למרגלות הקיום של כל משפחה, או אדם ואדם (ואפילו האנונימי בעולם) טמונים טרגדיה, קומדיה, פארסה, סאטירה, סוד שיש לגלות וחטא שיש להסתיר. סיפורים משפחתיים נפרשים ומתפתלים בצורות מרובות, א-סימטריות ומולטי-טונאליות. במילים אחרות: אי אפשר לתפוס את החיים, אין דרך ללכוד את הזמן ולחוות את החיים בקו עבה-ישר.
עודד וולקשטיין מארח את פסטיבל החיים, את יסודות הבדיון, ביצירה ההופכת אותנו, הקוראים, לבלשים של ממש. כמה דמויות, פרק אחרון בספר ישן ולא ידוע מאת אגתה כריסטי, אסון משפחתי מעורפל, סבתא מעורערת ופסיכיאטר המנסה להביא אותה אל גני העדן המלאכותיים ולאזן אותה באמצעות כימיקלים. הטקסט מגיב למאורעות, הנובלה היא זיקית המשנה צורות, הפרוזה נמסרת כמונולוג, במכתב, כמחזה ואפילו על גבי סיכומי פגישות רפואיות.
במן הקריאה אנו מדלגים בין סוגות, רגיסטרים, מחוות ופעלולים, משלבים ותבונות נרכשות. ובקצה המיומנות הבלשית שלנו אפשר להרגיש, או להיות לרגע, ארקול פוארו. הכול אפשרי באמצעות השימוש היחיד במינו בשפה. זו יוצרת הבעה שנערמת כבניין, וממנו אפשר להקשיב למה שנמצא מעבר לגבעת המציאות שלנו.