מצטער, אמא, אני צריך עזרה, אני לא יכול לבד, לחש יוסף. רחל, כדרכה, רק חייכה אל בנה מתוך התצלום הישן ולא אמרה מילה. וכך, בגיל 27, בעודו שוכב במיטה של אמו, לכוד בעיניה, הסתנן אל לבו לראשונה החשד, שאם ימשיך לחפש במבטה האילם מחילה ומצפן לדרכו בחיים, הוא יישאר מיותם ובודד עד קץ הימים.
רחל, שחזתה במות אמהּ ובהמשך ננטשה על-ידי אביה, פיתחה אובססיה חולנית אל גבר שלא היה בידו להגשים את משאלותיה. בתוך-כך היא הופכת לאם לא בשלה ואף אלימה.
יוסף, בנה, גדל בצל השיגעון של אמו, ולמרות הצלקות העמוקות שהותירה בנפשו, הוא בוחר להיחלץ מן הפקעת החונקת שבה כרכה אותו אליה מרגע לידתו. בעזרת מסירותן ואהבתן היציבה של דמויות מיטיבות אחרות בחייו, הוא משתחרר משלשלאות הזעם והאשמה.
פקעת הינו רומן פסיכולוגי סוחף הלוקח את הקורא למסע נוגע ללב אל נבכי השיגעון.
דרך סיפורם הטרגי של אם ובנה אנו נחשפים לטירוף המתפתח, ועובר מדור לדור, ומתוודעים לאפשרות להיחלץ מנוכחותו הבולענית.
זיוה עודד היא פסיכולוגית קלינית. שנים של מפגש קרוב עם סבלם של מטופלים ועם משאלתם להיחלץ מן הסבל היוו השראה לרומן זה. הדמויות בספר דמיוניות אמנם, ואולם הכאב והצלקות שהן נושאות, כמו התקווה וההזדמנות להחלמה, לקוחים מן החיים האמִתיים.