שנת 2023 בספרים

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

בהיותי חובבת של ספרי וסרטי מסע בזמן, בכל פעם שאני נתקלת בכזה אני חייבת לקרוא או לצפות. 🙏
אגיד מראש שהספר הזה הוא לא ספר מסע בזמן קלאסי, רחוק מכך. הוא מקוטלג בעיניי כסיפור הרפתקאות על ההיסטוריה של המחשב ולא מתיימר להיות משהו אחר.
מבלי לציין ספוילרים, מדובר בסיפור על תלמיד כיתה ח' שמקבל מהמחנכת של הכיתה משימה להכין ולהעביר בכיתה מצגת על ההיסטוריה של התפתחות המחשב.
מכיוון שהוא לא מתחבר בכלל לתחום (מה שמנחה אותו, כך מסתבר, הוא האהבה לתחום המוסיקה והרצון להקים להקה), הוא מתקשה לכתוב את העבודה.
הטוויסט מגיע כשהנער נרדם ומגלה שהוא נמצא במעבדה של "הוגה המחשב" צ'רלס בבג' ולמרבה ההפתעה כשהוא חוזר למעונות הסטודנטים ונרדם שוב, הוא מגלה שהתעורר אצל ממציא אחר (הפעם אלן טיורינג).
המסע מקיף נושאים ואישים שונים בהיסטוריה של המחשב. בין היתר מוזכרים הפיתוח של מערכת ההפעלה יוניקס, איך נוצר וירוס מחשבים, מאיפה הגיעה רשת האינטרנט, איך נוצרה הרשת החברתיות פייסבוק, הטלפון החכם ואפילו סקירה נחמדה של התפתחות המדיה הדיגיטלית על ידי מיודענו דב מורן הישראלי שהמציא את הדיסק און קי.
בהקשר שלי, לאורך כל העלילה מרחפת השאלה אם הוא באמת נוסע בזמן או שהוא חולם את זה. לא אענה את התשובה, אבל יש לזה חשיבות מסוימת לסיפור אשר נפתרת ממש בעמוד האחרון (וקשורה בעקיפין לאמו של הגיבור).
שאלה נוספת שמלווה את העלילה היא האם הוא יצליח לסיים את העבודה ואיך היא תתקבל בעיני המורה שלו, לצד התהייה אם בעקבות המסע הוא יתחבר יותר לתחום המחשבים או דווקא כן יקים להקה.
ספר קליל ולא כבד או מותח מדי, רלוונטי בעיקר לבני נוער שלא ראו מימיהם דיסקט או מסך שחור-לבן ורוצים להבין איך העולם הזה התפתח או למבוגרים שמחפשים מעט נוסטלגיה.

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו?

ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה.

מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה.

בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה.

בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

ואוו.
איזו סדרה זו.
זו וגנזך אורות הסער - גם של סנדרסון - הסדרות הטובות ביותר שקראתי.

רבים מאוכזבים מהסדרה, כי היא מרגישה ילדותית או לא ברורה. מישהו שהמלצתי לו אפילו התלונן על הקטיעות ברצף העלילה עם ההגיגים של הגיבור.
אמרתי לו, שהוא מפספס את כל הקטע של הסדרה.
הספרים אולי נראים כספרי נוער אבל ממש לא. לפני 5 שנים, מישהו שאז כמעט לא הכרתי והיום הוא טוב מאוד (ולא, לא בגלל הספרים :) ) נתן לי לקרוא את אלקטרז 1 (במהדורה הישנה, החדשה לא יצאה אז), ואמר לי שזה פארודיה על עצם ספרות הפנטזיה. זו הגדרה כל כך חדה למה שהסדרה הזו.
שנונה, חדה, הורסת, צוחקת ויורדת על כל תבנית שאנחנו רגילים לה מספרי פנטזיה קלאסיים.
זו סדרה לאנשים שמעריכים שנינות ועומק, לא סדרת פנטזיה רגילה. חובבי פנטזיה רגילים כנראה לא יתלהבו ממנה יותר מידי, אבל מי שידע להעריך אותה - יהנה עד הגג.
לקח כמה שנים (לא זוכר בדיוק) מאז הספר הראשון עד שהגעתי לספריה וראיתי שיצאה מהדורה חדשה וגם את 2 ו3. אחר כך גם קניתי את השלישיה, כי זו סדרה שכל כך אהבתי עד כדי כך שרציתי שיהיה לי משלי. משום מה התעכבתי עם הביקורת עד עכשיו.

