1
רוב הזמן הייתי רוצה להיות מטבע של פאונד בריטי ולא נערה אפריקנית. כולם היו שמחים לקראתי. אולי הייתי מגיעה אליכם לסופשבוע, ואחר כך, בגלל שאני קלת־דעת שכזאת, הייתי עוברת אל האיש מהחנות בפינה - אבל אתם לא הייתם עצובים כי הייתם אוכלים מאפה קינמון או שותים קוקה קולה קרה מהפחית, ולא הייתם חושבים עלי יותר. היינו מרוצים, כמו זוג נאהבים שנפגשו בחופשה ושכחו אחד את השם של השני.
מטבע של פאונד יכול להגיע לאן שנדמה לו שיהיה הכי בטוח. הוא יכול לחצות ימים ומדבריות ולהשאיר מאחוריו את הריח המר של גגות הסכך הבוערים. כשהוא ירגיש חמימות וביטחון הוא יסתובב ויחייך אליך, כמו שאחותי הגדולה נְקירוּקָה היתה מחייכת פעם אל הגברים בכפר שלנו בקיץ הקצר אחרי שהיא היתה ילדה אבל לפני שהיא נהייתה ממש אישה, ובהחלט לפני הערב שבו אמא שלנו לקחה אותה למקום שקט לשיחה רצינית.
מובן שמטבע של פאונד יכול גם להיות רציני. הוא יכול להתחפש לכוח או לרכוש, ואין דבר רציני מאלה כשאת נערה שאין לה אף אחד מהם. את חייבת לתפוס את המטבע ולטמון אותו בכיס שלך, כדי שהוא לא יוכל להגיע לארץ בטוחה אלא אם כן הוא ייקח אותך איתו. אבל למטבע של פאונד יש תכסיסים של מכשפים. כשרודפים אחריו, הוא משיל את הזנב שלו כמו תולעת, ואז נשאר לכם פתאום ביד רק מטבע של פני. וכשעומדים סוף כל סוף לתפוס אותו, הפאונד הבריטי מסוגל לחולל את הקסם הכי גדול, וזה להפוך את עצמו לא לשטר אחד, אלא לשני שטרות זהים של דולר אמריקני. האצבעות שלכם יתפסו רק אוויר ריק. אני אומרת לכם.
איך הייתי רוצה להיות מטבע של פאונד בריטי. מטבע של פאונד שחופשי לנדוד אל חוף מבטחים, ואנחנו חופשיים להסתכל עליו ולראות אותו נעלם. זהו ניצחונו של האדם. זה נקרא גלובליזציה. נערה כמוני עוצרים במשטרת הגבולות, אבל מטבע של פאונד יכול לנתר מעל השערים המסתובבים ולהתחמק מהגברים הגדולים האלה עם כובעי המשטרה ולזנק ישר לתוך מונית שממתינה בשדה התעופה. "לאן, אדוני?" לציוויליזציה המערבית, ידידי, ושים גז.
רואים איזה יופי מטבע של פאונד מדבר? הוא מדבר בקול של אליזבת השנייה, מלכת אנגליה. הפרצוף שלה מוטבע עליו, ולפעמים, כשאני מסתכלת ממש בעיון, אני יכולה לראות את השפתיים שלה מתנועעות. אני מרימה אותה אל האוזן שלי. מה היא אומרת? "גברתי הצעירה, תורידי אותי ברגע זה או שאקרא לשומרים שלי."
אם המלכה היתה מדברת אליכם בקול כזה, נראה לכם שבכלל היה אפשר לא לשמוע בקולה? קראתי שהסובבים אותה - אפילו מלכים וראשי ממשלות - מגלים שהגוף שלהם מגיב לפקודות שלה עוד לפני שהמוח שלהם מספיק בכלל לחשוב למה לא. תנו לי להגיד לכם משהו. לא הכתר והשרביט יוצרים את הרושם הזה. אני יכולה לתקוע נזר בשיער הקצר והמקורזל שלי ולהחזיק שרביט ביד, ככה, והשוטרים בכל זאת ייגשו אלי בנעליים הגדולות שלהם ויגידו, "יופי של הופעה, גברת. אפשר לראות תעודת זהות?" לא, זה לא הכתר והשרביט של המלכה ששולטים בארץ שלכם, אלא הדקדוק והקול שלה. לכן רצוי מאוד לשאוף לדבר כמו שהיא מדברת. ככה תוכלו להגיד לשוטרים בקול צלול כמו יהלום קולינאן, "שומו שמיים, איך אתם מעיזים בכלל?"
אני בכלל בחיים רק כי למדתי את האנגלית של המלכה. אולי אתם חושבים שזה לא קשה כל כך. הרי בסופו של דבר, האנגלית היא השפה הרשמית של הארץ שלי, ניגריה. נכון, אבל הבעיה היא ששם אנחנו מדברים בה הרבה יותר טוב מכם. כדי לדבר באנגלית של המלכה הייתי צריכה לשכוח את כל התכסיסים הכי טובים של שפת האם שלי. לדוגמה, המלכה אף פעם לא תוכל להגיד, "הרבה בלגן הבחורה הזאת עשתה עם התחת שלה כדי להתארס עם הבן הגדול שלי, וכל אחד היה יכול לראות שזה ייגמר איום ונורא." במקום זאת המלכה חייבת להגיד, "כלתי המנוחה השתמשה בקסמיה הנשיים כדי להתארס לבכורי, והיה אפשר לחזות שזה ייגמר בכי רע." וזה קצת עצוב, אתם לא חושבים? ללמוד את האנגלית של המלכה זה כמו להוריד את הלכה האדומה מהציפורניים של הרגליים שלך בבוקר שאחרי מסיבת ריקודים. זה לוקח המון זמן, ותמיד נשאר קצת לכה בקצוות של הציפורניים, כתם אדום לאורך השוליים שמזכיר לך איזה כיף היה במסיבה. אז אתם מבינים שלא היה לי קל ללמוד את זה. מצד שני, היה לי המון זמן. למדתי את השפה שלכם במתקן מעצר למהגרים שנמצא באסקְס, בחלק הדרום־מזרחי של הממלכה המאוחדת. הייתי שם שנתיים. כל מה שהיה לי זה זמן.
אבל למה טרחתי בכלל? בגלל מה שכמה מהבנות הגדולות יותר הסבירו לי: אם את רוצה להישאר בחיים, את חייבת להיראות טוב או לדבר עוד יותר טוב. תמיד נראה שהמסמכים של הבחורות המכוערות או השתקניות לא תקפים. אתם אומרים, הן הוחזרו למולדתן. אנחנו אומרים, "נשלחו הביתה מוקדם." כאילו הארץ שלכם היא מסיבה של ילדים - משהו נפלא מכדי שיימשך לעד. אבל הבחורות היפות והבחורות שיודעות לדבר, לנו נותנים להישאר. ככה הארץ שלכם נעשית מלאת חיים ויפה יותר.
