1
בראשית.
רעיון ישן שבקושי התגלה מחדש


כשבבוקר אחד בסוף הסתיו, חודשים ספורים בלבד אחרי שעלה לכיסא המלכות, אמר הפַּרְעוֹן החדש חֶ'אוֹפְּס כי אולי לא יקים לעצמו פירמידה, נפלו פני שומעיו, אסטרולוג הארמון, אחדים מחשובי השרים, היועץ הזקן אוּסֶרְכַּאף והכוהן הגדול חֶמִיוּנוּ, ששימש בו בזמן גם כראש אדריכלי מצרים, כאילו זה עתה שמעו בשורות איוב.


רגע בחנו את פני השליט בתקווה למצוא בהם ארשׂת מבודחת. אחר כך, כפי שסיפרו מאוחר יותר אלה לאלה, ניסו להתעודד מזיכרון המילה 'אולי' שהפרעון כמו סינן בין שיניו. אולם פני ח'אופס נשארו חתומים ותקוותם שאין זה אלא משפט סתמי, מאלה שמלכים צעירים שָׁשִׂים להפריח בארוחת הבוקר, התבדתה חיש קל. כלום לא סגר שבועות אחדים קודם לכן שניים מהעתיקים במקדשי מצרים וכלום לא ציווה מיד לאחר מכן להכין צו שיאסור על המצרִים להעלות קורבנות?


גם ח'אופס בחן את פניהם. אירוניה התנצנצה בעיניו כשהדממה התעבתה ומבטו כמו אמר: 'עד כדי כך נעצבתם? כאילו הפירמידה איננה שלי אלא שלכם. הוי רַע,[1] אם כניעוּת כזאת נתנה את אותותיה בפניהם כבר עכשיו, מה יהיה עליהם כשאזקין ואקשיח?'


בלי לומר דבר, אף בלי להעיף בהם מבט, קם ויצא.


כשנשארו לבד הפנו את פניהם המכורכמות אלה לאלה. מה נפל עלינו? מלמלו. איזה מין אסון זה? אחד השרים נשען מעולף על קיר המרפסת. עיני הכוהן הגדול דמעו.


הרוח בחוץ הקימה עמודי חול שהתערבלו בלי הרף. אנשי החצר הביטו אובדי-עצות במערבולות המתפזרות, המתרוממות והמיתמרות. בשעה ששתקו, עיניהם הריקות כמו שאלו: באילו מדרגות תעלה, שליט, השמימה? איך תגיע אל הרקיע בבוא יומך להיות כוכב בין כוכבים ככל הפרעונים? איך תיהפך לשמש?


שעה קלה עוד אמרו גם דברים אחרים, הזויים למחצה, ואחר כך התפזרו. שניים מהם הלכו לבקש מחֶנוּת כַּא אוּסִיר, אֵם השליט, שתיאות להיוועד עמם. אחדים הלכו להשׂתכר ואילו אחרים, נבונים יותר, ירדו למרתפים שהוחזקו בהם הארכיונים העתיקים כדי לחפש לבלר ישיש ועיוור למחצה, אִיפּוּ וֶור שמו.


עניין הפירמידה לא שב ועלה בימי הסתיו ההוא, אפילו לא בקבלת הפנים לשגרירים, שח'אופס המבוסם משתייה אמר בה דברים שֶׂאַל לו לפרעון להשמיע בנוכחות זָרים.


אנשי החצר עוד השתעשעו בתקווה כי שליטם רק חמד לו לצון. לפרקים אף אמרו בלבם כי אולי מוטב לא להזכיר את העניין כלל ועיקר, כאילו כך עוד קיים סיכוי סביר שיֵרד לתהום הנשייה. אולם עצם המחשבה על האפשרות ההפוכה היתה כה מבעיתה, שיומם ולילה לא חשבו אלא איך יתמודדו עם הזוועה.


אחדים השליכו יהבם על אֵם המלך, שטרם הֵשיבה מטוב ועד רע, אך הרוב הוסיף לנבור בארכיונים. ככל שהתעמקו יותר במחקרים, כך הלכו וגברו הקשיים. פפירוסים רבים אבדו ואחרים ניזוקו, אך גם במגילות שנשתמרו היו קטעים מחוקים או קרועים, תכופות בצירוף הערת שוליים 'בפקודה מלמעלה' או בלי שום הערה.