ממליץ בחום, ומחכה בקוצר רוח לתרגום לעברית של החלקים הבאים בסדרה.

הספר מעולה. יש בו הכול: אקשן, בניית עולם, גיבורה שקל להזדהות איתה, רומנטיקה.
זהו הספר הראשון וברובו עוסק בלמידה של תרז את העולם של האנימלים, ואנחנו הקוראים לומדים אותו יחד איתה. בניית העולם מרתקת. אהבתי לשמוע על כל המסורות, הטקסים וההיסטוריה של האנימלים.
יש כל מיני אלמנטים בספר שנראה ששואבים השראה מספרים אחרים, אבל זה לא פוגם בספר ובכך שנשאבים אליו וכוססים ציפורניים במתח.
מי לא רוצה להיות גיבורה שגורל שבט אנימלים תלוי על כתפיה, שצריכה ללמוד מיומנויות בכדי להציל ולהנהיג את השבט, ויש סביבה משולש אהבה? שאחרי שנים שגדלה רק עם אימה, מוצאת שבט שלם שהוא כמו משפחה.
הסיפור של תרז באיזשהו מובן הוא התגשמות חלום עבורי, ומבחינתי הספר גם לגמרי תפס מקום של אסקפיזם טהור, שהזכיר לי את התחושה שהייתה לי בקריאה של הארי פוטר, שכל כך כמהתי שעולם הקסמים יהיה אמיתי. כך גם עם שבט האנימלים, כל כך כמהתי שאנימלים מסתובבים לידי ברחוב ושהעולם שלהם אמיתי.

בהתחלה הספר הרגיש די הזוי. כמו רצף אירועים שאינם קשורים אחד לשני, ממש כמו נפילה לתוך מחילת ארנב. הגיבורה הראשית אוונג'לין הרגישה שטוחה וקלישאתית, מחפשת אחר אהבה ומאמינה באגדות. העולם לא היה מאוד ברור. בגדול הרגיש כמו אגדה או כמו סרט דיסני, רק שקהל היעד הוא מבוגרים. כל פרק יצא לי לגלגל עיניים ולא להמשיך מיד לפרק הבא. למה בכל זאת המשכתי? כי הדמות של אל הגורל ג'קס סקרנה אותי, כי עסקאות ונבואות סקרנו אותי. איפשהו בשני שליש מהספר הובהר קצת יותר טיבם של אלי הגורל, מה שעשה לי סדר. הספר אכן התחיל לתפוס קצת יותר קצב והסתיים בצורה שגורמת לחשוב מה קורה בהמשך. זה לא ספר סוחף בטירוף שגרם לי להתרגש או לכסוס ציפורניים בציפייה למה יקרה, אבל האלמנטים האגדתיים שבו גרמו לי לרצות לדעת לאן זה יגיע ומה יהיה הסוף.

צ'ארלי , ילדה שבורה,
כמה נוראית העובדה הזו?
נערה בת 17 שאיבדה כל כך הרבה בחייה הקצרים.
ילדה שצריכה להתמודד עם כל הקשיים.
אובדן אנשים קרובים, עזיבה של אחרים.
ללא בסיס, ללא בית ללא אחיזה.
צארלי מוצאת עצמה במערבולת החיים.
אבל צארלי כמו צארלי לוקחת נשימה עמוקה ומתמודדת עם הכל.

ספר שלוחץ על כל הטריגרים האפשריים.
ספר שדרוש בשבילו חוסן.
מטלטל , בועט, משתולל.
כאמא לבת 17 בזמנו שאיבדה את אביה, בפתאומיות, אני יכולה להזדהות,
אני יכולה לראות את התהליכים של הריפוי, החיזוק, ההמשכה הלאה למרות הכל.
להתמודד עם בת עשרה שעברה אובדן ומרגישה כאילו אין לה יותר מה לעשות בחיים.
זו עבודה.

ספר לא קל אבל...חשוב ביותר.
קחו נשימה וקראו!!!