אני אספר לכם מה קרה כשהם נתנו לי לצאת ממתקן המעצר למהגרים. השומר דחף לי אישור ליד ואמר שאני יכולה להזמין מונית בטלפון. אמרתי, "תודה רבה, אדוני, הלוואי שאלוהים יביא חן וחסד אל חייך, אושר ושמחה לליבך ושפע לאהוביך." השומר הרים את העיניים אל התקרה, כאילו היה משהו מעניין שם למעלה, ואמר, "בחייך." אחר כך הוא הראה באצבע שלו על הפרוזדור ואמר, "הטלפון שם."
אז עמדתי בתור לטלפון. חשבתי לי, הגדשתי את הסאה בתודות לשומר. המלכה רק היתה אומרת "תודה" ומניחה לזה. בעצם המלכה היתה אומרת לשומר להזמין בעצמו את המונית הארורה, או שהיא תצווה להרוג אותו ולהתיז את הראש מהגוף שלו ולהציג אותו לראווה על המעקות שלפני הטאוור אוף לונדון. באותו רגע הבנתי שזה דבר אחד ללמוד את האנגלית של המלכה מספרים ומעיתונים בתא המעצר שלי, ודבר אחר לגמרי לדבר בה עם אנגלים. כעסתי על עצמי. חשבתי לי: ילדה, את לא יכולה להסתובב ככה ולעשות שגיאות כאלה. אם את מדברת אנגלית כמו פראית שלמדה את האנגלית שלה על האונייה, הגברים ימצאו אותך וישלחו אותך הביתה מייד. זה מה שחשבתי לי.
היו שלוש בנות בתור לפני. הם שיחררו את כולנו באותו יום. זה היה יום שישי. זה היה בוקר בהיר ושטוף שמש בחודש מאי. הפרוזדור היה מלוכלך, אבל היה לו ריח נקי. זה תכסיס טוב. אקונומיקה, ככה עושים את זה.
השומר ישב מאחורי השולחן שלו. הוא לא הסתכל עלינו. הוא קרא עיתון. העיתון היה פרוש על השולחן שלו. זה לא היה אחד העיתונים שלמדתי מהם לדבר בשפה שלכם - ה'טיימס' או ה'טלגרף' או ה'גארדיאן'. לא, העיתון הזה לא היה בשביל אנשים כמוכם וכמוני. היתה בחורה לבנה בתצלום בעיתון, והיא היתה בלי חלק עליון. אתם יודעים למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה, כי אנחנו מדברים בשפה שלכם. אבל אם הייתי מספרת את הסיפור הזה לאחותי הגדולה נְקירוּקָה ולשאר הבנות מהכפר בבית, אז הייתי נאלצת לעצור בנקודה הזאת ולהסביר להן: בלי חלק עליון - זה לא אומר שלגברת בעיתון לא היה פלג גוף עליון. הכוונה לזה שלא היו לה בגדים על פלג הגוף העליון שלה. אתן מבינות את ההבדל?
"רק רגע. אפילו לא חזייה?"
"אפילו לא חזייה."
"וֶוה!"
ואז הייתי מתחילה שוב בסיפור שלי, אבל הבנות בבית היו מתלחשות ביניהן. הן היו מצחקקות מאחורי כפות הידיים שלהן. ואז, בדיוק כשהייתי חוזרת לסיפור שלי על הבוקר שבו נתנו לי לצאת ממתקן המעצר למהגרים, הבנות האלה שוב היו נכנסות לי לדברים. נקירוקה היתה אומרת, "תקשיבי, בסדר? תקשיבי. רק כדי שזה יהיה ברור. הבחורה ההיא בתצלום בעיתון, היא היתה זונה, נכון? לוחמת לֵילית? היא השפילה את העיניים שלה מרוב בושה?"
"לא. היא לא השפילה את העיניים שלה מרוב בושה. היא הסתכלה ישר למצלמה וחייכה."
"מה, בעיתון?"
"כן."
"אם ככה, בבריטניה זו לא בושה לחשוף את הציצים שלך בעיתון?"
"לא. זו לא בושה. זה מוצא חן בעיני הבנים, ואין במה להתבייש. אחרת הבנות בלי החלק העליון לא היו מחייכות ככה. את מבינה?"
"אז כל הבנות שם חושפות אותם ככה? מסתובבות עם ציצים קופצים? בכנסייה ובחנות וברחוב?"
"לא. רק בעיתונים."
"למה לא כולן חושפות את החזה שלהן, אם זה מוצא חן בעיני הגברים וזו לא בושה?"
"אני לא יודעת."
"גרת שם יותר משנתיים, גיברת חכמולוגית. איך זה יכול להיות שאת לא יודעת?"
"ככה זה שם. חלק גדול מהחיים שלי בארץ ההיא חייתי בבלבול הזה. לפעמים נדמה לי שאפילו האנגלים לא יודעים את התשובות לשאלות כאלה."
"ווה!" תבינו, ככה זה יהיה אם אני אצטרך לעצור ולהסביר כל פרט קטן לבנות בבית. אני אצטרך להסביר מה זה לינוליאום ומה זו אקונומיקה ומה זו פורנוגרפיה רכה, ואת קסם שינוי הצורה של מטבע הפאונד הבריטי, כאילו כל העניינים היומיומיים האלה הם תעלומות נפלאות. ועד מהרה הסיפור שלי ילך לאיבוד בים הפלאים, כי זה ייראה כאילו הארץ שלכם מכושפת ומלאה ניסים ונפלאות, והסיפור האישי שלי ייראה בתוכה ממש קטן ונטול קסמים. אבל איתכם זה הרבה יותר קל, כי אני יכולה להגיד לכם: תראו, ביום שבו שיחררו אותנו, השומר התורן במתקן המעצר למהגרים לטש עיניים בתצלום של בחורה בלי חלק עליון בעיתון. ואתם תבינו מייד את הסיטואציה. לכן העברתי שנתיים בלימוד האנגלית של המלכה, כדי שאתם ואני נוכל לדבר ככה בלי להפסיק באמצע.
