאים את הבלבלת הזאת למצבי רוח של מישהו אחר פרט לסופר עצמו. "
"ציטוט מתוך מכתבים של פרנץ קפקא שנפתח במשפט "בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים." נותן יריית פתיחה שמעיפה את הכדור לאילנות גבוהים מאוד. הסיפור עצמו אנמי ופשטני, מורכב מדיאלוגים חד-ממדיים ולא מתרומם מעל גובה פני הדשא. יש רשימה מכובדת של תודות ואני תוהה איך כל האנשים האלה לא טרחו לרמוז לרבקל'ה מונדלק (רבקל'ה, למה שלא תחליפי את השם הגלותי הזה למשהו קצת יותר ספרותי ומושך, אם כבר) שהדבר הזה הוא לא בדיוק, וגם לא בערך, וגם לא בכלל, ספר. ושתנסה אולי בשנה הבאה. או שבכלל לא. "
"2*. פיליפ, מה זה השטויות האלה? כבר היה עדיף שהיית כותב על מצב החסה בשטחים. איזה מפח נפש אחרי "האדם שמחוץ למשוואה"."
"הטובים - טובים, הרעים - רעים. הטובים בורחים מהרעים ועוברים לגור על עצים, מספרים סיפורים מתוקים ונזכרים. נוסטלגי, מתקתק, מרדים ומטשטש ערנות. ננטש. "
"הקסם התפוגג והספר ננטש בעמוד 65. גם אם ניסיתי להתייחס לספר הזה בתור ישות נפרדת ולא להשוות ל"השנים הרחוקות" הנהדר, זה לא ממש עזר. ובכל זאת, פה ושם היו משפטים של פאוסטובסקי שכל-כך הרשים אותי בספרו הראשון. כמו זה, למשל: //" מיום ליום חרב והתעופף ונמוג ברק-השוא אשר בו התנוצצו לפנים מושגי על המציאות. החיים נכנסו לתוך הכרתי כמשהו שפניו זועמות, התובע יגיעה מתמדת כדי לנקותם מן הבוץ, המוגלה והשקר ולראותם בכל תפארתם ופשטותם."// "
"2*. 2*. כתיבה רובוטית, פשטנית ונטולת רגש בספר הראשון מוצדקת ואולי אפילו מתבקשת כאשר הסיפור מסופר בגוף ראשון רבים על-ידי תאומים בני 10. היא תואמת לגיל שלהם, להתנהגות שלהם ולרוח התקופה הדורשת הישרדות וערמומיות. כתיבה כזאת בספר ההמשך כאשר הסיפור מסופר על ידי מספרת כל-יודעת והעלילה כבר שונה בתכלית היא צורמת ותקועה באוזן כמו מסמר חלוד. אין לזה שום הצדקה, זה נראה רע, זה נקרא רע ובעיקר אין שום ערך מוסף לסיפור על הסבל והניכור הגדול במדינה טוטליטרית כשהוא מסופר בצורה כל כך עילגת וחוזר על עצמו שוב ושוב. ננטש בעמוד 60."
"2*. פסיכיאטר בשם ג'אקמור מרגיש ריקנות ומגיע לכפר מלא מוזרויות כדי לעשות פסיכואנליזה לתושביו ההזויים. בשלבים הראשונים של שהייתו בכפר הוא מזדעזע ונגעל, אחר-כך מתרגל ומרשה לעצמו אי אלו מעשים דומים. במקביל מתרחש סיפור על שלישיית תינוקות שגורמים לאמא שלהם לאבד כמה ברגים ולפתח אובססיות ופרנויה לביטחונם ושלמותם. המוסר של אנשי הכפר רדום רוב הזמן, והם משליכים את תוצאות הפשעים שלהם לנהר שבו שוחה שעיר לעזאזל שלוקח על עצמו את מצפונם. המעשיות בספר מפוזרות ללא סדר או הגיון אבל הבעיה העיקרית שלו היא בהעדר פואנטה, אין בו שום מסר קוהרנטי משמעותי שאפשר להיאחז בו, ולסבול למענו את כל המוזרויות והמעשים הדוחים שנעשים בכפר. בטוח שבוריס ויאן רצה להגיד משהו חשוב אבל התוצאה יצאה מגומגמת וחסרת ערך מוסף."
