“אנחנו קוראים לה "שפת-אם" ורובנו מכירים אותה בדרך, שלעולם לא נוכל להכיר שפות אחרות, גם אם נלמד אותן על בוריין ונכיר היטב את יסודותיהן. אנחנו מבינים אותה באופן אינטואיטיבי ואינטימי, מבינים משמעות שמעבר למשמעות המילונית של כל מלה וצירוף מלים. אנחנו יכולים להתבדח בה בדרך שזר לא יבין. עבורנו "שפת-אם" מצליחה להעביר גם מונחים שאין להם תרגום מילולי כמו תחושות ומחוות.

האנה שוברט שייכת למיעוט המסוגל ללמוד מספר שפות שונות זו מזו, ולהשתמש בהן ברמה טובה, למרות שהן אינן שפות האם שלה. צבירת השפות הצייקנית שלה נועדה למטרה חשובה: השפות, מבחינתה, עושות סדר בעולם. הן מגדירות כללים, מראות כוונות וגם כיוון. היא לומדת בשקדנות את כללי הדקדוק ומוסיפה בקפדנות מלים לאוצר המלים שלה. כך היא מרגישה בטוחה. היא כמובן מתרגמת: משוכנעת שהיא מעבירה את המהות התרבותית משפה לשפה. היא מכורה לעבודתה ולדעתה היא עושה את עבודתה נאמנה,

כמו שקורה גם בסיפורים האנה צריכה להתמודד עם גזילת כל השפות שהיא מכירה ומה שנשאר – יפנית – היא שפה שרוב מכריה אינם מכירים. האנה נוסעת ליפן להיות במחיצת שפה שהיא יכולה לדבר בה ולהבין אותה, אבל למעשה לבדוק ולרסק את ההנחות עליהן ביססה את חייה. בדרך היא תפגוש שחקן נו ידוע ומיוסר, שאמנותו תדגים להאנה בדרך היחידה שתוכל להבין תקשורת לא-מילולית מהי.

האם שפה היא רק כלי המעביר רעיונות, או שיש בה משהו נוסף? האם עולם הבנוי על הגנות יכול להתקיים לאורך זמן? האם כל ההורים נידונו להעביר לילדיהם את האומללות של ילדותם הם? האם יש מפלט מהמצב בו הורה שמאמלל את ילדיו יעביר את האומללות לנכדיו ולילדיהם לדורי דורות?
נינה שיילר כתבה רומן מרתק על אחד התחומים החשובים בחיינו – התקשורת שלנו עם אחרים. הררי המשמעויות שאנחנו מעבירים בשברירי שנייה לאחרים בלי להבין את המנגנון הזה עד הסוף. ולמרבה ההפתעה האנה, ואנשים כמוה, שמלים ושפה הם עיסוקם – מדלגים על חלקים משמעותיים בתקשורת הזו, חירשים לכל המשמעויות המועברות בשפה תקינה, עם דקדוק נכון פחות או יותר.

אהבתי את הספר אותו קראתי בזכות הביקורת של בלו-בלו (תודה!) הוא גרם לי לחשוב עליו ולהתלבט לגבי הדרך בה אפשר לקרוא אותו. אני מניחה שרוב האנשים הקוראים ימצאו בספר הזה התייחסויות לדברים המעסיקים אותם כקוראים בפרט וכבני אדם בכלל.”

“לכולנו יש שוטר קטן בראש. קול פנימי שאומר לנו מה ראוי, צריך ונכון לעשות. פעמים רבות זהו קולם של הורינו, קול שהפנמנו בילדותנו ומלווה אותנו כל חיינו. גם להאנה שוברט, מתרגמת ספרות מוערכת מיפנית לאנגלית, יש קול כזה. זהו קולה של אימה הגרמניה, הנוקשה והקפדנית אשר חינכה אותה ללימוד יסודי של שפות, עבודה קשה, מסירות ובלי יותר מדי תלונות ופינוקים. האנה הפימה היטב את המסר והפכה למעין העתק של אימה. אשת עבודה אחראית, רצינית ויסודית ואם קפדנית לשני ילדיה. האנה היא אלמנה בת חמישי ושלוש החיה בסן פרנסיסקו. בנה הבכור, טומס, הוא עורך דין עסוק ומצליח שחי הרחק עם משפחתו בחוף המזרחי של ארצות הברית ובריג'יט, ביתה הצעירה והרגישה, ניתקה עימה כל קשר לפני שש שנים והאנה אינה יודעת דבר עליה.