השומר, זה שהסתכל בתמונה של הבחורה בלי החלק העליון בעיתון -
הוא היה גבר נמוך והשיער שלו היה בהיר, כמו המרק פטריות מאבקה שנתנו לנו בימי שלישי. פרקי הידיים שלו היו צנומים ולבנים כמו חוטי חשמל מצופים פלסטיק. המדים שלו היו גדולים עליו. הכתפיים של הז'קט שלו הזדקרו בשתי בליטות, אחת מכל צד של הראש שלו, כאילו היו לו חיות קטנות שהתחבאו שם. חשבתי על היצורים הקטנים האלה ממצמצים באור כשהוא מוריד את הז'קט שלו בערב. חשבתי לעצמי, אדוני, אם אני הייתי אשתך, אני הייתי נשארת עם החזייה, תודה רבה.
ואחר כך חשבתי, למה אתה לוטש את העיניים שלך בבחורה בעיתון, אדוני, ולא בנו, בבנות שעומדות כאן בתור לטלפון. מה יהיה אם כולנו נברח? אבל אז נזכרתי. בעצם הם משחררים אותנו. היה קשה להבין את זה אחרי כל כך הרבה זמן. שנתיים חייתי במתקן המעצר. הייתי בת ארבע־עשרה כשהגעתי לארץ שלכם, אבל לא היו לי מסמכים להוכיח את זה, אז הם שמו אותי במתקן המעצר יחד עם המבוגרים. הבעיה היתה שגברים ונשים כלואים יחד במקום ההוא. בלילה הם החזיקו את הגברים באגף נפרד של מתקן המעצר. כשהשמש שקעה כלאו אותם כמו שכולאים זאבים, אבל בשעות היום הגברים הסתובבו בינינו ואכלו את האוכל שאנחנו אכלנו. היה לי נדמה שהם עדיין נראים רעבים. היה נדמה לי שהם מסתכלים עלי בעיניים מורעבות. ולכן כשהנערות הגדולות יותר לחשו לי, "אם את רוצה להישאר בחיים, את חייבת להיראות יפה או לדבר יפה," החלטתי שבמקרה שלי יהיה יותר בטוח לדבר.
הפכתי את עצמי לנערה לא מושכת. סירבתי להתרחץ ונתתי לעור שלי להפוך לשמנוני. מתחת לבגדים שלי כרכתי יריעת כותנה רחבה סביב החזה שלי, כדי להפוך את השדיים שלי לקטנים ושטוחים יותר. כשהגיעו הארגזים עם הבגדים שנמסרו לצדקה, שהיו עמוסים בגדים משומשים ונעליים משומשות, חלק מהבנות השתדלו להתייפות, אבל אני חיטטתי בארגזים האלה וחיפשתי בגדים שיסתירו את הגזרה שלי. לבשתי מכנסי ג'ינס רחבים וחולצת הוואי גברית, ונעליים צבאיות כבדות ושחורות, עם חרטומי פלדה שניצנצו דרך העור הקרוע. ניגשתי אל האחות וביקשתי ממנה לקצוץ את השיער שלי במספריים רפואיים. במשך כל השנתיים האלה לא חייכתי אל גבר ואפילו לא הסתכלתי על פרצוף של גבר. הייתי אחוזת אימה. רק בלילה, אחרי שכלאו את הגברים, חזרתי אל תא המעצר שלי והורדתי את יריעת הבד מהשדיים שלי ונשמתי נשימה עמוקה. אחר כך חלצתי את הנעליים הצבאיות הכבדות והרמתי את הברכיים אל הסנטר שלי. פעם בשבוע ישבתי על מזרן הספוג במיטה שלי וצבעתי את הציפורניים של הרגליים שלי. מצאתי את הבקבוקון הקטן של הלכה לציפורניים בקרקעית של אחד מארגזי הצדקה. תווית המחיר עדיין היתה מודבקת עליו. אם אגלה פעם מי האדם שמסר את זה, אני אגיד לו שבעלות של פאונד בריטי אחד ותשעים ותשעה פני הוא הציל את החיים שלי. כי זה מה שעשיתי במקום ההוא כדי להזכיר לעצמי שאני בחיים מתחת לכל הדברים האלה: מתחת לחרטומי הפלדה של הנעליים היתה לי לכה אדומה על הציפורניים של אצבעות הרגליים. לפעמים, אחרי שחלצתי את הנעליים הצבאיות שלי, כיווצתי חזק את העיניים שלי נגד הדמעות והתנועעתי מצד לצד, רועדת מקור.
אחותי הגדולה נקירוקה, היא הפכה לאישה בעונת הצמיחה, תחת השמש האפריקנית, ומי יכול להאשים אותה אם הלהט האדום והאדיר של השמש הפך אותה לבחורה קלת־דעת ופלרטטנית? מי לא היה נשען על משקוף הבית שלו ומחייך בסלחנות חרישית כשהיה רואה את אמא שלי מושיבה אותה לשיחה ואומרת לה, "נקירוקה, אהובה שלי, אסור לך לחייך ככה אל הבנים הגדולים"?
אבל אני, אני הפכתי לאישה תחת אורות הפלורוסנט הלבנים במרתף של מתקן מעצר למהגרים, שישים וחמישה קילומטרים מזרחה מלונדון. לא היו שם עונות שנה. כל הזמן היה קר, ולא היה לי אף אחד לחייך אליו. השנים הקרות האלה קפואות בתוכי. הילדה האפריקנית שהם כלאו במתקן המעצר למהגרים, הקטנטונת המסכנה, היא אף פעם לא ברחה באמת. בנשמה שלי היא עדיין כלואה שם מאחורי מנעול ובריח, כלואה לנצח מתחת לאורות הפלורוסנט, מכורבלת על רצפת הלינוליאום הירוקה, והברכיים שלה תחובות מתחת לסנטר שלה. והאישה ההיא שהם שיחררו ממתקן המעצר למהגרים, היצור הזה שהוא אני, היצור הזה הוא מין חדש של אישה. אין בי שום דבר נורמלי. נולדתי - לא, בעצם נולדתי מחדש - בשבי. למדתי את השפה שלי מהעיתונים שלכם, הבגדים שלי הם השיירים שלכם, והפאונד שלכם זועק את חסרונו מהכיסים שלי. דמיינו לעצמכם, ברשותכם, אישה צעירה שנגזרה מאיזו פרסומת במגזין, פרסומת בנוסח "הצילו את הילדים", אישה שלובשת בגדים ורודים בלויים שנלקחו מפח המיחזור שבחניה של הסופרמרקט שלכם ומדברת אנגלית כמו מאמר המערכת של ה'טיימס'. אני הייתי חוצה את הכביש כדי לא להיתקל בעצמי. למען האמת, זה הדבר היחיד שאנשים מהארץ שלכם ואנשים מהארץ שלי מסכימים לגביו. הם אומרים, "הנערה הפליטה הזאת היא לא משלנו. הנערה הזאת לא שייכת". הנערה הזאת היא יצור כלאיים, ילדה שנוצרה מזיווג לא טבעי, פרצוף לא מוכר בירח.