אף-על-פי-כן די היה אפילו בפפירוסים הפגומים כדי לספק שפע מידע בעניין שהתחבטו בו. שם הרי נמצא כמעט הכול על הפירמידות: הקברים הראשונים, 'המַסְתַּבּוֹת', שהיו ראשית הפירמידות, ההיסטוריה של הפירמידה הראשונה, השנייה, החמישית, השינויים ההדרגתיים, התרחבות המסד, התגבהות הראש, שיטות החניטה הכמוסות, ניסיונות השוד, דרכי ההתגוננות מפניהם, עדויות שונות ביחס להעברת האבנים, גושי השחם שחסמו את הפתחים, צווי ההעלאה בדרגה של מנהלי העבודה, שרידי חישובים, גזרי-דין שפסקו מוות, סקיצות בלתי-מובָנות או כאלה ששורטטו בכוונה כך שאיש לא יבין אותן וכו' וכו'.


כל אלה היו פחות או יותר נהירים, אולם משאת נפשם בחיפושיהם הלהוטים חמקה מהם בין הפפירוסים, הופיעה פה ושם והסתתרה שוב כהרף עין, כעקרב המתנועע במהירות רבה. הם חיפשו את הרעיון הנסתר שביסוד הפירמידה, את סוד קיומה, אך הוא תעתע בהם וברח. בראש ובראשונה התחבא בקטעים המחוקים של הפפירוסים וכאשר שב ובצבץ לא ארך הדבר יותר משבריר שנייה.


ראשם כאב מפני שמעולם לא נאלצו לחשוב הרבה כל כך. אף-על-פי-כן ואם כי מושא מאווייהם עדיין נסתר מבינתם, הרי אט-אט התקרבו אליו וכמעט תפסו אותו. גם אם לא מצאו אותו עצמו, לפחות גילו את צלו.


בדברם עליו הכבירו מלל עוד ועוד, והתגלית שהרעישה אותם יותר מכול היתה העובדה שסוף כל סוף ידעו בדיוק מה הם מחפשים. מבלי משים הכירו מאז ומתמיד את מהות הרעיון שבפירמידה, את העיקרון המקורי שבבסיסה ואת סוד קיומה, אולם נבצר מהם להעלות את אלה על דל שפתיהם ואף על דעתם. הפפירוסים שבארכיונים רק הלבישו בבת אחת במילים את מה שידעו ממילא. מטבע הדברים לא יותר מכפי שאפשר להלביש אשליה.


'הכול הרי ברור לחלוטין,' אמר הכוהן הגדול בשיחתם האחרונה לפני פגישתם עם הפרעון. 'אנחנו ידענו כמובן מה שורש הבעיה. אלמלא כן לא היינו מזדעזעים כל כך כשהמלך אמר אותן המילים, שאני מעדיף לא להיזכר בהן.'


כעבור יומיים הופיעו לפני ח'אופס בפנים עגומים ומותשים מנדודי-שינה. הפרעון עצמו נראה עגום לא פחות. הספק האחרון שעוד קינן בהם, שמא המלך שכח את העניין והִנה הם סתם מלבים את האש, היה כלא היה תיכף ומיד. כשהכוהן הגדול אמר: 'באנו לדון איתך ברעיון שהעלית ביחס לפירמידה', ח'אופס לא נראה נדהם או מופתע ואף לא שאל 'מה?'


הוא רק הניד את ראשו במחווה שפירושה 'אני שומע.' אז התחילו לדבר: ראשון – הכוהן הגדול ואחריו כל השאר.