"2*. הבכיינות של ברנהרד הייתה כל-כך חיננית ב"בטון" וזאת הסיבה שהגעתי לקרוא את "הסיבה" אבל קצת אחרי מחציתו הגעתי למסקנה שאין סיבה להמשיך ולחפש סיבות לסיים את הספר המשעמם הזה. מה גם שלא מצאתי שום סיבה להזדהות עם סבלם של תושבי זלצבורג בסוף מלחמת העולם השנייה, ובתיאורים של הרג והרס מבנים היסטוריים ומפרט הסבל "הנורא" מהפצצות אוויריות של "האויב" ראיתי ציניות גדולה, והם גרמו לתוצאה הפוכה ממה שהתכוון המשורר. רציתי להתחיל עם הספר הזה את סדרת הספרים הלבנים שלו אבל לא נראה לי שאחרי החוויה המיותרת הזאת יש טעם להמשיך. "
"יחסי אהבה-שנאה למשך 70 עמודים שלא התקדמו לשום מקום, רק הלכו במעגלים סביבו וסביבה וסביב הבדידות שלהם. שמעתי מדי פעם את החריקות של מאמץ להישמע אותנטי, מדי פעם הבזיק איזה עניין והיה ניצוץ קטן של תקווה, וככה זה עם הספרים האלה - הם לא מספיק גרועים כדי לנטוש מייד והם לא מספיק טובים כדי להישאב בלי לספור עמודים ולדלג על משפטים. "
"אמת, עבדות, התעללות, סבל, מאבקים - יש נקיפות מצפון קלים כשנוטשים ספר כזה בתחילתו, במיוחד אם הוא כתוב טוב ומספר סיפור חשוב. אבל מה לעשות שזה פשוט לא מעניין, אין בו את הקליק הזה של מפתח המסתובב בתוך מנעול, ההרגשה הזאת של ספר טוב *באמת*. "
"2*. שיטפון של להג. צונאמי של פטפטת. נהרות של פאתוס. הסופר התאבד בגיל 26, ואולי זאת הסיבה שמכנים אותו "מחשובי היוצרים בפורטוגל" כי מותו של סופר בדמי ימיו מעורר הערכת יתר אצל הבריות. "
"כבר אחרי שלושה עמודים של תודות (3 עמודים שלמים! וכולם נשמות ואהבות ומתוקים להפליא...) היה ברור שזה הולך להיות חובבני. ואחרי שני עמודים נוספים של פרולוג היה ברור שזה גם הולך להיות נורא דרמטי והיסטרי. הזדרזתי לסגור ועברתי לספר אחר וכבר בשני העמודים הראשונים שלו נשמתי את האוויר הצלול הזה של ספר טוב עד מעולה, אוויר פסגות שהולך ונהיה נדיר אבל כשמוצאים אותו - מזהים מייד. הבדל של שמים וארץ. "
"בית חולים שיקומי לפצועים, תשושים, כרותי גפיים וגוססים. היה יכול להיות מעניין יותר אם לא הייתי קוראת כמה ספרים בעלי רקע דומה לפניו, ובראשם "ריקוד על המים" ו"אגף הסרטן", אבל זה לא המצב ולכן הספר נראה מתאמץ וחיוור לעומת הכרישים הגדולים שמציגים בכישרון גדול את הגחמנות של החולי, הזקנה והמוות ואת חוסר האונים של אלה המקבלים מנת יתר של סבל בעל כורחם. "
"סקס, סמים ורוקנרול? שנות השבעים, ילד בגיל טיפש-עשרה מתאר את הרפתקאות האהבים שלו עם בנות גילו, לפי רשימה מדורגת של שברון לב. לא זכור לי איך הגעתי לספר הזה ולמה הכנסתי לרשימה אבל הסיפורים האלה כל-כך כל-כך לא מעניינים אותי שהוא ננטש אחרי עמודים ספורים, וטוב שכך. "
"אוסף לא קוהרנטי של רשומות, יומנים וכתבים שונים - ספק עדויות, ספק זיכרונות כאשר המוטיב המרכזי הוא רוע (בנאלי או גזירת גורל או וריאציות אחרות שלו). סיפורי חיים של יהודים שאיבדו את משפחתם יש בספרים אחרים והם כתובים טוב יותר. גם סיפורי רוע יש בספרים אחרים הכתובים בצורה הרבה יותר מעניינת. אז אין שום סיבה לקרוא את הספר הלא מבושל והמבולגן הזה."
