“הספר "איך רוקנתי את בית הורי" מאת לידיה פלם (רסלינג, 2007) הוא שורת אמירות שהסופרת היתה רוצה להגיד לאמה, אבל עכשיו האם מתה, ומה שנשאר לסופרת לעשות הוא לחזור עליהן באוזנינו, כאילו היתה תופסת אותנו בשרוול על סף בור הקבר ואומרת כמתחננת: "תגידו לה את כל זה." למי זה יעזור עכשיו?

בספר "הדברים" (בבל, 1997) מביא ז'ורז' פרק רשימות קטטוניות של חפצים, משל לחברה מודרנית שאיבדה את המשמעות בין ערימות חפצים. פלם נופלת במלכודת הזו, בקו השבר העדין שבין ביקורת על החומרנות לבין אובדן במבוכי החומרנות, דווקא כשהיא מנסה למצוא את המשמעות הנסתרת שעומדת מאחורי החפצים, את המבנה הסמוי שבהם, מבנה שיארגן את החיים ויקנה להם עומק, מוצקות, נפח, מול ההבנה הקודרת שהכל בחיים סתמי, ורק הקישורים הסמויים שאנו עושים הם שמעניקים להם משמעות. רשימות אינסופיות של חפצים הן לא אמירה ולא תחליף לאמירה. ההאלהה, הסנקטיפיקציה, המיסטיפיקציה של החומר - כל אלה לא יכולים לבוא מהפעלים, החפצים והארועים עצמם. דרוש חוט מקשר שיקנה את המשמעות לחפצים, לארועים ולפעלים. פלם היא כמו אדם חסר השכלה רפואית שמתרוצץ סביב נפגע תאונת דרכים ששוכב על הכביש, פוכר ידיו ואינו יכול לעשות דבר. התוצאה היא שגם כשיש חלקים משמעותיים בספר, הם נבלעים בים החפצים.

פלם מציבה את אקט הריקון כאקט של טיהור: "הובלתי תיבות שלמות של ספרים (אלוהים, כמה שנייר כבד!), העברתי קופסאות של בדים ושל כלים (מתוך מחשבה על בית היפותטי בכפר), קיפלתי בגדים למסירה, זרקתי את מה שהיה לזריקה, הנחתי במצד את מה שרציתי לנסות למכור" (ע' 104).

בדתות מסורתיות, הריטואל יוצר את הקדושה. בשלב מסוים כבר שוכחים למה ריטואל מסוים קיים, והוא הופך לתירוץ של עצמו, לסיבת עצמו, לאלוהים של העשיה, כמו שאלוהים הוא הסיבה של עצמו. התנהגות הופכת לקמאית משום שהיא קיימת, בדיוק משום שאין לה הסבר רציונלי או היסטורי. זה מקורו של הריטואל הדתי: הוא בלתי מובן והמסתורין שבו משמר את כוחו. אבל ייחודו של האדם הוא ביכולת לא להיכנע לתכתיבים האוטומטיים של ההרגל, לא לקדש את ההרגל, להפעיל את הרציונל, ואילו פלם מוותרת על הייחוד הזה בכך שהיא מתמסרת בעונג אל התשוקה למוכר, לידוע, לריטואל חסר המשמעות. מרגע שהוטלה עליה החובה לרוקן את הבית, היא מאצילה על הפועל "לרוקן" מעין קדושה מלאכותית (והרי כל קדושה היא מלאכותית, במובן הבסיסי, העמוק ביותר שלה), כאילו החזרה על הפועל ועל הפעולה תאפשר לבקע את מעטה הסודיות והמסתורין שסביב ההוויה.

החזרה הרפטיטיבית המכאנית, הכפייתית, על פעולת הריקון, היא מעין טקס של הדת החילונית. כשצרפת החילונית זנחה את הדת, היא שללה מעצמה כלי שיאפשר לה לתחזק את הקשר עם הדורות המתים. פלם לא יודעת מה לעשות עם החפצים שהשאירו אמה המתה וסבתה המתה, והיא מתעסקת עם החפצים כאילו הם אלגוריה לחוסר האונים שהיא חשה כשאינה יודעת מה עליה לעשות. היא כמו תינוק שלקחו לו את הצעצוע היחיד, כמו נדון למוות שמשכו מתחת לאפו את הסעודה האחרונה. כך עומדת פלם המומה, חסרת אונים, על סף הבכי, כאילו לא מות הוריה הוא השבר הגדול, אלא השאלה מה לעשות עם מה שהותירו אחריהם. כל זה נובע מכך שלא פתרה עניינים עם אמה המתה, ואי הפתרון הזה מנסה למצוא את פתרונו, או את מוצאו, בניסיונה של פלם לגבש את יחסה להוריה דרך מבט ברשימות מלאי אינסופיות של חפצים, בהן שב ומהדהד "הדברים" של ז'ורז' פרק.

וזה מרגיז. זו ספרות מתחזה, כי המסר התמציתי הזה יכול היה להתכנס ברווחה במאמר צנום שיש לו פוטנציאל לומר משהו משמעותי על יחסי בת-אם ועל אובדן והתמודדות, אבל במקום זה, את הרגש מרפדים תאורי חפצים המתארכים ומתמתחים ללא סוף, כמו שצמר גפן מרפד חזיה של ילדה מתחזה.