זה היה נחמד, החווית קריאה עצמה הייתה מאוד קלה וזה שכריסטיאן לא שפוי היה מהנה.
אבל בסופו של דבר הספר לא הולך למקום מעניין במיוחד, יש פה את כל הדברים המוכרים מספרי מאפיה אחרים.
הספר התחיל מאוד מעניין, עם דמות מפלצתית, שלא כזה קל לפענח - ואז זה מגיע למקום מאוד צפוי.

יש פה הרבה סמאט, שמאבד מהאיכות שלו באיזשהו שלב, הדיבור המלוכלך היה די קלישאתי ומגוחך.
אני יודעת שאני אמורה לספר על העלילה, וזה שאני מתבאסת מזה שאני צריכה לעשות את זה, כנראה מעיד עד כמה הספר הזה היה סתם עוד ספר מאפיה עבורי.
הסוף שלו גם לא גרם לי לרצות לקרוא את ההמשכים, אבל אולי אני אעשה את זה בשביל לראות עוד מהדמויות הראשיות פה.

אז, נטליה צריכה הגנה כי היא נפרדה מבן של משפחת מאפיה, אז היא מבקשת עזרה מכריסטיאן, שהוא אבא של החברה הכי טובה שלה וגם ראש משפחת מאפיה בעצמו.
איכשהו זה מגיע למצב שאין לה ברירה אלא להתחתן איתו, וכל העלילה בעצם זה לנסות לשמור על נטליה מפני האנשים שרוצים לפגוע בה.
הכול פה מאוד צפוי.
אבל כריסטיאן ונטליה די חביבים ביחד.
אז כאילו, הזוג היה נחמד, עלילה הייתה סבירה, וסך הכול נהניתי גם אם אני לא חושבת שיש פה משהו מיוחד.

כאילו, שלא תבינו, לספר היה פוטנציאל שכזה, בכל זאת מערכת יחסים בין גבר מבוגר וראש משפחת מאפיה, לבין אישה צעירה שהיא גם החברה הכי טובה של הבת שלו - יש פה בסיס למשהו מאוד מעניין.
וזה אכן היה מעניין לרגעים, אבל זה מרגיש שלא היה בספר משהו עמוק מספיק.
אני חיבבתי את הדמות של כריסטיאן, כי הרגשתי שהוא בהחלט ממלא את התפקיד של איש מאפיה מפחיד ודפוק, ונטליה הייתה בסדר, אבל זה הרגיש שאין בה הרבה מעבר לגוף, יופי ותעוזה.
זה לא שהיא הייתה דמות לא טובה, היא פשוט לא הייתה מעניינת במיוחד, ולא צללנו בסיפור לסיבה שהיא נמשכת דווקא לגברים מסוכנים.
הסיפור רקע שלה פשוט היה שיטחי, כאילו, זה מרגיש שהסופרת התעצלה להיכנס לכל הבלאגן הרגשי והפסיכולוגי אצל נטליה, ואני מרגישה שיש בספר הזה חלקים חסרים בעיקר מהצד של נטליה.

בכל אופן, הספר די קצר, לא הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא אותו, אבל הוא היה די קלישאתי במובנים מסוימים, עם יכולת להיות יותר עמוק ומעניין.
אומנם לא הגענו לשם ממש, והקשר בין כריסטיאן לנטליה היה בעיקר מיני, אבל הספר כן הצליח לעורר עניין וסקרנות, גם אם הוא לא ממש סיפק את הסחורה, עדיין היה חלק משמעותי מהספר שבו נהניתי והיו לי ציפיות גבוהות.
בסופו של דבר הכול הסתכם בצורה מאוד שיטחית, ואפילו קצת מפגרת אם תסלחו לי.
כאילו, יש סצנת סקס אחת, שפשוט הייתה נראית לי כל כך מטומטמת.
ידעתי עליה כבר מראש כי הבחורה שהמליצה לי על הספר סיפרה לי עליה, והיא דיברה על זה כאילו זה לוהט, וזה לא היה נשמע לי ככה מהמעט שראיתי, ואז קראתי - וזה אכן... לא יודעת, זה פשוט לא התאים לי בוייב.

לסיכום, לא מרשים במיוחד, אבל כן מהנה ומסקרן ברובו, עם סוף קלישאתי שאותי באופן אישי שיעמם.