"האזנתי לאיזה שני פרקים וכל-כך לא עניין אותי הסגנון הזה של דיאלוגים מטופשים בין בני זוג על הקניות בסופר. יש לי את זה גם בלי לקרוא בספרים. גם לא עניין אותי מה יקרה הלאה ואיך פעילות "סביבתית" דיבילית של הכנת צבים קשורה לכל העלילה הלא מושכת הזאת. יאללה, הייתי..."
"ההתחלה הייתה מבטיחה ואז הסיפור הלך לאיבוד, אולי בכוונה, כדי להמחיש את האבדון הכללי - חורבות ביירות אחרי הפצצה, הכול הרוס ומתפורר, מתכסה מצחיית פרא וזיכרונות בדים. כאילו לא מספיק מפוזר גם ככה, יש עומס בלתי נסבל של רחובות ושמות ומלים בערבית שמדלגים עליהם כמו על סלעים שזרוקים בכל פינה. מעייף. ננטש במחציתו. "
"אחרי "ריקוד על המים" התאהבתי בכתיבה של לילי פרי, והספר הזה היה כל-כך רחוק מהקודם, מוזר, הזוי ופלצני...סינדרום הספר השני, אני מניחה. "
"יש ספרי אווירה שאני אוהבת, תלוי אם האווירה שהם יוצרים מתלבשת עליי. לא כך היה עם הספר הזה ולכן הוא ננטש בתחילתו, אפילו בלי שהקדשתי לו מאמץ ראוי לשמו כי הרגשתי שכמו שהתחיל כך ימשיך – אוסף הגיגים ותיאורי טבע במקבצי סיפורים קצרים שמסתיים במשפט אחרון שאמור לזקק לתוך עצמו חוכמת חיים של סבתא מבוגרת או ילדה קטנה. מבחינתי זה לא עבד, לא מצאתי בזה שום חן או יופי, אז כנראה שאני אמורה להסיק מזה, כמו שכתבה מרים בביקורת על הספר: "לא ספר שמתאים לכולם, וגם לא מתאים לכל מצב רוח ולכל סביבה" כי להגיד שזה פשוט ספר לא טוב – לא יהיה מכובד. "
"מתאים למי שאוהב לשתות אלגוריה ישירות מבקבוק. אני את האלגוריה שלי מעדיפה בזילוף באמצעות טפטפת, בערבוב עדין, פיזור אחיד ומרקם אוורירי."
"אין לי שום ספק שזה ספר סולל דרך ופורץ גזרה אבל עולמי צר כעולמה של נמלה, ואם אני רואה ריטואל מזוכיסטי קבוע שחוזר על עצמו כל כמה עמודים כמו במחול שדים, אני מתעייפת ומחפשת לעצמי קריאה יותר מגוונת. יש מצב שאני נהנית מהפריבילגיה של סטרייטים אבל אם הייתי צריכה לבחור (תיאורטית) – להיזרק לכלא ולעבור עינויים כי הלכתי למועדון לסביות או לשבת בבית ולשתות תה צמחים עם הבחורה שאני חושקת בה, הבחירה מובנת מאליה. אי לכך ובהתאם לזאת, אני לא עשויה מהחומר של גיבורות ואין בי נכונות להקרבה עצמית למען הכלל, ולכן המשכתי הלאה בעמוד 46 אבל אני לא פוסלת את עובדת חשיבותו של הספר לקהילה או לכל המעוניין להרחיב אופקים באוטוביוגרפיה של לסבית מסוג *סטון בוץ'* בתקופה החשוכה של שנות ה- 60. "
"שוב, פרוייקט 'עיניים גדולות'. נלקח ונזנח. חלופת מכתבים בינה לבינו. מה זה יחדש לי? מתי אהיה כבר יותר בררנית בבחירת ספרים, מתי??"
"גם זה הועמס במסגרת הפרוייקט הרעבתני 'עיניים גדולות', שכב והמתין במשך חודשיים ולא זכה להתייחסות. איש זקן שמאבד את זיכרונותיו? מה חשבתי לעצמי? "
"הועמס בספרייה במסגרת הפרוייקט הבולמוסי 'עיניים גדולות', המתין לתורו במשך חודשיים ונפסל בלי לקרוא דקותיים. אולי הוא טוב, אין לדעת אבל..."
"סיפור על נערה מים קורטז. היא שוחה וצוללת, מחפשת ומוצאת. יש גם דייגים, ומתוך העמודים הספורים שקראתי, לא היה קשה להבין שהיא לא בקטע שלהם, ויש מתח והצרות בפתח. השתעממתי. אולי סיפורי בת הים הקטנה כבר לא לגילי, מה אני יודעת?"