ובכן, אני פליטה, ואני מתחילה להיות בודדה מאוד. זו אשמתי שאני לא נראית כמו נערה אנגלייה ולא מדברת כמו ניגרית? מי אומר שלנערה אנגלייה חייב להיות עור חיוור כמו העננים השטים בקיץ בשמי ארצה? ומי אומר שנערה ניגרית חייבת לדבר אנגלית מסורסת, כאילו האנגלית התנגשה עם שפת אִיבּו, גבוה באטמוספירה העליונה, וניתכה ארצה לתוך הפה שלה בשיטפון שכמעט מטביע אותה והיא מתחילה להשתנק ולפלוט בגרון ניחר מעשיות מתוקות על הצבעים האפריקניים הססגוניים ועל טעם בננות הפְּלנְטיין המטוגנות? לא כמו מספרת סיפורים, אלא כקורבן שניצל משיטפון והוא מקיא את המים הקולוניאליים מריאותיו?
סלחו לי על שלמדתי את השפה שלכם על בוריה. אני כאן כדי לספר לכם סיפור אמיתי. לא באתי לכאן כדי לספר לכם על הצבעים האפריקניים הססגוניים. אני אזרחית חדשה של העולם המתפתח, ואני אוכיח לכם שהצבע של חיי הוא אפור. ואם מתברר שבסתר ליבי אני אוהבת בננות פלנטיין מטוגנות, זה חייב להישאר בינינו, ואני מפצירה בכם לא לספר את זה לאף אחד. בסדר?
בבוקר שבו שיחררו אותנו ממתקן המעצר נתנו לנו את כל הנכסים שלנו. אני החזקתי את הנכסים שלי בשקית ניילון שקופה. מילון כיס אנגלי של הוצאת 'קולינס', זוג אחד של גרביים אפורים, זוג אחד של תחתונים אפורים, רישיון נהיגה בריטי אחד שלא היה שלי, וכרטיס ביקור אחד מוכתם במים, שגם הוא לא היה שלי. אם אתם רוצים לדעת, הדברים האלה היו שייכים לגבר לבן בשם אנדרו אוֹרוֹרְק. פגשתי אותו בחוף.
שקית הניילון הקטנה הזו - זה מה שהחזקתי ביד שלי כשהשומר אמר לי ללכת ולעמוד בתור לטלפון. הבחורה הראשונה בתור - היא היתה גבוהה ויפה. הקטע שלה היה יופי, לא דיבור. שאלתי את עצמי מי מאיתנו בחרה בחירה טובה יותר כדי להישאר בחיים. הבחורה ההיא תלשה את הגבות שלה ואז ציירה אותן שוב בעיפרון. זה מה שהיא עשתה כדי להציל את החיים שלה. היא לבשה שמלה סגולה, שמלה בגזרת A עם דוגמה של כוכבים וירחים ורודים. היתה לה מטפחת ורודה נחמדה סביב השיער שלה, וכפכפי אצבע סגולים על כפות הרגליים. חשבתי שהיא בטח היתה כלואה הרבה זמן במתקן המעצר שלנו. תבינו, צריכים לעבור על התכולה של הרבה ארגזי צדקה כדי להרכיב תלבושת שהיא ממש הופעה.
על הרגליים החומות של הבחורה היו המון צלקות לבנות קטנות. חשבתי לי: האם הצלקות האלה מכסות את כולך, כמו הכוכבים והירחים שעל השמלה שלך? חשבתי שגם זה יכול להיות יפה, ואני מבקשת מכם כאן ועכשיו להסכים איתי בבקשה שצלקת זה אף פעם לא מכוער. זה מה שאלה שצילקו אותנו רוצים שנחשוב. אבל אתם ואני, אנחנו חייבים להחליט להתנגד להם. אנחנו חייבים לראות את כל הצלקות בתור דבר יפה. בסדר? זה יהיה הסוד שלנו. כי תאמינו לי, למתים אין צלקות. צלקת משמעותה, "נשארתי בחיים".
בעוד כמה שניות אני אגיד לכם כמה מילים עצובות. אבל אתם חייבים לשמוע אותן כמו שסיכמנו עכשיו לראות את הצלקות. מילים עצובות הן עוד דבר יפה. סיפור עצוב משמעותו שזאת שמספרת את הסיפור נשארה בחיים. בקרוב מאוד יקרה לה דבר טוב, דבר נפלא, ואז היא תסתובב ותחייך.
הבחורה עם השמלה הסגולה בגזרת A והצלקות על הרגליים, היא כבר דיברה לתוך שפופרת הטלפון. היא אמרה: "אלו, טקסי? אתה בא לקחת אותי, כן? יופי. אה, מאיפה אני יבוא? האמת, אני מג'מייקה, מותק. אה? מה? אה, מאיפה אני יבוא עכשיו? אוקיי, חכה שנייה בקְשה."
היא הניחה את היד שלה על שפופרת הטלפון. היא הסתובבה אל הנערה השנייה בתור ואמרה, "שְמֵעי, מותק. איך קורים למקום הזה, איפה שאנחנו עכשיו?" אבל הבחורה השנייה רק הרימה את העיניים שלה ומשכה בכתפיים. הבחורה השנייה היתה רזה והעור שלה היה חום כהה והעיניים שלה היו ירוקות כמו סוכריית גומי אחרי שמוצצים את הסוכר שמכסה אותה מבחוץ ומרימים אותה ומחזיקים אותה על רקע הירח. היא היתה כל כך יפה, שאני לא יכולה אפילו להסביר כמה. היא לבשה סארי צהוב. היא החזיקה שקית ניילון שקופה, כמו שלי, אבל לא היה בתוכה שום דבר. ברגע הראשון היה לי נדמה שהיא ריקה וחשבתי: ילדה, למה את מחזיקה את השקית הזאת אם אין בתוכה שום דבר? יכולתי לראות דרכה את הסארי שלה, אז החלטתי שהיא מחזיקה שקית מלאה צהוב־לימון. זה היה כל הרכוש שלה כששיחררו אותנו משם.
הכרתי קצת את הבחורה השנייה. הייתי איתה פעם שבועיים באותו חדר, אבל אף פעם לא דיברתי איתה. היא לא דיברה אפילו מילה אחת באנגלית של אף אחד. ובגלל זה היא רק משכה בכתפיים והחזיקה חזק את השקית של הצהוב־לימון שלה. אז הבחורה שדיברה בטלפון, היא הרימה את העיניים שלה אל התקרה, בדיוק כמו שהשומר הרים את העיניים שלו.