פיטר ג'יימס פונה אל ספרו ה 18
אומנות או למות עם הבלש המהולל והאנושי רוי גרייס. בלש אשר בחייו באישיים עובר דרמות לא פחות מאילו אשר הוא חוקר בחייו המקצועיים.
הספר הפחות טוב בעיני מספר על זוג שכל תחביבו הוא ללכת לשווקי ימי ראשון ולקנות "מציאות" אולי יום אחד יתמזל מזלם לקנות אוצר.
והנה , הבעל מגיע עם תמונה מכוערת במסגרת יפהפיה. התמונה נקנתה בגלל המסגרת.
ובדרך כל שהיא, הציור החל להתקלף ותחתיו התגלתה יצירה יפהפיה. יצירה שנעלמה של צייר מפורסם והרבה אספנים ואף נוכלים רודפים אחריה.
מכאן מתחיל סחרור בל יתואר.

אני אוהבת את הכתיבה ורמת המתח של סדרת הספרים,
את התגברותו של הבלש רוי על הקשיים בחיים.
הספר פחות טוב מקודמיו אבל בהחלט נהנתי בקריאתו.

שני אתגרים עומדים מול מי שרוצה לקרוא ספר כזה. אתגר ראשון: מורכבות החומר. אתגר שני: שיהיה לקורא עניין בדברים כאלה (מה שנכון לכל ספר אבל כאן, כך נדמה לי, במיוחד).

האם מטרידה אותך הסוגיה, האם לכל דבר שביקום יש סיבה? או אם העולם באמת דומה למה שמדווחות עליו עיניך? או אם אנשים אחרים באמת קיימים? או אם מה שנקרא "רצון חופשי" באמת קיים או שמא הוא אשליה?

אם אותן שאלות נשמעות טיפשיות, אז יהיה לך קשה עם הספר הזה. אני אישית הגעתי אליו עם יחס קצת פחות מבטל, אבל רק קצת. יחסי לרוב הסוגיות האלה היה שגם אם העולם אינו מה שנתפס דרך החושים והשכל הישר, הרי שהאשליה היא עד כדי כך מושלמת, ועקבית עם עצמה, שאדם שפוי חייב לחיות כאילו האשליה היא המציאות. כמובן, ידעתי שיש בעולם פילוסופים וספריהם ממלאים קילומטרים של מדפי ספרייה. אבל מניסיונותיי לקרוא ספרים כאלה התרשמתי שמדובר בעיקר בטחינת מים.

מסתבר שהטעות שלי הייתה שעד כה לא ניגשתי לספר המתאים, כלומר לספר פילוסופיה למתחילים — מה שהספר הזה. למדתי, בניגוד לדעתי הקודמת, שכן אפשר להגיד דברי טעם על הסוגיות היסודיות ביותר. פתרונות חד-משמעיים כמובן שאין; מובטח מקור פרנסה לפילוסופים לעוד אלפיים שנה. אבל אולי יש משהו באותם קילומטרים של מדפים.

למדתי עד כמה תלויים דברים שתמיד באמת עניינו אותי, באותן סוגיות יסודיות שראיתי כמיותרות. אחת כזאת היא סוגיית קיומו של רצון חופשי. אם אין רצון חופשי אין הצדקה להעניש פושעים. סוגיה מעשית לגמרי. מהספר הזה למדתי שקיומו של רצון חופשי תלוי בסוגיה יותר יסודית, שהיא סוגיית הסיבתיות. אם לכל דבר — לכל תזוזה לכאן או לכאן של אטום — חייבת להיות סיבה, אז כל מה שקורה עכשיו נקבע מראש בהשפעת חוקי הפיזיקה והכימיה על מצב העולם לפני שבריר שנייה, וכן הלאה אחורנית עד למפץ הגדול, לכן הכול נקבע מראש ואין מקום לרצון חופשי. עוד יותר מדהים, אם שוללים את עקרון הסיבתיות, גם אז אי אפשר רצון חופשי. הספר טוען, ולדעתי באופן משכנע, שרצון חופשי אפשרי רק אם לדברים מסוימים בעולם יש סיבה, ולדברים אחרים אין.