אנו פוגשים את האנה בסיומה של שנת עבודת עבודת תירגום מאומצת של רומן חשוב מיפנית לאנגלית. היא חשה שהיא הצליחה מאוד בעבודתה והיא כמעט מאוהבת בדמות הראשית, בג'ירו המוסיקאי. בהתקף נוסטלגי היא הולכת לבקר בבניין העיריה בו נישאה לפני שנים רבות לבעלה היפני אותו אהבה כל כך אך ממנו התאלמנה לאחר שנפרדו. כאשר היא יוצאת מן הבניין היא מועדת במדרגות ונפגעת בראשה. לתאונה תוצאות מוזרות. האנה לא מסוגלת להשתמש באף אחת מן השפות שהיא יודעת מלבד יפנית. בהתקף של ייאוש ובדידות היא מחליטה לנסוע ליפן להרצות בכנס אליו הוזמנה. נסיעה זו תוביל אותי למפגש מפתיע ומאכזב עם הסופר של הרומן אותו תירגמה ועם שחקן הנו שעליו מבוססת דמותו של ג'ירו, גיבור הרומן.

נינה שיילר מצליחה לבנות באופן עדין, רגיש ואמין ביותר את עולמה של אישה לא צעירה שנפגשת עם כמה אמיתות מאוד לא נעימות על עצמה. התאונה והמסע ליפן הופכים למסע היכרות עם השוטר הפנימי, עם ההנחות המוקדמות שלה וכתוצאה ממנו להבנה ושינוי. כמובן שהשפה ומלאכת התירגום משחקים תפקיד חשוב בספר. התירגום הוא עבודתה של האנה, מרכז חייה וגאוותה, אך הוא גם מטאפורה. האנה מאמינה בכוחו של התירגום ליצוק משמעות בטקסט, אך הסופר שאת ספרו תירגמה מאשים אותה כי היא יוצקת בתירגום את המשמעות שלה, את קולה הפנימי. הטקסט דן ביותר מפן אחד של הבנה, תקשורת ופער בין תרבויות, אנשים והורים וילדים. כמובן שזהו אינו הרומן הראשון שמתאר שינוי פנימי בעקבות מסע לתרבות אחרת ובעקבות מפגש בין מזרח למערב אך הפעם הרגשתי שהמסע כמו גם השינוי אמיתיים, מורכבים ואישיים ביותר. וככל שהמסע יותר אישי כך הוא גם יותר אוניברסלי ויותר מדבר אליי, זהו ספר מיוחד, בעל איכויות יוצאות דופן. רחוק מאוד ממה שצילום העטיפה של הבלונדינית היפהפייה בקימונו האדום מרמז עליו.

נב ותודה לנצחיה שבזכות ביקורתה המעולה הגעתי לספר הזה.כן יירבו.”

“ראשית לטובת גילוי נאות, איני אוהב יפנים ואיני חסיד גדול של התרבות המנוכרת הזו. יתכן שאני סתם אתנוצנטרי ואולי זה בגלל שיפני רצח את אחי, איני יודע. שבץ מוח הוא גם משהו שנוא עלי בהחלט. העובדה שקריש דם קטן אחד במקום הלא נכון יכול לשלול מאתנו רבות מהאיכויות האישיות שלנו, מפחיד אותי ברמות. "המתרגמת" נוגע בשתי הנקודות שציינתי ולמרות האמור לעיל , ה"המתרגמת" הוא ספר טוב. המשמעות של שפה והאפשרות לתקשר בעזרתה בין נפשות הן דבר מעורר פליאה. התרגום של סימנים סימבולים במוח אל צלילים וחזרה לסימנים סימבולים אצל אדם אחר היא חלק מהפלא האנושי. אין ספק שהתפקיד של מתרגם הוא תפקיד קשה בהחלט. אני עצמי נכוויתי בניסיון כושל לתרגם ספר מאנגלית לעברית. היכולת להעביר את המנגינה של שפה אחת אל השפה האחרת היא משהו ראוי להערכה.
הגיבורה בספר מתרגמת מקצועית מאוד והיא שוקעת בסיפור בכל נפשה. היא נדהמת לגלות שמחבר הספר אינו מסכים עם התרגום שלה. במהלך הדרך היא מאבדת את יכולותיה הלשוניות ונאלצת ללמוד מחדש את העולם. הספר מציג 3 מישורים – מישור המציאות עצמה, מישור הסיפור של הסופר המקורי ומישור הסיפור של המתרגמת. למרות שהמתרגמת מאמינה, שעשתה עבודה נאמנה והביאה את מישור הסיפור לתרגום, היא מוצאת עצמה בעימות עם הסופר. הסופר אינו מקבל את התרגום ורואה בו עיוות. בצר לה פונה המתרגמת אל מישור המציאות עצמה ומנסה להבין אם שגתה או שהסופר שגה. תוך כדי החיפוש לומדת המתרגמת על עצמה ועל הבחירות שעשתה בחייה. היא מעלה את השאלה, שכולנו יכולים לשאול את עצמנו – האם אני חי/חיה את החיים, שאני רוצה לחיות.
ציטוט (לאו דווקא מייצג אך חביב עלי) - "מאות שנים הניחו בני אדם שפעם דיברנו כולנו שפה אחת. באמצעות השפה הזאת הבנו זה את זה בקלות ובשלמות. השפה הזאת כללה לכאורה את הלוגוס המקורי, את המילים שמעניקות לנו ידע ישיר על טיבם של דברים....אותה שפה ראשונה לא העניקה לנו ייצוג של המציאות אלא את המציאות עצמה"
שווה קריאה !”