ואז הבחורה שדיברה בטלפון פנתה אל הבחורה השלישית בתור ואמרה לה, "את יודָת ת'שם של איפה שאנחנו?" אבל גם הבחורה השלישית לא ידעה. היא רק עמדה שם, והיא לבשה חולצת טריקו כחולה ומכנסי ג'ינס כחולים ונעלה נעלי ספורט לבנות של דנלופ עם חץ ירוק, והיא רק השפילה את העיניים אל השקית השקופה שלה, והשקית שלה היתה מלאה מכתבים ומסמכים. היו שם כל כך הרבה ניירות בשקית ההיא, וכולם היו מעוכים ומקומטים, עד שהיא היתה צריכה לשים יד אחת מתחת לשקית כדי שהיא לא תתפקע. עכשיו, הבחורה השלישית הזאת, גם אותה הכרתי קצת. היא לא היתה יפה במיוחד, והיא גם לא ידעה לדבר יפה, אבל יש עוד דבר אחד שיכול להציל אותך מפני להישלח הביתה מוקדם. הקטע של הבחורה הזו היה שהסיפור שלה היה כבר כתוב כולו וזכה להכרה רשמית. היו חותמות גומי בסוף הסיפור שלה שאמרו בדיו אדומה שזו אמת. אני זוכרת שהיא סיפרה לי פעם את הסיפור שלה וזה הלך בערך ככה:
"הגברים־באו־והם־
שרפו־את־הכפר־שלי־
קשרו־את־הבנות־שלי־
אנסו־את־הבנות־שלי־
לקחו־את־הבנות־שלי־
הצליפו־בשוט־בבעל־שלי־
כרתו־את־השדיים־שלי־
ברחתי־
דרך־השיחים־
מצאתי־אונייה־
חציתי־את־הים־
ואז־הכניסו־אותי־לכאן." או איזה סיפור דומה לזה. כבר התבלבלתי מכל הסיפורים במתקן המעצר ההוא. כל הסיפורים של הבנות התחילו במילים, "הגברים־באו־והם־." וכל הסיפורים הסתיימו במילים, "ואז־הכניסו־אותי־לכאן." כל הסיפורים היו עצובים, אבל אתם ואני כבר עשינו בינינו הסכם בקשר למילים עצובות. הבחורה ההיא - בחורה מספר שלוש בתור - הסיפור שלה עשה אותה עצובה כל כך שהיא לא ידעה את שם המקום שהיא נמצאת בו והיא לא רצתה לדעת. הבחורה אפילו לא היתה סקרנית לדעת אותו.
אז הבחורה עם השפופרת של הטלפון שאלה אותה שוב. "מה זה? גם את לא מדברת? איך את לוֹיְדעת ת'שם של איפה שאנחנו?"
אבל הבחורה השלישית בתור רק הרימה את העיניים שלה אל התקרה, ולכן הבחורה עם שפופרת הטלפון הרימה בפעם השנייה את העיניים שלה אל התקרה. חשבתי: אז ככה, השומר הרים את העיניים שלו פעם אחת אל התקרה, ובחורה מספר שלוש הרימה את העיניים שלה פעם אחת אל התקרה, ובחורה מספר אחת הרימה את העיניים שלה פעמיים אל התקרה, אז אולי באמת יש כמה תשובות על התקרה. אולי יש שם משהו מאוד עליז ושמח. אולי כתובים על התקרה סיפורים שהולכים בערך ככה:
הגברים־באו־והם־
הביאו־לנו־שמלות־צבעוניות־
קוששו־עצים־למדורה־
סיפרו־כמה־בדיחות־מטורפות־
שתו־איתנו־בירה־
רדפו־אחרינו־עד־שפרצנו־בצחוק־
גרמו־לזה־שהיתושים־הפסיקו־לעקוץ־
גילו־לנו־את־התכסיס־של־תפיסת־מטבע־הפאונד־הבריטי־
הפכו־את־הירח־לגבינה־
אה, ואז הכניסו אותי לכאן.
הסתכלתי על התקרה, אבל היה שם רק צבע לבן ומנורות פלורוסנט.
הבחורה שליד הטלפון, בסוף היא הסתכלה עלי. אז אמרתי לה, "השם של המקום הזה הוא מתקן בְּלאק היל לשינוע של מהגרים." הבחורה בהתה בי, "את עובדת עלי?" היא שאלה. "מה זה השם זה?" אז הצבעתי על לוחית המתכת הקטנה שהיתה מוברגת אל הקיר מעל הטלפון. הבחורה הסתכלה עליה ואחר כך הסתכלה שוב עלי ואמרה, "'צְטערת, מותק. אנ'לא יודָת לקרוא זה." אז קראתי לה את זה, והצבעתי על המילים אחת אחרי השנייה: מתקן בלאק היל לשינוע של מהגרים, היי איסְטֶר, צֶ'לְמְסְפורד, אסקס. "תודה, חמודה," אמרה בחורה מספר אחת והרימה את שפופרת הטלפון.
היא אמרה לתוך השפופרת: "אוקיי, אדון. המקום שאני נמצאת עכשיו נקרא מתקן בלאק היל לשינוע של מהגרים." אחר כך אמרה, "לא, בקְשָה חכה רגע." ואז היא נראתה עצובה והניחה את שפופרת הטלפון על הטלפון. "מה קרה?" שאלתי. הבחורה הראשונה נאנחה ואמרה, "האיש מהטקסי אמר הוא לא לקחת מפה. הוא אמר: אתם חֶלוֹת. זה מה שאתם. את מכירה ת'מילה הזאתי?"
אמרתי לא, כי לא ידעתי בדיוק מה זה, ולכן הוצאתי את המילון כיס האנגלי בהוצאת קולינס שלי מהשקית השקופה שלי וחיפשתי את המילה. אמרתי לבחורה הראשונה, "את זוהמה שעלולה להיווצר במקום כלשהו, כגון מקום לניקוז שפכים." היא הסתכלה עלי, ואני הסתכלתי עליה, והתחלנו לצחקק, כי לא הבנו מה לעשות במידע הזה. זו תמיד היתה הבעיה שלי כשלמדתי לדבר את השפה שלכם. כל מילה מצליחה להגן על עצמה. ברגע שאת מנסה לתפוס אותה, היא מצליחה להתפצל לשתי משמעויות שונות, ואת פשוט לא מצליחה להבין אותה. אני מעריצה אתכם. אתם כמו מכשפים והפכתם את השפה שלכם לבטוחה ומוגנת, כמו את הכסף שלכם.