"תכשיט סודי מהספרות האירופאית של המאה התשע-עשרה, סיפור על אהבה בלתי אפשרית ותשוקה ייחודית – כך לפי הכריכה האחורית. התכשיט הסודי גרם לפיהוקים מרובים ועצבנות קלה – תגובה אלרגית לשוביניסט נרקיסיסטי שהגברת התאהבה בו עד כלות נשמתה. ננטש די בתחילתו ושלא על מנת לחזור. "
"2*. "הוייתו של איש קטן ורפה-רוח שחייו נקלעים בין סערת יצרים ואהבה נואשת לבין פכחון אכזרי". איך אומרים שרמוטה באיטלקית? בטח אידיוט נשמע דומה. אידיוטו? אז זה הסיפור בתמציתו: על שרמוטה ואידיוט ומה שביניהם. פרשתי אי שם במחצית כאשר הבנתי סופית שאין למה לצפות – מה שהיה הוא מה שיהיה, ויותר גרוע. בכלאופן, אני מניחה שסבבו ראוי לתואר "אחד מגדולי הספרות האיטלקית החדשה", זאת בטח רק אני. וגם זה סבבה לגמרי."
"סוג של רומן אוטוביוגרפי על אשת אקדמיה החוקרת חיי נשים במאה ה- 19 ובוראת חוקרת בת דמותה - נועזת והרפתקנית יותר, אחת שהיא הייתה רוצה להיות כמוה, ותוך כדי תהליך התחקיר היא פורשת את האג'נדה שלה לגבי אימהות וקריירה, זוגיות ודעות קדומות. כתוב בצורה די משעממת. לא אהבתי את הסגנון של הנגשת מסמכי התחקיר בדרך סיפורית כביכול, בסוף זה יצא לא בשר ולא חלב. "
"שינראן היא עיתונאית סינית וכך גם הכתיבה שלה: עיתונאית סינית. רציתי לדעת על קצה המזלג על תקופת המהפכה וההתנגדות של הטיבטים, ובעיקר - על מנהגי הקבורה המוזרים שלהם אבל החלטתי לחתוך בשליש הראשון בגלל הכתיבה הבינונית והעלילה הדלילה. לא בכוח. "
"סיפור של ילדה מאומצת - קרוב לליבי. סיבה מספיק טובה בשביל להתחיל אבל נוטשת אחרי 40 עמודים כי אין לי זמן וגם לא סבלנות לספרים בינוניים, ויהיה הנושא אשר יהיה. "
"היה גרעין של עניין במורכבות היחסים בין האב המוזר והמסתורי לבין הבן הפסיכופט המתעלל בחיות אבל הוא אבד בתוך מבוך הרשעות הטהורה ותיאורי מסעות ההרג. לא בשבילי. "
"2*. 2*. קצת לא נעים אבל לא נורא. פיליפ רות הראשון שלי, וכנראה האחרון. תמיד קיימת אפשרות שאני לא מספיק אינטליגנטית בשבילו אבל קיימת גם אפשרות שהוא פשוט קשקשן בגרוש ואיכשהו לא מקובל לחשוב כך על סופר עטור פרסים וכל זה. כך או אחרת, שמתי סוף לקשקשת חסרת פואנטה כי החיים קצרים מדי ורזומה הקריאה שלי יסתדר גם בלי פיליפ רות. "
"אין כאן ספרות, רק דיווח יבש ומעייף של התרחשויות וסדר פעולות בחיפוש אחר נער שיום אחד אסף את עצמו וברח לדרום אפריקה. ולא הייתה בי אפילו טיפה של סקרנות לגלות מה עלה בגורלו, עד כדי כך הדקלום המונוטוני וחסר כישרון שמתחזה לעלילה, היה מעיק. "
"2*. לדב בהט היו כמה רעיונות ספורדיים, אולי שאריות שנשרו בעריכה מספרים קודמים, אולי סתם מחשבות רנדומליות שהתגבשו לכדי כמה פסקאות כל אחת, ואיך לחבר את הספק-אג'נדה-ספק-הזיה למשהו שממנו עשויים ספרים? מרד ההיפופוטמים זה בהחלט גימיק שאף אחד לא חשב עליו. גם אם אין לו שום בדל של קשר לפליטי ההכשרה הקיבוצית או לרדיפת נשים זרות למטרות של בילוי בזק לא מחייב או התאבדות מטורללת באמבטיה של מישהו שהפסיד את כל כספו באיזו השקעה מוזרה, ככה סתם בלי שום הכנה, ועוד יציאות שכאלה שדב בהט מנחית עלייך אאוט אוף דה בלו. שיהיה. אז מה אם זה לא קשור לכלום? באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה!"
