“כבר בפתיחת הספר כותב פטר הנדקה על התאבדותה של אמו עקרת בית בת 51. לאחר מותה יושב בנה הסופר וכותב על חייה.
הסיפור מתרחש באוסטריה לפני סיפוחה לגרמניה הנאצית. גיבורת הספר גדלה בעוני מרוד. פטר הנדקה זוכה פרס נובל לשנת 2019 מנסה דרך הכתיבה להתקרב לאמו לבין מי הייתה ולמה עשתה מה שעשתה.
לאחר שקראתי על חייה הקשים האומללים והעצובים של הגיבורה הצלחתי להבין למה שמה קץ לחייה.
בחייה אין שמחה המוסכמות החברתיות קשות ושמרניות ואין מקום לרצון חופשי ולבקשת משאלות.
יצירה זו כתובה היטב מהודקת וחסכונית. במהלך הספר כתוב על סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה ונפילתה של גרמניה הנאצית.
הכתיבה בספר חלומית, מתארת מצבי תודעה משתנים, תסכולים, אכזבות נישואין כושלים ומרים בעל אלכוהוליסט ומכה אותו אשתו מתעבת ולא יודעת מה היא עושה אתו. מתואר בספר החורף הקשה באוסטריה וגרמניה חיי העליבות של שנות ה20 ה30 וה40.
זו היא יצירה קצרה המכילה 89 עמודים כולל אחרית דבר של מתרגמת הספר מגרמנית: אילנה המרמן.
הספר יצא בספריית הפועלים הקיבוץ המאוחד.
אני ממליץ על הספר הוא קצר כתוב היטב ומעביר היטב את האימה והחרדה מהם סבלה אמו של הסופר.”

“פטר הנדקה זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2019, מעט מיצירתו הענפה תורגמה לעברית. הוא כותב יפה, מובן ומעניין, בקיצור קריאה טובה.
ספר זה עוסק בנסיון הסופר להבין את התאבדותה של אמו בגיל 51. הוא מסביר היטב את המעמדות החברתיים וההבדלים בניהם כשהוא מתרכז בעיקר במעמד הנמוך של האיכר חסר אדמה- האריס במשטר הפאודלי. ממעמד זה צמחה אמו והוא הגורם הבסיסי להתאבדותה. משטר פאודלי היה אופייני מאוד גם בשאר חלקי אירופה בצורה זו או אחרת, נשים בנות מעמד האריסים לא זכו להרבה כבוד והערכה מכיוון שלא היה באפשרותם לרכוש השכלה ולצאת מהמעמד אליו נולדו. למעשה חיי האריסה היו ידועים מראש מראשיתם ועד סופם, כל שינוי היה משהו חריג. סיפורה של אמו של פטר הנדקה הוא בהחלט אומלל והתאורים לעיתים די קשים, אך לא נראה שהיה משהו חריג המבדיל את הסיפור שלה מסיפורן של מליוני נשים אחרות שחיו באותה התקופה, היא בחרה לסיים את חייה בצורה זו מכיוון שלא ראתה תקווה לעתיד. בחירתה את בני זוגה לא הייתה מוצלחת אף היא, ולצרף גם בעל מכה ולא איכפתי לחיים שגם כך הם אומללים, אפשר להבין מדוע בחרה לסיים כך את חייה ולא להמשיך לסוף הטבעי בסבל ואומללות. תרגום מצויין של אילנה המרמן.”

“כל שנה אני מחכה במתח לשמוע מי זכה בפרס נובל לספרות. אני תמיד שמח להכיר סופר ראוי שעדיין לא קראתי את ספריו, והפרס הוא לרוב אינדיקציה טובה לטעם שלי. אך כשזוכה כותב שירה או מחזות, סוגות שאני לא נוהג לקרוא, אני חש פיספוס קל ומחכה בסבלנות לשנה הבא.
פטר הנדקה, הזוכה לשנת 2019, הוא משהו באמצע - מחזאי, נובליסט ותסריטאי. נו טוב, אני מניח שאף אחד עדיין לא מת מקריאת נובלה.
לאחר שאמו התאבדה, פטר הנדקה מספר את קורות חייה. הוא מחלק את הספר לשני חלקים - בחלק הראשון הוא מספר על רוב חייה: ילדה שגדלה בכפר באוסטריה בין שתי מלחמות העולם, סקרנית, מלאה בשמחת חיים ורצון להשכלה. התרבות השמרנית בה גדלה והאירועים בעולם לא מאפשרים לה להגשים את שאיפותיה; המשבר הכלכלי הגדול, כניסת הנאצים לאוסטריה וסיפוחה לרייך, הגירה לברלין והמלחמה, עד לחזרתה לכפר הולדתה. בנוסף, חייה הלא קלים ממילא הופכים אותה לאישה אפאטית כמעט לחלוטין, זוהי האומללות שאינה מבקשת דבר.
אך זהו לא רק סיפורה של אמו של של הנדקה, אלא סיפורן של המוני נשים שנולדו וגדלו בתקופה הקשה הזאת. כדי לחזק את ההרגשה הזאת, לדמויות בספר אין שמות (אם אני לא טועה, השם היחיד שמוזכר בספר הוא אדולף היטלר), כלומר תבחרו לכם כמעט כל שם גרמני שתרצו והוא יכול להתאים לסיפור.
החלק השני הוא האישי, בו אין לטעות שמדובר באימו. ההתמודדות שלה עם מחלת נפש ועד להתאבדותה.
אי אפשר לעשות ספויילר לספר הזה, מן ההתחלה הכל כבר ידוע. עוצמתו של הספר הקצרצר הזה (96 עמ' כולל אחרית דבר) היא בכתיבתו של הנדקה - מרוחקת, קודרת, קרת רוח, כמעט מצמררת. אין מילה אחת מיותרת בספר, הנדקה לא מתעקב על שום דבר ועל ידי משפטים מאוד מדוייקים חייה של אימו עוברים כהרף עין.
לא ארחיב על שמו של הספר, המתרגמת אילנה המרמן כותבת על זה באחרית דבר. שמו של הספר בהתחלה נשמע לי מאוד מתאמץ, אך בסופו של דבר הוא מגדיר בצורה מדוייקת את מצבה של האישה. אולי זה רק אני, אבל הסגנון הזכיר לי לפרקים את "הזר" של אלבר קאמי. הוא השאיר אותי עם טעם של עוד, אך מעניין האם הנדקה יכול להחזיק רומן שלם בכתיבתו.
סה"כ ספר טוב ושונה.”