אז אני והבחורה הראשונה בתור לטלפון, שתינו צחקנו, ואני החזקתי את השקית השקופה שלי, והיא החזיקה את השקית השקופה שלה. בשקית שלה היה עפרון עיניים אחד ופינצטה אחת ושלוש טבעות אננס מיובש. הבחורה הראשונה ראתה אותי מסתכלת על השקית שלה והפסיקה לצחקק. "במה את תוקעת ת'עיניים שְלך?" היא אמרה. אמרתי שאני לא יודעת. היא אמרה, "אני יודעת מה את חושבת. את חושבת, עכשיו הטקסי לא בא לקחת אותה. לאן היא כבר תצליח לָגיע עם עפרון עיניים אחד ופינצטה אחת ושלוש חתְכות אננס? אז אמרתי לה, "אולי בעיפרון העיניים תוכלי לכתוב הודעה שכתוב בה הצילו, ואז תוכלי לתת את חתיכות האננס לאדם הראשון שיעזור לך." הבחורה הסתכלה עלי כאילו אני דפוקה במוח ואמרה לי, "אוקיי, מותק, קודמְכּול, אני אין לי נייר בשביל לכתוב הודעה. שתיים, אנ'לא יודָת לכתוב. אני יודָת רק לצייר ת'גבות שלי. ושלוש, אני מתכוונת לאכול ת'אננס הזה בעצמי." והיא פערה את העיניים ובהתה בי.
בזמן שכל זה קרה, הבחורה השנייה בתור, הבחורה עם הסארי הצהוב־לימון והשקית השקופה המלאה צהוב, היא הפכה בינתיים לבחורה הראשונה בתור, כי עכשיו היא החזיקה את שפופרת הטלפון ביד שלה, והיא לחשה לתוכה בשפה שנשמעה כמו פרפרים שטובעים בדבש. טפחתי לבחורה על הכתף ומשכתי בסארי שלה, ואמרתי לה, "סליחה, את חייבת להשתדל לדבר אליהם באנגלית." הבחורה עם הסארי הסתכלה עלי והפסיקה לדבר בשפת הפרפרים שלה. לאט מאוד ובזהירות, כאילו נזכרה במילים מחלום, היא אמרה לתוך שפופרת הטלפון: "אנגליה. כן בבקשה תודה רבה, אני רוצה לנסוע אנגליה."
אז הבחורה בשמלה הסגולה בגזרת A, היא הצמידה את האף שלה לאף של הבחורה בסארי הצהוב־לימון ודפקה באצבע שלה על המצח של הבחורה ועשתה עם הפה שלה קול כמו מקל של מטאטא שפוגע בחבית ריקה. תק! תק! תק! "את כבר להיות באנגליה, קולטת?" היא אמרה לבחורה, והיא הצביעה בשתי האצבעות שלה על רצפת הלינוליאום ואמרה: "פה זה אנגליה, מותק. את לא רואה? ממש כאן, כן? אנחנו כבר באנ־גלי־יה."
הבחורה עם הסארי הצהוב השתתקה. היא רק בהתה בה בעיניים הירוקות שנראו כמו ירחים מגומי. אז הבחורה בשמלה הסגולה, הבחורה מג'מייקה, אמרה, "תני לי את זה." והיא חטפה את שפופרת הטלפון מהיד של הבחורה בסארי. והיא הרימה את השפופרת אל הפה שלה ואמרה, "תקשיב. בקְשה לחכות רגע. רק רגע בקְשה." אבל אז היא השתתקה ונתנה לי את שפופרת הטלפון, ואני הקשבתי, והיה רק צליל חיוג. אז הסתובבתי אל הבחורה עם הסארי. "קודם כול את חייבת לחייג את המספר," אמרתי. "מבינה? קודם לחייג את המספר, ואחר כך להגיד לאיש מהמוניות לאן את צריכה לנסוע. בסדר?"
אבל הבחורה בסארי, היא רק צימצמה את העיניים שלה לעומתי ואימצה את השקית השקופה עם הצהוב־לימון אל הגוף שלה, כאילו אני מתכוונת אולי לקחת אותה ממנה כמו שהבחורה השנייה לקחה לה את שפופרת הטלפון. הבחורה בשמלה הסגולה, היא נאנחה והסתובבה אלי. "אין טעם, מותק," היא אמרה. "המתים הם יקומו לתחייה לפנֵה שזאתי תזמין טקסי." והיא הגישה לי את שפופרת הטלפון. "הנה, קחי," אמרה. "תְנסי את פָּם אחת."
הצבעתי על הבחורה השלישית בתור, זו עם שקית המסמכים וחולצת הטריקו הכחולה ונעלי הדנלופ עם החץ הירוק. "מה איתה?" שאלתי. "הבחורה הזאת היתה לפני בתור." "כן," אמרה הבחורה בשמלה הסגולה, "אבל לאישה הזאתי אין שום מו־טי־בש־יה. נכון, מותק?" והיא לטשה את העיניים שלה בבחורה עם המסמכים, אבל הבחורה עם המסמכים רק משכה בכתפיים שלה והשפילה את העיניים אל נעלי הדנלופ שלה עם החץ הירוק. "זאת האמת, לא?" שאלה הבחורה בשמלה הסגולה, והיא הסתובבה שוב אלי. "זה תלוי בך, מותק. את חייבת לדבר ולוֹציא אותנו מכאן, לפנֵה שהם יתחרטו ויתקעו אותנו בפנים."
השפלתי את העיניים אל שפופרת הטלפון, והיא היתה אפורה ומלוכלכת, ואני פחדתי. הסתכלתי שוב על הבחורה בשמלה הסגולה. "לאן את רוצה לנסוע?" שאלתי. "והיא אמרה, "לאנשֶא." סליחה? "לאנשהו, מותק."
חייגתי את המספר של המונית שהיה כתוב על הטלפון. קול של גבר עלה על הקו. הוא נשמע עייף. "שירות מוניות," אמר. לפי איך שהוא אמר את זה, הוא כאילו עשה לי טובה גדולה רק בזה שהוא אמר את המילים האלה.
"בוקר טוב. הייתי רוצה להזמין מונית בבקשה."
"את רוצה מונית?"
"כן. בבקשה. מונית. לארבעה נוסעים."
"מאיפה?"
"ממתקן בלאק היל לשינוע של מהגרים, בבקשה. בהיי איסטר. זה ליד צ'לסמפורד."