"3*. מצחיק, משעשע, שונה ומרענן ב- 50 העמודים הראשונים. בהמשך דרוש מאמץ ניכר כדי לזרום עם הספר שהוא יותר מערכון ציני על ההווי הישראלי מאשר סיפור עלילתי. נשרתי לקראת מחציתו...ובכל זאת – אתן הזדמנות נוספת לשרייבר כי לכתוב הוא יודע. "
"הרגיש כמו תרפיה בכתיבה או ריפוי בעיסוק. כתיבה דוגמטית ונוקשה, אין זרימה והתפתחות של דמות כאילו המסלול שלה נקבע מראש והיא תקועה בתוך גורלה מיום היוולדה. זה מסתדר עם מה שכתוב בכריכה האחורית (זיוה עודד היא פסיכולוגית קלינית. שנים של מפגש קרוב עם סבלם של מטופלים ועם משאלתם להיחלץ מן הסבל היוו השראה לרומן זה). אם חשקה נפשכם לקרוא סיכומי טיפול של הפציינטים של זיוה עודד בתוך דמויות חבוטות, מקופחות ולא אמינות, זה הספר."
"עוד אחד שמתיימר להיות מקורי, שנון ונועז על חשבון העלילה. בליל של פטפטת וחשיבות עצמית. מיותר. "
"2*. אישה צעירה בשם יאנה עוזבת את הולנד ונוסעת לחפש את עצמה בניו-יורק. היא משוטטת ברחובות, מתחככת עם אנשי בוהמה ואומנות, גרה בלופט מהודר של איזה מכר עשיר ורווק ומהרהרת באיזה משפט-שניים על פתיחת בוטיק לשוקולד. כל זה חולף ביעף ב- 15 עמודים מרווחים מאוד, ואז – בום! בכמה שורות אחרונות של הפרק הראשון מגיע הסרטן, תוך מישוש השד, בסיומו של עוד יום נטול עשייה. בפרק השני כבר נוחת על ראשינו בחור בשם ריק, ומסתבר שהוא בן זוגה של יאנה (שבפרק הראשון לא הראתה שום סימן לנוכחות בן זוג משמעותי בחייה אלא להפך). מהרגע הזה מתחילה התרוצצות ברחובות ניו-יורק (כי היא רוצה להראות לו) ובמסדרונות בית החולים (כי הוא טס במיוחד כדי לשנס מותניים), ואז – בום! הם מחליטים לחזור להולנד כי באמריקה הכול ביזנס נטול אמפתיה, אבל לא לפני שיאנה קופצת למדוד את השמלה המהממת של דונה קארן. הוא רוצה לקנות לה. היא לא מסכימה כי. לסיכום, הרבה יותר מדי שטוח, רדוד שמתיימר להיות עמוק, מלא באמירות שתמיד טוב להגיד במקומות הנכונים. נפרדנו במחצית אז 2 כוכבים, במקום בזבוז זמן מוחלט. "
"פטפטת מייגעת ביותר ואכילת ראש מהמקצועיים שיש. לא שרדתי יותר מכמה עמודים ראשונים, ושוב, תשע נשמות. מתי אלמד לא לגעת בהוצאה הזאת? כבר הוציאו לי את כל הנשמה אלה. "
"סיפור חשוב אבל מוגש בצורה חובבנית. אומנם היה עניין גדול בתקופה (איטליה הפשיסטית של שנות ה- 30, מוסוליני וגירוש היהודים) אבל הכתיבה יבשה ומעייפת. חבל. "
"שכונת 'מטבח השטן' בניו-יורק בשנות ה- 60. פשע, אלימות וחבורות רחוב. על פניו אמור להיות מעניין אבל פיהקתי רוב הזמן והותשתי בעמוד 94. למה בכוח?"
"נפרדנו בעמוד 27. סליחה, מיכאל, אבל לא מצאתי כוחות לבדידות כל-כך מודעת לעצמה ולחלופת מכתבים ניו-אייג'ים. סורי. "
"כתוב בסגנון של יללה חסידית מעייפת. שרדתי את הסיפור הראשון, התחלתי את השני ולא טרחתי להמשיך."