לא קורה הרבה, שספר משנה את דעתי על עניין שכבר הייתה לי עליו דעה די מגובשת, אבל זה אחד מהספרים הנדירים האלה. אולי הוא ישאיר רושם כזה גם עליכם. שטייניץ כותב באופן קולח, ונמנע ממינוח טכני מיותר. פרקים כתובים בצורה דידקטית מתחלפים עם פרקים כתובים כדו-שיח (סוקראטי-משהו), שינוי קצב מרענן. הוא מסביר יפה מאד את הקשרים בין פרק זה לאחר למשל היות סוגיית הרצון החופשי תלויה בסוגיית הסיבתיות, והסיבתיות תלויה בסוגיה של אמינות החושים. הפרק האחרון, שבניגוד לקודמיו דן בנושא שסוקרטס לא חשב עליו — פיזיקה קוואנטית — הוא גולת כותרת הבונה על כל הפרקים הקודמים.

הספר אינו מכסה את כל תחומי הפילוסופיה. חסרה התייחסות לאסתטיקה, כמו כן לפילוסופיה של הלשון, לתאולוגיה, או — וזה אולי מפתיע לאור היותו של שטייניץ עד לא מזמן חבר כנסת — לפילוסופיה מדינית (סוגיות כגון מבנה מיטבי של שלטונות המדינה, חירות, חובות האזרח, דין ומשפט). אבל זה בסדר, זכותו של סופר לכתוב את הספר שהוא רוצה לכתוב.

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

הבית בים התכלת הוא ספר פנטזיה חמים ומלא קסם שמספר על ליינוס, עובד סוציאלי שנשלח לבדוק בית יתומים יוצא דופן לילדים מאגיים. במהלך השהות שלו שם הוא מתחיל להכיר את הילדים, את מנהל הבית המסתורי ואת עצמו והספר עוסק בקבלה, שונות, משפחה והיכולת להשתנות.

העלילה הייתה מאוד זורמת ורגועה. הסוף היה מעט צפוי, אבל אני חושבת שזה די ברור שלספר כזה יהיה סוף טוב.
ליינוס בתחילת הספר הוא כמו שק אגרוף- נותן לאנשים לצחוק עליו ולהתגרות בו בלי באמת לעמוד על שלו. במהלך הספר הוא לומד שגם לו יש ערך, גם אם הוא עצמו לא מאמין בזה בהתחלה ובסוף כבר אפשר להגיד שהוא מצמיח עמוד שדרה.
ארתור הוא פשוט קרן שמש מהלכת.
השניים יוצרים דינמיקה מושלמת של גראמפי וסאנשיין.
מבין שבעת הילדים, הדמות שהכי עניינה אותי הייתה לוסי. הוא מאוד דרמטי, אוהב לדבר על מוות ודם, אבל בתוך כל זה הוא עדיין רק ילד. אנשים מגדירים אותו לפי השורשים שלו ולא לפי מי שהוא באמת בוחר להיות וכתוצאה מכך הוא מתנהג לפי איך שהאנשים מצפים ממנו להתנהג- וזה נכון גם לשאר הילדים- פשוט אצל לוסי זה הכי בולט.
המסר של הספר עובר בצורה מאוד חדה. קשה לי להאמין שמישהו יקרא אותו ולא יבין ישר מהם הנושאים המרכזיים ומה הדעה של הסופר עליהם.
זה ספר קליל אבל עם עומק, כזה שקשה לסיים בלי להסתכל קצת אחרת על דברים- פחות בשחור ולבן ולהבין שיש יותר מזה, במיוחד בנושאים שהספר עוסק בהם.
למרות שיש הרבה דמויות ילדים, לא הייתי אומרת שזה ספר ילדותי. כן יש פה ושם משפטים ילדותיים, אבל הם נאמרים על ידי ילדים, אז זה לא הפריע לי. אני כן זוכרת שהיה משפט שאני בדרך כלל ממש לא אוהבת, כי הקונספט שלו קיים הרבה ספרים וסרטים- “הכוח של החברות והחברים שפגשנו בדרך”- אבל כאן זה נאמר בצורה הומוריסטית, אז זה דווקא עבד לי.

הייתי ממליצה על הספר לכל אוהבי הפנטזיה הקוזית- לא פנטזיה אפית וכבדה, אלא פנטזיה פשוטה, חמה ומנחמת יותר.
גם כמובן למי שאוהב ספרי להט"ב בכלל ורומנים של גבר שאוהב גבר בפרט.
אני מחכה בקוצר רוח לתרגום של הספר השני.