“אני לא יודעת כמה שמתם לב, אבל אני די קמצנית בדירוג חמישה כוכבים לספר. כדי לקבל חמישה כוכבים לא מספיק שהספר יהיה טוב ויהיה נעים לקרוא אותו. זה ארבעה כוכבים. בשביל חמישה כוכבים צריך שיהיה בספר מבחינתי ערך מוסף וחומר למחשבה. והיום איננו כלה. קדמת עדן. המלחמה בסלמנדרות. הקפות ביער. ועוד: מלבד הכלב. ילדת פלא. זה שמחכה. במופלא ממני. קרע. טאק לנצח. האחים לב ארי. אגס תפוח וקינמון. המתרגמת.

אל הספר הגעתי בעקבות סקירה במדור הספרות בעיתון. לא קראתי אותה לעומק, כי אני נמנעת מקריאה של סקירות כאלה בטרם הקריאה בספר עצמו. דרושה לי פרשנות אישית על הכתוב, ולא שמבקר יגיד לי איך אני צריכה לפרש את הספר. אבל רפרפתי על הסקירה והרעיון מצא חן בעיני מאוד. יש ספרים רבים העוסקים בכתיבה ספרותית, שגיבורם הוא הסופר או המשורר, ועניינם הוא מורכבות המעשה האומנותי הכרוך בכתיבה. אין הרבה ספרים שהעמידו את דמות המתרגם במרכז. יתכן שבעיני הסופר זה מישהו לא מעניין. איש טכני בעיקרו, מתווך בין הסופר והטקסט לקהל הקוראים בשפות אחרות. מסייע להפיץ את הספר, אמנם, אבל כך גם המוציא לאור, עובדי העריכה וההפקה, ובעלי חנויות הספרים. והנה - ספר על מתרגמת.

אם תשאלו את האנה שוברט מה שלומה, סביר שהיא תגיד טוב מאוד, ותוסיף בנימוס דנקה שיין, או שמא אריגטו. טוב לה מאוד, להאנה. היא עובדת כמתרגמת, ואוהבת את עבודתה. היא שולטת בכמה שפות, יש לה משפחה טובה, בן שהיא גאה בו מאוד, נכדות נהדרות, וידיד נפש. היא בת חמישים ושלוש, בשיא כוחותיה, מוערכת על ידי עמיתיה לעבודה. אם יש צרימות פה ושם, הן מכאיבות לה, בוודאי, אך לא באשמתה. זה בעלה לשעבר, שלא הבין כמה היא אוהבת אותו. והבת שלה, שמבזבזת את חייה הרחק ולא מוכנה לדבר איתה מילה במשך שנים. וכלתה, שאינה מבינה את חשיבות החינוך ההומניסטי, ולכן נכדותיה גדלות בידיעה של שפה אחת בלבד.
לפעמים כדי לשנות משהו בחיים צריך לקבל זפטה על הראש. האנה, כראוי למתרגמת, מקבלת אותה באופן מילולי ביותר. בעקבות תאונה היא נפגעת בראשה, ובעקבות כך נפגעת יכולת הדיבור שלה. כלומר - היא מסוגלת לדבר, אבל ביפנית בלבד. במר לה, ובניגוד לדעת הרופא שלה ולדעתו של בנה הדואגף היא נוסעת למקום היחיד שבו מבינים אותה - ליפן. ביפן היא מקבלת מכה שניה. קוביאשי, הסופר היפני שאת ספרו היא תרגמה, ולדעתה בהצלחה מרובה, כועס. לא סתם כועס, הוא זועם עליה, וטוען שהתרגום שלה גרוע מאין כמותו ומובל מחוסר הבנה בסיסי של הדמות הראשית. האנה נפגעת מאוד, ויוצאת למסע בו היא פוגשת את שחקן התיאטרון היפני מוטו, זה שעליו מבוססת דמותו של ג'ירו נגן הקונצרטים בספרו של קוביאשי.