"נושא כל-כך מעניין - סדקים של חרדה שמתרחבים לתהום עם כל אירוע "מוזר" שקורה, עד שהמגדל של הוודאות בחיים שלך קורס כלא היה. איזה באסה שהספר כזה מנג'ס, ניסיתי להתעלם אבל נשברתי בעמוד 42. "
"זה ספר מעצבן ועצם העובדה שהוא אמור להיות כזה - לא עוזרת. זה יילמד אותי לקח לקרוא "טעימות", אם כבר יש כאלה, ולא לקפוץ על כל ספר שנקרא לי בועט וחצוף. "
"הרגיש מגומגם ולא ברור, נראה שגם התרגום לא הצליח להעביר את הגוון המיוחד של השפה המדוברת. לא בכוח. "
"בולענים נבלעו והלכו לאיבוד בתוך לוע השעמום. עד עמוד 80 היו רגעים יפים והיו בלבולי מוח מיותרים אבל הספר הונח בצד ונשכח כמעט מייד. לכאורה יש כאן הכול – כתיבה נהדרת, עלילה מסקרנת, דמויות מורכבות אבל הקדחת הניו-אייג'ית וחוסר קוהרנטיות הורסים את הכול. חבל."
"רציתי לקחת שכטה מהמקטרת הריחנית של חתן פרס נובל לספרות קלוד סימון אבל על ההתחלה נחנקתי משאיפת עשן של זרם תודעה כבד. התקצירן כמובן צודק: קלוד סימון לא מבקש לרצות אף אחד ולא נעמד בפתח ספרו לשדל או לבדר קוראים, ועל כך אני קדה קידה ומשתחווה לו. ובכל זאת, צריך להיות עוד משהו חוץ מהקאה ספרותית מופתית של בליל מילים שמחוברות בכישרון גדול אבל מפהקות אותי עד עלפון. ועובדה שפוקנר כן הצליח לתפוס אותי. אז אקסקוזה מואה מיסיה סימון. אטוט אלור. "
"נפרדנו בעמוד 18. עייפתי מכתיבה המתאמצת להיות ציורית, ניו אייג'ית (שנת 1995, כן?) ומעורפלת שלא לצורך. לפעמים אני מתמיהה את עצמי עם הרצון הזה שלי להקדיש זמן לספרים נשכחים. לא קל לחפש פנינים בבוץ. "
"כל-כך הרבה פוזה ובדיחות של "גבר-גבר". נו, באמת. הצעה לשם חלופי: תעלומות ומזימות הטסטוסטרון. ננטש בעמוד 26, בהקלה רבה וללא חרטה. חרטא של ספר. "
"מעין סיפומן (סיפור-יומן) פשטני ומתיילד, הכתיבה מאולצת וסתמית, סוג של דקלום לא ספרותי בעליל, נטול חן ומשמים. ננטש בעמוד 24 (וגם זה היה הרבה יותר מדי). על הכריכה הקדמית הפנימית של הספר מודבק פתק צהוב שבו הסופרת יוצאת בקריאה נרגשת לתרום לשגשוגה האישי ולתת לה דירוג גבוה בכל מקום שאפשר אבל בעיקר ב- amazon. אני בדרך-כלל לא מדרגת ספרים שלא קראתי לפחות עד מחציתם, רק שבמקרה הזה ההרגשה היא חד-משמעית - בזבוז של זמן, אבל בהתחשב בקריאה הנרגשת לדירוג גבוה, החלטתי לא לדרג בכלל. לארג'ית אני. "
"אכילת ראש כבדה בשילוב מפרט אדריכלי, שיטות בניה, גינון והנדסת ערים בתוספת קורות חיים של כל משתתפי הדרמה ברזולוציה של נקבובית. הייתי מצרפת פסקה לדוגמה אבל הותשתי כלות ונטשתי שלא ע"מ לחזור."