דבריהם הארכניים והמייגעים עסקו בפרוטרוט בכל מה שלמדו מהפפירוסים, ובכל אותה העת התייסרו במחשבה שהם עלולים לומר יותר מדי או מעט מדי. בדבריהם הזכירו את הפירמידה הראשונה שהקים הפרעון ג'וֹסֶר וגובהה היה עשרים וחמש רגל בלבד, אחר כך את זעמו של הפרעון חוֹר סֶחֶ'ם-חֶ'ת שציווה להצליף על האדריכל אשר הציג בפניו את התכנית לבניית הפירמידה שנועדה לו והיתה לדעתו נמוכה מדי. בהמשך דיברו על השיפורים שהאדריכל אִימְחוֹתֶפּ הכניס בפרויקטים המאוחרים יותר, על המסדרונות, חדר הקבורה והמעברים החשאיים המובילים אליו, על שלוש הפירמידות המתחרות שהקים הפרעון סְנֶפְרוּ – אחת מהן הגיעה לגובה שלוש מאות רגל, גובה שניתן לתארו כעוצר-נשימה, על דלתות-ההזזה הנבלעות וכמובן על אופְנֵי סגירתן הסודיים בתכלית.


אחרי כל פרט ופרט שהשמיעו ציפו שיקטע אותם ויאמר: 'מה לי ולזוטות האלה,' ועד כדי כך היו בטוחים שדבריהם ישוסעו שכאשר הפרעון לא התערב כלל, הכוהן הגדול פצה את פיו ואמר בקול צרוד: 'ייתכן שתאמר: מה לי ולזוטות האלה. ובצדק… אולי הפרטים נראים לך מיותרים, אך כל זה אינו אלא הקדמה לעניין העיקרי.'


מעודדים משתיקת השליט התייחסו לעניין העיקרי ביתר אריכות מכפי שתכננו. בלי לסטות מהנושא כלל ועיקר הסבירו, שלפי מחקריהם גם אם הפירמידה היא אכן קבר גדול, הרי במקור לא היתה לרעיון הקמתה בשום פנים ואופן נגיעה לקבורה ולמוות. הפירמידה נולדה בנפרד, כלומר בלי שום קשר לעניינים האלה, וזיהויה איתם נבע אך ורק מצירוף מקרים.


לראשונה עלה אות חיים על פני ח'אופס. הוא הניד את ראשו ולשמחתם הפטיר: 'מוזר!'


'אבל נכון, באמת ובתמים,' המשיך הכוהן הגדול. 'רבים מהדברים שנאמר יישמעו לך מוזרים.'


הוא נשם נשימה כה עמוקה שריאותיו הזקנות כאבו.


'רעיון הקמת הפירמידה, הוד מלכותך, בא לעולם בעת משבר.'


הכוהן הגדול היה מודע לחלוטין לחשיבות ההפסקות שבין המשפטים. הן הדגישו את משקל המחשבות ואת נשגבותן, ממש כפי שאיפור וצל מתחת לעיני אישה מטעימים את המסתורין שבמבטה.


'ובכן, זו היתה עת משבר,' המשיך כעבור רגע. 'בהתאם לכרוניקות כוחם של הפרעונים נחלש. בכך כשלעצמו לא היה בוודאי שום חידוש. הפפירוסים הישנים היו מלאים בצרות צרורות, אך הפעם העניין היה שונה. העניין החדש והמוזר עד מאוד היה הסיבה למשבר, סיבה מעוררת חלחלה שטרם נשמעה כמותה: למשבר לא גרמו מצוקה כלכלית, התאחרות הנילוס או מגפת דֶבֶר כפי שאירע עד כה, אלא להפך, הסיבה היתה הָרווחה.'


'הָרווחה,' חזר ואמר האדריכל, 'כלומר חברת השפע.'


גבותיו של ח'אופס התרוממו עוד יותר. 'שתים-עשרה מעלות,' אמר בלבו האדריכל 'חמש-עשרה… שמים, בואו לעזרתנו!'


'לא בנקל הסיקו שזאת היתה הסיבה,' המשיך. 'חדי-שכל רבים ממקורבי הפרעון, שגילו ראשונים את הסיבה, שילמו בראשם או בגירוש על הגילוי הנורא. אולם הסברה שנימקו בה את המשבר – שהרווחה לא רק הפכה את האנשים לעצמאים ולחופשים יותר ברוחם, אלא גם ערערה כליל את תלותם בשלטונות ובכוח הפרעונים – התגברה אט-אט על כל המכשולים שבדרכה ובסופו של דבר התחילה למשול בכיפה. מיום ליום הלך והתברר לכול, שהמשבר החדש הנו גם המסוכן מכולם. רק דבר אחד טרם התברר: איך יימצא הפתרון.


