“#
מלאני לנגדון היא אישה צעירה, אמידה, נשואה ואם לתינוק בו לא נגעה מעולם. בזמן הריונה התברר שלקתה בשחפת. הרופאים, בטובם, הסכימו שתלד את התינוק אבל מאז היא מרותקת למיטה ומחלימה ממחלתה. נשים צעירות באותה תקופה היו צריכות להיות טיפשוניות וילדותיות כי גברים לא יכלו לעמוד בפני השילוב. [זה לפחות מה שהיה כתוב ברומנים הרומנטיים שנשים צרכו בכמויות ואם זה כתוב בספרים זה בטח נכון]

מלאני מקבלת הנחה מהרופא: בזכות בדיקה "טובה" מותר לה לעבור ממיטתה לשזלונג (שקנתה בחנות עתיקות בהחלטה רגעית פרועה, רגע לפני שהתגלתה מחלתה) הנמצא בחדר אחר. אם תמשיך במגמת ההחלמה יסכים הרופא שתשחק קצת עם התינוק שלה ומי יודע, אולי אף יסכים שתצא לגינה, לשאוף אוויר. מלאני נרדמת על השזלונג וכשהיא מתעוררת – היא נמצאת במקום אחר, בזמן אחר, מוקפת אנשים זרים והתנהגויות שהיא לא מכירה. וקוראים לה מילי.

מה ניסתה לסקי לומר בסיפורה? מ"אחרית דבר" שכתבה פ.ד.ג'יימס – שהיא סופרת מותחנים בריטית – הבנתי שהיא רצתה להפחיד את קוראיה. ובכן – לא נראה לי שהסיפור מפחיד היום מישהו (למרות שבני משפחתה של הסופרת סיפרו שכדי לכתוב אותו היא הסתגרה בבית עגום וחשוך שאווירת הפחד שהיתה בו עבורה חילחלה אל הסיפור). מה שבלט לעיני הוא הרגשת חוסר האונים של מלאני כמו של מילי. לשתיהן היתה מידת שליטה מעטה עד לא קיימת על חייהן – אולי בגלל השחפת שהיתה אחראית במאה ה-19 לרבע מכלל המתים, ובשנות החמישים של המאה העשרים לעשירית מהם. אנשים אחרים – בעלה, הרופא שלה ואף אביה - היו בעלי שליטה על חייה, ומה שנותר לה הוא להתחנחן ולהתיילד ולזכות ביחס כאל ילדונת מפונקת ואהובה.

הסיפור קצר – 140 עמודים בפורמט קטן. כתוב היטב, מעניין למרות שעיצוב הדמויות סטיריאוטיפי ודל. לסקי היתה סופרת פורה במיגוון ז'אנרים שעד כמה שאני יודעת זה הסיפור היחיד שלה שתורגם. הוא יצא לאור לראשונה ב 1953, ושוב ב 2006 (מסתבר שלא רק הוצאות קטנות בארץ נוברות באוספים שנשכחו).
על הנייר הייתי אמורה לאהוב אותו יותר משאהבתי, בזכות חיבתי לשיטוטים ספרותיים בזמן ולספרות פנטסטית. דירגתי ב 3.5 כוכבים, שעוגלו כלפי מעלה.


0”