"אני יודע איפה זה. עכשיו תקשיבי לי—"
"בבקשה, זה בסדר. אני יודעת שאתה לא לוקח פליטים. אנחנו לא פליטות. אנחנו עובדות ניקיון."
"אתן עובדות ניקיון?"
"כן."
"זאת האמת? כי אם הייתי מקבל פאונד על כל מהגר מסריח שנכנס לאחת המוניות שלי ולא ידע לאן הוא רוצה לנסוע והתחיל לקשקש עם הנהג שלי בסווהילית וניסה לשלם לו בסיגריות, הייתי משחק עכשיו גולף במקום לדבר איתך."
"אנחנו עובדות ניקיון."
"בסדר. את באמת לא נשמעת כמו פליטה. לאן אתן רוצות לנסוע?"
למדתי קודם בעל פה את הכתובת שעל רישיון הנהיגה הבריטי שבשקית הניילון השקופה שלי. אנדרו אורורק, הגבר הלבן שפגשתי בחוף: הוא התגורר בקינגסטון־שעל־התמזה, במחוז סארי. דיברתי לתוך הטלפון.
"לקינגסטון, בבקשה."
הבחורה בשמלה הסגולה תפסה לי את הזרוע ולחשה לי, "לא, מותק! כל מקום, רק לא ג'מייקה! הגברים ההם הם יהרגוּתי ברגע שאני יגיע לשם. הם יגמרוּתִי." לא הבנתי למה היא מפחדת, אבל עכשיו אני יודעת. יש קינגסטון באנגליה, אבל יש גם קינגסטון בג'מייקה, ושם האקלים שונה. זאת עוד הצלחה גדול שלכם, מכשפים שכמותכם - אפילו לערים שלכם יש שני זנבות.
"קינגסטון?" אמר האיש בטלפון.
"קינגסטון־שעל־התמזה," אמרתי.
"זה ממש רחוק, לא? איפה זה לעזאזל?"
"בסארי," אמרתי.
"סארי. אתן ארבע עובדות ניקיון מסארי המעתירה. זה מה שאת מנסה להגיד לי?"
"לא. אנחנו עובדות ניקיון שגרות לא רחוק מכאן. אבל שולחים אותנו לעבודת ניקיון בסארי."
"במזומן או בהקפה?"
האיש נשמע כל כך עייף.
"מה?"
"אתן תשלמו במזומן או לחייב את החשבון של מתקן המעצר?"
"אנחנו נשלם במזומן, אדון. אנחנו נשלם כשנגיע לשם."
"חסר לכן שלא."
הקשבתי רגע, ואחר כך לחצתי ביד שלי על העריסה של שפופרת הטלפון. חייגתי מספר נוסף. זה היה מספר הטלפון מכרטיס הביקור שהיה לי בשקית הניילון השקופה שלי. כרטיס הביקור נרטב. לא ראיתי בדיוק אם הספרה האחרונה היתה 8 או 3. ניסיתי את הספרה 8, כי בארץ שלי מספרים אי זוגיים מביאים מזל רע, ומזל רע זה בדיוק מה שכבר נמאס לי ממנו.
גבר השיב לטלפון. הוא היה מרוגז.
"מי זה? עכשיו שש בבוקר, לעזאזל."
"האם זה מר אנדרו אורורק?"
"כן. מי את?"
"אני יכולה לבוא אליכם, אדוני?"
"מי זאת לעזאזל?"
"נפגשנו על החוף בניגריה. אני זוכרת אותך טוב מאוד, מר אורורק. אני באנגליה עכשיו. אני יכולה לבוא אליך ואל שרה? אין לי שום מקום אחר ללכת אליו."
היתה שתיקה בעברו האחר של הקו. ואז האיש השתעל ופרץ בצחוק.
"את מנסה להתגרות בי, נכון? מי את? אני מזהיר אותך. מטורללים כמוך נטפלים אלי כל הזמן. עזבי אותי במנוחה, אחרת לא תצאי מזה בשלום. העיתון שלי תמיד תובע לדין. הם יצליחו לעקוב אחרי השיחה הזו ויגלו מי את ויעצרו אותך. את לא תהיי הראשונה."
"אתה לא מאמין שזו אני?"
"רק עזבי אותי במנוחה, מובן? אני לא רוצה לשמוע על זה. כל העניין הזה קרה לפני המון זמן, וזה לא היה באשמתי."
"אני אבוא לבית שלך. ככה תאמין שזו אני."
"לא."
"חוץ מכם אני לא מכירה אף אחד בארץ הזאת, מר אורורק. אני מצטערת. אני רק אומרת לך, כדי שתהיה מוכן."
האיש כבר לא נשמע מרוגז. הוא פלט קול שקט כזה, כמו ילד שעצבני בגלל משהו שעלול לקרות. ניתקתי את השפופרת והסתובבתי אל הבחורות. הלב שלי דפק כל כך חזק, עד שהיה לי נדמה שאני עומדת להקיא שם על רצפת הלינוליאום. הבחורות לטשו בי את העיניים שלהן בעצבנות ובציפייה.
"נו?" אמרה הבחורה בשמלה הסגולה.
"אממ?" אמרתי.
"הטקסי, מותק. יש טקסי?"
"אה, כן, הטקסי. האיש מהמוניות אמר שמונית תבוא לקחת אותנו בעוד עשר דקות. הוא אמר שנחכה בחוץ."
הבחורה בשמלה הסגולה חייכה.
"אני קוֹרים לי איבֶט. אני מג'מייקה. את יעילה, מותק. מה השם שְלָך את?"
"השם שלי הוא דבורה קטנה."
"מה זה השמָזֶה?"
"זה השם שלי."
"מאיזה מין מקום את באה, שקוֹרים שם לילדות קטנות בשמות של חרקים?"
"ניגריה."
איבט פרצה בצחוק. זה היה צחוק גדול, כמו שהמפקד של הרעים צוחק בסרטים של שודדי ים. וו־הה־הה־הה־הה! זה היה צחוק גדול עד כדי כך ששפופרת הטלפון רעדה בעריסה שלה. "ני־גר־יה!" אמרה איבט. ואז היא הסתובבה אל שתי הבנות האחרות, אל הבחורה עם הסארי הצהוב ואל הבחורה עם המסמכים. "אתם באות איתנו, בנות," אמרה. "אנחנו האומות המאוחדות, ברור? והיום כולנו אחרי ניגריה. וו־הה־הה־הה־הה!"