האסטרולוג הרב-מג נשלח מטעם הפרעון לסהרה כדי שיהרהר בנידון בבדידות מוחלטת. הוא שב כעבור ארבעים יום, כמו רוב האנשים שיצאו להיוועץ במִדבָּר וחזרו להביא את המסר. המסר מן המִדבָּר היה נורא מכפי שניתן לצפות: יש להחריב את הרווחה.


הפרעון ועִמו כל הארמון שקעו במחשבות עמוקות. להחריב את הרווחה, אבל איך? שיטפון, רעידת אדמה, התייבשות זמנית של הנילוס, כל אלה עלו שוב ושוב על דעתם, אך לא היו תלויים בהם. מלחמה? זו הרי חרב פיפיות, על אחת כמה וכמה במצב כזה. מה עליהם לעשות אם כן? הרי אי-אפשר לשבת בחיבוק ידיים לנוכח האיוּם. בכל זאת חובה עליהם לציית למסר מן המדבר, שאם לא כן האסון יהיה בלתי-נמנע.


מסופר כי למרבה הפלא דווקא שומר ההרמון הוא שהעלה את הרעיון לחפש אמצעי להעלמת חלק מעושרה של מצרים. מדיווחי השגרירים בארצות המזרח נודע על פרויקטים הידראוליים אדירים בארם-נהריים, פרויקטים שההשקעה בהם, לפי השמועות, עולה לאין ערוך על תועלתם הכלכלית. אם אכן כך היה, ולבטח היה כך, לא נותר למצרים אלא למצוא דרך לבזבז את עודף המרץ של תושביה. יש לעשות דבר-מה יוצא דופן, וככל שיהיה קולוסלי יותר, כן ייטיב לגזול מהמצרים את כוחם ואת עוזם. בקיצור, דבר מייגע שיתיש את הגוף ואת הנפש ויהיה חסר כל תועלת. או ליתר דיוק, יהיה חסר כל תועלת לאזרח ממש כפי שיהיה חיוני למדינה.


הפרעון קיבל אז משריו הצעות רבות ומגוונות: חפירת בור אינסופי באדמה בחיפוש אחרי שערי השאול, הקמת חומת מגן מסביב לארץ מצרים, יצירת מפל מלאכותי… אולם אם כי רוח נשגבת, פטריוטית או מיסטית שרתה על כל אחת מההצעות, הפרעון דחה את כולן על הסף. הקמת החומה היתה עתידה להסתיים ביום מן הימים, והבור שבאדמה היה עלול לעורר את חמת העם באינסופיותו ובחשכת מעמקיו. הפרעון חיפש משהו אחר, דבר שיעסיק את בני עמו יומם ולילה עד שישכחו את עצם קיומם… מלאכה שבאופן עקרוני יהיה ניתן להשלים ואף-על-פי-כן לא תושלם לעולם. בקצרה, שתימשך עד אין קץ. ובמקביל, שתיראה.


וכך אט-אט, לפי עדות הפפירוסים, עלה על דעת הפרעון ושריו הרעיון להקים קבר גדול. מצבת זיכרון.


הפרעון היה מוקסם מהפרויקט. המבנה הראשי במצרים לא יהיה אפוא סתם מקדש או ארמון מלכים, אלא קבר. מצרים תתחיל לראות בו את סימן ההיכר שלה, והוא יתחיל להיות סימן ההיכר של מצרים.


הגיאומטרים הציגו סקיצות ודגמים רבים עד אשר הוחלט סופית על הפירמידה.


הפירמידה ענתה על כל הדרישות. רעיון נעלה עמד בבסיסה – הפרעון והמוות או ליתר דיוק שמימיוּת הפרעון. היא גם נראתה למרחוק, ועיקר העיקרים, בו בזמן היתה סופית ואינסופית. לכל פרעון הרי היתה עתידה להיות פירמידה משלו, ולפיכך עוד לפני שאנשי דור אחד יספיקו לנפוש ממעמסתם ומיגיעתם, כבר יבוא פרעון אחר עם פירמידה משלו, ויפסע על ראשם מחדש. וכך לעולם, וכך עד אין קץ, הוד מלכותך, לנצח נצחים.'