"הרגשתי שאני קוראת איזו פרזנטציה יבשה, אפילו הדיאלוגים בין הדמויות נשמעו כמו הקראה נטולת רגש של טקסט מוכן מראש. אז יש מצב שהפסדתי "מותחן טכנולוגי רצוף תככים וריגול" אבל הכתיבה הייתה כל-כך מתישה ויבשושית שלא הצטערתי על ההפסד. נקסט. "
"3*. היא לבנה. הוא שחור. היא חופשיה. הוא עבד נמלט. היא מתיימרת. הוא עושה לה שרירים. היא רוצה אותו. הוא רוצה אותה. עייפתי מהריקוד הזה בעמוד 120. כל-כך צפוי וחסר חן. שחור-לבן שמתחפש לאפור. סיפור פשטני ואני מניחה שסופו ידוע מראש רק שלא הייתה לי הסבלנות הדרושה כדי להגיע לסופו. "
"2*. קשר גורדי, פארודיה אכזרית, התגלמות הרשעות ה'נורמטיבית', לא למי שנרתע מהמזיגה הנוראה של חמלה וזוועה ועוד סופרלטיבים - הכול נכון - אבל הותשתי בעמוד 56 משתי סיבות עיקריות: כתיבה מונוטונית ומייאשת שלא נתקלתי בה עד היום - כתיבת פטישים הזויה; ודמות אישה שלא עוררה בי שום רגש, אולי בגלל צורת ה"הגשה" ההזויה או גם בגלל התנהגותה הביזרית עד בחילה. ספר שכל-כך ניסה להיות אלגוריה ששכח להיות סיפור."
"2*. ביקורת סמויה (לעתים יותר לעתים פחות) בצורת מעשיות בניחוח פולקלור סורי ומשלים על חיות. אז בסדר. את כל המשמעויות והרקע כבר לעסו במבוא לספר, והרגשתי שלא נשאר דבר לפענח או לתהות על קנקנו עוד בסיפור הראשון. המשכתי לעוד כמה סיפורים כדי לנסות להתרשם מ"יכולת סגנונית ייחודית ומרשימה", אבל לא מצאתי כזאת ונטשתי. ובכל זאת, גירדתי ציטוט מעמוד 28 (מתוך 57 שקראתי): שתק הנמר רגעים אחדים והרהר לעצמו, ואז אמר לבנו בהדרת כבוד: "דע לך, בני הקט, שנמר הראוי באמת להערכה הוא זה שנמרים מתפעלים ממנו, ולא חמורים". "
"2*. מפה לשם, בדילוגים ובהפסקות הגעתי למחצית הספר. הנחתי בצד כי הותשתי. חשבתי לחזור אליו אבל ויתרתי. למה בכוח? לדעתי, לגמרי אובר רייטד. אם זאת פסגת יצירתו של דה לוקה אז אין טעם להמשיך לספרים אחרים של אדוני. "
"2* (בניגוד למנהגי לדרג ספר רק אם קראתי לפחות מחצית ממנו, מדרגת אותו כי במקרה הזה מרגיש לי שמה שהיה הוא מה שיהיה). ניסיתי, התאמצתי וממש רציתי לאהוב את הספר הזה. הכתיבה טובה, רכה ומרומזת - כמו שאני אוהבת, בפרט בסיפור קצר - אבל (וזה 'אבל' גדול), לא הרגשתי שיש כאן אמירה (לפחות עד עמוד 75 לא הייתה שום אמירה), יותר ניסיון לרכב על איזה חוכמת המונים, פסיכולוגיה בגרוש או כל קלישאה אחרת שקשורה לעניין העזיבה של אדם אהוב, לבדידות ואובדן. אליס מונרו מצא כאן עומק, בהירות, טירוף וחשבה שזה ספר 'פשוט מדהים'. אני תוהה האם אני צריכה לשקול מחדש את הרצון לקרוא את אליס מונרו. המממ."
"נערה ניגרית בת 16, יתומה במחנה פליטים סמוך ללונדון. לכאורה צפוי סיפור מרגש ואקטואלי. בפועל, אחרי כמה עמודים מיציתי את הרעיון, את המסר, את מוסר ההשכל, את השפה המעצבנת של "אתם" ו"אני" ואת כל היתר. מעיק. "
"אחרי מספר עמודים של מונולוג מייגע, אנכרוניסטי וחסר חן - הותשתי. עם מגדה סאבו הסליחה. "
"המתרגמת של הראבאל כותבת באחרית דבר שההתמכרות לסופר באה לאט כי בהתחלה הבהיל אותה שטף המלים. מזל שאין לי שום מחויבות להראבאל, אז אין לי גם שום עניין להתמכר לשטף המלים. הוא גם לא הבהיל אותי אלא בעיקר עייף. בכמה עמודים ראשונים זה מגניב, אחר-כך עושה מיגרנה והופך להיות גימיק מיותר. גם התוכן של 'הרפתקאות המלצר' לא היה מרתק כשלעצמו וכך יצא שהספר ננטש בתחילתו."