תיאורי החפצים הם דרכה של פלם לנסות לתת משמעות למשהו שאין בו משמעות, רק כי אמה ניסתה לתת בו משמעות. זו דרכה האולטימטיבית של פלם לצקת משמעות ליחסים שלאחר המוות כבר אינם קיימים, ולעשות זאת באופן שהוא בו-זמנית רומנטי ואובדני, באופן כל כך צרפתי. המחברת לוקחת את אוסף המפיות של אמה, מפיות של בארים ומסעדות ומלונות שעליהן רשמה האם שמות מקומות ותאריכים לפני שלושים שנה, וממפה את האוסף, ורושמת ומשחזרת כל פרט הרשום על המפיות: "ונטמיליה, 29 באוגוסט 1988, "קאזה דל קפה"; אורלאן, 2 במרץ 1983, "לה מוסרדיז", "מאפים בחמאה משובחת בלבד". פלם רושמת רשימת מקומות ותאריכים שלא אומרים שום דבר לאף אחד, רושמת אותם מתוך תקווה - לְמה? להתחבר אל אמה באופן מיסטי? למצוא משמעות בקשר שכבר לא קיים? משמעות במוות? (מה ההבדל בין סוגי המשמעויות?) להתחקות אחר דפוס שיגלה לה משהו נסתר על אמה? לגלות מסלול נדודים שרירותי? "כל [המפיות ה]אלה שרטטו גאוגרפיה שאין לה התחלה ולא סוף, כמו אותם ציורים בקו מקווקו שאת מובנם מזהים רק לאחר שכל הנקודות חוברו זו לזו" (ע' 107).

ריקון בית הוא פעולה הפוכה לחיבור נקודות. אך דווקא בתהליך הריקון עשוי להיווצר הסדר שמפנה את ערימות החפצים ומאפשר מבט צלול ונקי על ההיסטוריה של האם ושל יחסיה עם בתה, פלם. ואם פלם תצליח לגלות את המובן, הפשר, המשמעות - האם יקל הדבר עליה לחיות בתקופת תולדותיה של האם? להבין את אמה? האם זו המשמעות עבור כל צרפתי שאיבד את המיסטיקה עם כניסת הרפובליקה והרציונליזם ועם אובדן הדת? האם תימצא המשמעות ברישום חפצים, תאריכים, כתובות ופעולות, בתור הקוּר המדומיין שמקשר בין כל אלה לכדי מהות רציפה, הוויה אורגנית, התמשכות של חיים הזולגים מהדור המת אל הדור הרושם ומתעד בכפייתיות, כשהוא יודע שבסופו של דבר, התפרקות החיים חותרת לאנטרופיה, והכל מתנקז אל הפעולה ההפוכה לרישום, תיעוד ושימור - הריקון, כפי שמוצהר בשם הספר?

זה המלכוד. המשימה היא סיזיפית, אבל אי אפשר להימנע ממנה. מישהו צריך לפנות את הבית הזה, וזה אקט האחריות האחרון שלנו כלפי הורינו, כאילו מוטל עלינו להשיט את סירתו של כארון אל מעבר לסטיכס. כאילו גם אחרי שהמת מת, עדיין יש לנו חובות כלפיו. הוא לא ידע לעולם שמילאנו את חובתנו, ואילו אנו נחוש תסכול מכך שמילוי החובה הזו, ריקון הבית, הוא מחיקת ההיסטוריה של האדם. התוצאה היא, שבאותו רגע שאמור ללכד את הנפטרת ובתה באופן אפקטיבי, צצים כל התסכול וחוסר הישע שקיימים בפעולה שמטרתה - הקִרבה הבין-דורית - מסוכלת מראש עקב התנאים שבהם היא מתבצעת: מותו של ההורה.

האם פלם נוקמת בהוריה כי אלה העריכו את החפצים יותר מאשר אותה? האם היא חוגגת את נצחונה עליהם? זו חגיגה עצובה, יותר אֶבֶל מאשר חגיגה: "אתם, החפצים, ניצחתם. הורי אהבו אתכם יותר מאשר אותי": "מעולם לא הפקידו בידי הורי משהו מבלי להזהיר אותי: "היזהרי! אל תשברי! אל תקלקלי! בעיקר, אל תשתמשי בדבר כרצונך! זה לא ממש שלך, זה עדיין שלנו! אנחנו לא נותנים לך אותו, חפץ זה הוא בהשאלה, קצת בניגוד לרצוננו, אל תנהגי בו בדרכך אלא כפי שהיינו עושים אנו, דבר שאת כמובן לא מסוגלת לו משום שיש לך שתי ידיים שמאליות!" (ע' 119).

פלם ניצחה, אבל הנצחון עקר, ריק, כי היא לא יכולה לחוות אותו בנוכחות הוריה. כל מכירת חפץ רוויה בתחושת החמצה: 'תראו איזו ילדה טובה אני, איך אני מוסרת את החפצים שלכם לבעלים אחראיים שיאהבו אותם. אבל מה שווה כל ההשקעה שלי? אתם מתים. אתם לא תראו את זה.'”