איבט עדיין צחקה כשארבעתנו עברנו על פני הדלפק של הביטחון ופנינו לעבר הדלת. השומר הרים את העיניים מהעיתון שלו כשעברנו על פניו. הבחורה בלי החלק העליון נעלמה - השומר הפך את הדף. הצצתי בעיתון שלו. בכותרת של הדף החדש היה כתוב: מבקשי מקלט מדיני אוכלים את הברבורים שלנו. הסתכלתי שוב על השומר, אבל הוא לא רצה להסתכל עלי. כשהסתכלתי הוא הזיז את הזרוע שלו והניח אותה על הדף כדי להסתיר את הכותרת. הוא העמיד פנים שהוא צריך לגרד את המרפק שלו. ואולי הוא באמת היה צריך לגרד את המרפק שלו. הבנתי שבעצם אני לא יודעת שום דבר על גברים חוץ מהפחד. מדים שגדולים עליך, שולחן שקטן מדי בשבילך, משמרת בת שמונה שעות שארוכה מדי בשבילך, ופתאום מגיעה בחורה עם שלושה קילו מסמכים ואפס מוטיבציה, ועוד אחת עם עיניים ירוקות כמו סוכריית גומי וסארי צהוב שהיא כל כך יפה עד שאתה לא יכול להסתכל עליה יותר מדי כי העיניים שלך עלולות להתפוצץ, נערה שלישית מניגריה שקוראים לה על־שם דבורת דבש, ואישה קולנית מג'מייקה שצוחקת כמו שודד הים כחול־הזקן. אולי זה בדיוק מהמצבים שעושים לגבר גירוד במרפק.
הסתובבתי והסתכלתי שוב על השומר ממש לפני שעברנו בדלתות הכפולות. הוא הסתכל עלינו יוצאות. הוא נראה מאוד קטן ובודד שם, עם פרקי הידיים הדקים והקטנים שלו, מתחת לאור הפלורוסנט. האור צבע את העור שלו בירוק, בצבע של זחל תינוק שבדיוק יצא מהביצה. אור השמש של השכם בבוקר זהר מבעד לדלתות הזכוכית. השומר כיווץ את העיניים שלו בגלל האור. אני מתארת לי שהיינו רק צלליות בעיניו. הוא פתח את הפה שלו, כאילו הוא עומד להגיד משהו, אבל הוא לא אמר כלום.
"מה?" אמרתי. הבנתי שהוא עומד להגיד לנו שחלה טעות. שאלתי את עצמי אם כדאי שנרוץ. לא רציתי לחזור למעצר. שאלתי את עצמי לאיזה מרחק נצליח להגיע אם נרוץ. שאלתי את עצמי אם הם ירדפו אחרינו עם כלבים.
השומר נעמד. שמעתי את הכיסא שלו חורק על רצפת הלינוליאום. הוא עמד שם והידיים שלו השתלשלו בצידי הגוף.
"גבירותי?" אמר.
הוא השפיל את העיניים שלו ארצה ואחר כך הרים אותן.
"בהצלחה," אמר.
ואנחנו הסתובבנו והלכנו לעבר האור.
פתחתי את הדלתות הכפולות, ואז קפאתי במקום שלי. אור השמש עצר אותי. הרגשתי כל כך חלשה ממתקן המעצר, עד שחששתי שהקרניים הזוהרות האלה של השמש ישברו אותי לשניים. לא הצלחתי לעשות את הצעד הראשון החוצה.
"למה עוצרת, דבורה קטנה?"
איבט עמדה מאחורי. חסמתי לכולן את הדלת.
"רק רגע, בבקשה."
בחוץ היה לאוויר הצח ריח של עשב רטוב. הוא נשב אל הפנים שלי. הריח הבהיל אותי. במשך שנתיים הרחתי רק אקונומיקה, ולַכָּה לציפורניים שלי, ואת הריח של הסיגריות של יתר העצורות. שום דבר טבעי. שום דבר כזה. הרגשתי שאם אני אעשה צעד אחד קדימה, האדמה בכבודה ובעצמה תתרומם ותדחה אותי. לא היה בי עכשיו שום דבר טבעי. עמדתי שם בנעליים הצבאיות הכבדות שלי, החזה שלי קשור ברצועה, לא אישה וגם לא ילדה, יצור ששכח את השפה שלו ולמד את השפה שלכם, יצור שהעבר שלו התפורר לאבק.
"למה לעזאזל את מחכה, מותק?"
"אני פוחדת, איבט."
איבט ניענעה את הראש שלה וחייכה.
"אולי את לגמרֵה צודקת שאת פוחדת, דבורה קטנה, כי את ילדה חכמה. אולי אני סתם סתומה וזה למה שאנ'לא פוחדת. אבל אנ'הייתי סגורה שנה וחצי במקומָזֶה, ואם את חושבת שאני יהיה כזאתי סתומה שמחכה עוד שנייה אחת בגלל שאת רועדת מפחד, את טועה."
הסתובבתי מולה ותפסתי את משקוף הדלת.
"אני לא מצליחה לזוז," אמרתי.
ובאותו רגע איבט נתנה לי דחיפה אדירה בחזה ואני התעופפתי. וככה יצא שבפעם הראשונה שנגעתי באדמתה של אנגליה כאישה חופשייה, לא נגעתי בה בסוליות הנעליים הצבאיות שלי, אלא באחורי המכנסיים שלי.
"וו־הה־הה־הה־הה!" אמרה איבט. "ברוכָה בָּאָה לממלכה המאוחדת, זה מדהים, לא?"
כשהצלחתי לנשום שוב, גם אני פרצתי בצחוק. ישבתי על הארץ, השמש חיממה לי את הגב, והבנתי שהאדמה לא דחתה אותי ושאור השמש לא שבר אותי לשניים.
נעמדתי וחייכתי אל איבט. כולנו פסענו כמה צעדים והתרחקנו ממבני מתקן המעצר. בזמן שצעדנו, כשיתר הבנות לא הסתכלו, שלחתי את היד אל מתחת לחולצת הוואי שלי ופתחתי את רצועת הכותנה שמעכה את השדיים שלי. פתחתי אותה וזרקתי אותה על הארץ ורמסתי אותה בעקב הנעל הצבאית שלי לתוך העפר. שאפתי שאיפה עמוקה מהאוויר הצח והרענן.
כשהגענו אל השער הראשי, ארבעתנו נעצרנו לרגע. השקפנו דרך גדר התיל הגבוהה אל המדרונות של גבעות בלאק היל. האזור הכפרי האנגלי השתרע עד האופק. ערפילים רכים ריחפו מעל העמקים, וראשי הגבעות הנמוכות היו זהובים בשמש הבוקר, ואני חייכתי, כי כל העולם היה טרי ורענן וזוהר.