"בטח הפסדתי אחלה ספר מתח ישראלי (אומרים שיש דבר כזה) אבל לא הייתה לי הסבלנות הדרושה לצלוח את הררי האומללות של בחורה מפרובינציה המגיעה לתל-אביב עם מזוודה מלאה במוטיבציה ואחרי כמה שנים יושבת מול שוקת שבורה. כמה מקורי זה כבר יכול להיות. "
"ניסיתי להיכנס לאווירת כפר פיני ולבעיות זוגיות של זוג מוזר עד עמוד 17. שם תמה סבלנותי ונפרדנו. עלילה גסה ולא מהוקצעת, הכול מיד על השולחן, ברור וחד-משמעית, שחור ולבן. אז לא, אני רוצה את זה ביותר מורכב בבקשה. סליחה, יוהני אהו וסליחה גם ליוהה. אהה. "
"על ההתחלה, תחושה חזקה של זיוף, מאמץ יתר והעמדת פנים. רצון ליצור מראית עין של עומק. לא עבד אבל ניסיתי עד עמוד 36. הבנתי שאין טעם ונטשתי. עשן לבן בעיניים. "
"נפרדנו אחרי 20 עמודים. ברור שזאת אני. אני מודה שלא הייתה לי הסבלנות הדרושה לסיפורים "סוריאליסטיים-מטאפיסיים המרחיבים את הגבולות המקובלים של המציאות". מר קורטאזאר, עמך הסליחה..."
"כתיבה מתחכמת והומור מאולץ ומתאמץ. קראתי שלושה סיפורים. אז? עליה במחירי הדלק? כמה זמן להישאר בשבעה? לא יודעת מה חשבתי לעצמי אבל לא מצאתי כלום בספר הזה."
"רציתי לנסות את היינריך בל. סגנון הכתיבה כל-כך העיק עליי שנאלצתי לנטוש בתחילתו. הנושא חשוב אבל מוגש בצורה מעוקמת, בכתיבה גלותית מגומגמת ומסורבלת. "
"לא היה בינינו קליק. המונולוג המייגע במסווה של דיאלוג עם מישהו עלום, המרירות, הסגנון המצועצע - כל אלה לא דיברו אליי. כנראה שפספסתי יצירת מופת אבל אין טעם לקרוא בכוח רק כדי לסמן וי. "
"מעייף מאוד. ננטש אחרי 50 עמודים של מאמץ. כזה ילד חכמולוג מזמן לא 'פגשתי', ולמי יש כוח לאחד כזה? "
"הקטע הזה של ספרים לא מוכרים הוא מלהיב אבל הסיכון ל'נפילה' גדול יותר. ננטש אחרי מלחמה עיקשת לאורך 50 עמודים. "
"לא התחבר לי, לא ריגש אותי, לא זרם לי. ננטש אחרי 26 עמודים. אולי אצפה בגרסה קולנועית (בהנחה שאהיה במצב רוח מספיק מלודרמטי). "
"נעזב בתחילתו. עם כל האהבה שלי לדברים מתכלים, אין לי סבלנות לכפילים מתכלים ירוקים וסגולים שלבושים בבגדי נייר, מתרוצצים בכל מקום כמו ג'וקים ועושים את העבודה השחורה במקום הבעלים האורגניים שלהם. "
"לא ברור על מה המהומה. שוב שיכור מתמסכן, מסתבך ומסבך אחרים. מרובה פיהוקים וכתוב בחוסר חן מוחלט. "
ניתן לסמן ולהעתיק את הרשימה
הפכתי לנוטשת סדרתית. הזמן אוזל והמלאכה מרובה :)
עם "הזעקה של אוסף פינצ'ון 49" גם אני הותשתי ונטשתי. את אבן הצחוק טרם קראתי אבל הוא על הכוונת. יש כאן הרבה ספרים שבחיים לא שמעתי עליהם, לא פלא שהם שעממו אותך :) את "אמת" של ז'קלין שיהאן קראתי ולא זוכרת מה היה שם אז אולי את צודקת לגביו. בחיל ורעדה היה טוב דווקא. על רוב הספרים את בהחלט צודקת. עדיף לעזוב מאשר להתחרפן בגללם.