אין זה ספר בנוירולוגיה. העיקר כאן אינו פגיעת הראש, ואני מניחה שמומחים בתחום ימצאו חוסר אמינות בפרטים הקטנים של הפגיעה. זה ספר המסע של האנה. מערכת היחסים הנוצרת בינה ובין מוטו מראה לה עד כמה היא שוגה לעיתים בפרשנות של הזולת, גם כאשר הזולת הזה מאוד קרוב אליה. והפרשנות היא העיקר כאן. תרגום הוא פרשנות. למעשה לא רק תרגום. כל קריאה היא פרשנות. האנה התאהבה בגיבור הספרותי ג'ירו כבר משעה שקראה את הספר. ולמעשה מתברר שהיא לא התלהבה ממנו כפי שהוא, וגם לא מהדמות שיצר ממנו הסופר. היא התלהבה והתאהבה אפילו בדמות שהיא יצירת רוחה, נובעת מהפרשנות שהיא נותנת לטקסט, ולדמות שנבנית בעיני רוחה. בעקבות הטקסט, אבל בעיקר מתוך הפרשנות שלה.

בעיית התקשורת כאן אינה נובעת מפער בשפות. היפנית של האנה מצויינת. היא קולטת היטב את הניואנסים הדקים ביותר. גם לא מדובר בהכרח בפער תרבותי. אמנם היפנית היא בעיניה "ענווה מדי, מתמסרת מדי, נכונה מדי לרדת על ברכיה ולהתנצל על הדבר הפעוט ביותר", הרי שהיפנית של מוטו אחרת: "לא משנה איזו שפה. אני תמיד לא מנומס. וגס רוח וקולני וחסר כבוד, אם תשאלי את אחי". ולמרות שהוא גלוי לב ומדבר בצורה בוטה ומודעת, האנה מתקשה להבין אותו. האנה, כבת לאב הולנדי ולאם גרמניה, מונעת מאוד מתחושת החובה לעשות מה שצריך לעשות, מה שראוי לעשות, תוך שמירה על הכללים והימנעות מתלונות מיותרות. נראה שמוטו עושה "מה שבראש שלו", וכעת בהיותו שקוע בעצב עמוק על אובדן אשתו, הוא נמנע מאומנות המשחק ואינו מופיע. האנה מתקשה להבין את זה. אבל גם התרבות היפנית מונעת במידה רבה מתחושות של חובה וכבוד, ואחיו של מוטו, כמוהו כהאנה, לא מבין ולא מסכים עם הבחירות הללו.

המתח בין "חייב" ל"רוצה". אני אסטה רגע ואדבר על מרי פופינס. בסרט נע המתח בין מר בנקס לברט. בנקס הוא אב המשפחה, איש חובה וכבוד, שעושה כל מה שצריך, כי צריך לעשות. ברט הוא ארחי-פרחי. מסרב למחוייבות, ומזמזם לו "אני עושה מה שאני אוהב, ואני אוהב מה שאני עושה". בסרט מגיעה מרי פופינס, וכל תפקידה הוא לייצר איזון בין השניים, ללמד אותנו איך אפשר לקחת כפית של סוכר ולהמתיק את הגלולה המרה: In every job that must be done, there is an element of fun. המתח הזה קיים בספר. האנה מנסה בכל כוחה להבין את מוטו. וזה כואב. לא כואב בגלל מוטו, שחקן מזדקן באומנות עתיקה שמתגורר בקצה השני של העולם, אבל בגלל בריג'יט, הבת של האנה. דרך השיחות עם מוטו, האנה מתחילה להבין יותר את בריג'יט, ולעשות את הצעד הראשון בפיוס. זה לא דיסני כאן, ולכן הפתרון, אם יימצא, אינו העיקר. העיקר הוא הדרך המובילה אל ההבנה.

עכשיו, אני יכולה להמשיך. אבל נראה לי שחבל. ספר מצוין. כתוב היטב. נהניתי ממנו מאוד. הנוער כאן התלהב פחות. החיילת אמרה שהוא "מוזר". השביעיסטית טוענת שהוא משעמם ולא קורה בו כלום. ובכן, לא קורה בו הרבה, אני מודה. אבל קורה בו המון. הוא נשאר איתי אחרי הקריאה, ואני שמחה שרכשתי אותו, ולא לקחתי מהספריה.

חמישה כוכבים. נו.”