הכוהן הגדול חֶמִיוּנוּ השתתק, ושתיקתו היתה הפעם ארוכה יותר מכל קודמותיה.


'וכך, פַּרְעוֹנִי, משימת הפירמידה בעולם הזה עולה על משימתה בעולם הבא,' המשיך. 'במילים אחרות, היא נועדה לגוף יותר מלנפש.'


הוא שב והשתתק. אחר כך נשם נשימה עמוקה לפני שפתח ואמר בקצב איטי יותר:


'הפירמידה, הוד מלכותך, פירושה בראש ובראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן. אין לך שומר טוב מזה, פַּרְעוֹנִי. היא המשטרה החשאית. הצבא, הצי וההרמון גם יחד. ככל שהפירמידה תגבַּהּ יותר כך ייראו נתיניך נמוכים יותר בצִלהּ. וככל שהנתינים יהיו קטנים כן תגדַל ותגבַּהּ אתה, הוד מלכותך.'


קולו של חֶמִיוּנוּ ירד עוד ועוד, כי הסוד שידע רק הוא היה שדווקא קול נמוך ורך נשמע מאיים פי כמה וכמה.


'הפירמידה היא אבן הפינה של השלטון. אם היא תתנועע, הכול יתמוטט.'


ידיו נעו במחווה סתומה ועיניו התרוקנו מארשׂת, כאילו אכן ראו לפניהן את החורבות.


'שלא יעלה על דעתך, פרעוני, לשנות את המסורת… גם אתה עצמך תתמוטט אז ואיתך נתמוטט כולנו.'


הפעם החווה בידיו תנועה סתומה אחרת ועצם את עיניו כדי להורות שלא יוסיף לדבר.


כל היתר אמרו פחות או יותר אותם הדברים עצמם באותו קול כְּאוֹב. אחד מהם שב והזכיר את תעלות ארם-נהריים, שאלמלא קיומן הממלכה האכדית-שוּמֵרית היתה מתפוררת מזמן. אחר ציין שהפירמידה היא בנוסף לכול זיכרון הנצח של המקום. ברבות הימים עתיד היה הכול להתכסות בערפִלים. הפפירוסים וחפצי היומיום יתיישנו. המלחמות, הרעב, המגפות, התאחרות הנילוס, הבריתות, הפקודות ושערוריות הארמון, כל אלה יישכחו. אך ורק היא, הפירמידה הגבוהה אשר מאומה, שום כוח, אפילו לא כוח הזמן, לא יוכל לה ולא יקבור, יכסה או יהרוס אותה, תתנשא מעל למדבר, תמיד הוֹוָה ותהיה, עד סוף העולם. 'כך היה, הוד מלכותך, וכך צריך להיות. גם צורתה איננה מקרית. ההשגחה העליונה בכבודה ובעצמה האצילה את תבניתה האלוהית על הגיאומטרים הקדומים. אתה הוא הנמצא בה, בראשה, בפסגתה, בקצהָ, ובאבנים חסרות-השם התומכות בך זו אחר זו שכם אחד, הוד מלכותך.'


בכל פעם שהגיעו לנקודה הזו, הזכירו שהכול עלול להתמוטט. ח'אופס נזכר אז באותו בוקר נובמבר, כאשר בעקבות דבריו על הפירמידה מפח נפשם נראה לו כאות כניעוּת ותו לא. עכשיו הבין שטעה ושייאושם היה יותר ממוצדק. עכשיו השתכנע לגמרי שהפירמידה תהיה שלהם לפחות כמו שלו, אולי אפילו יותר.


הוא הניף את ידו הימנית והורה שאין ברצונו להקשיב להם עוד.


בלב כבד יותר מאי-פעם הקשיבו להחלטתו, למילותיו היבשות ומקפיאות הדם: 'הפירמידה תיבנה. הגבוהה מכולן. המפוארת ביותר.'