Zweig Stefan- Der Begrabene Leuchter

גילוי נאות- זו הפעם ראשונה שאני קורא ספר של שטפן צוויג. האמנם קראתי בעבר על חייו של הסופר והתאבדותו רגע לפני סיום מלחמת העולם השנייה, אבל משום מה לא יצא לי לקרוא עד היום ספר שלו.
אינני יודע אם הספר הזה מייצג בצורה טובה את כתיבתו. אני כן יודע שהוא כתב לא מעט ספרים על דמויות היסטוריות כגון מרי סטיוארט, מגלן, מרי אנטואנט ואף ביוגרפיה על בלזאק. גם הספר הזה בעל מימד היסטורי, אך צוויג מרכיב סיפור מומצא על סיפור מנורת בית המקדש שנלקחה על ידי האימפריה הרומית כאשר נכבשה ירושלים בחורבן בית שני ועל הקהילה היהודית שיושבת ברומא. התקופה היא בזמן רומא הביזנטית בו הדת שהשתלטה על האימפריה היא הנצרות. רומא חלשה וסופגת מתקפה של שבטים וונדלים הגונבים את מנורת בית המקדש לחרדתם של חברי הקהילה היהודית בעיר. מכאן מתחילה עלילה בה מנסים מספר יהודים להשיב את הפריט החשוב כל כך ומסמל את המולדת שנגזלה.
צוויג למעשה משתמש במנורת שבעת הקנים כאנלוגיה על עם היושב בגלות ללא מולדת ומנסה להחזיר לרשותו את עצמאותו. עם חלש, מוכה ונרדף.

נהנתי מאוד. אין לי ספק שאקרא עוד ספרים שלו בעתיד.

חמישה סיפורים קצרים של צוויג. לא פסגת יצירתו, אבל עדיין טוב ומעניין. התמה החוזרת בסיפורים היא אהבת אדם, אהבת האנושות גם כשהיא לא במיטבה, רומנטיקה ואולי גם מעט קיטש.
סיפור ראשון (אדם בלתי נשכח) עוסק באדם שחי עם הכי מעט שאפשר, עוזר למי שצריך עזרה בכפר שבו הוא גר ולא דורש לעצמו אפילו קצת יותר מהמינימום הדרוש.

הסיפור השני (מסע הנדודים) עוסק באדם שחי בתקופת בית שני, ומחפש את עצמו, את המשמעות לחיים, את הישועה (וכל זה בתקופת ישו, כן?).

הסיפור השלישי (סמטת אור הירח) עוסק בדמותו של המספר שיורדת מאונייה בעיר בארגנטינה ומתחילה לשוטט בסמטאות, ומגיעה לבית בושת קטן בו נגלה בפניה מחזה מעורר רחמים, כעס ובושה שמערב גבר ואישה.

הסיפור הרביעי (שני בודדים) עוסק, כפי שמשתמע משמו, בשני אנשים בודדים שעובדים באותו מפעל. לשניהם יש פגמים גופניים והם סובלים מהצקות מצד החברה.

הסיפור האחרון (החתונה בליון) עוסק בקבוצת אנשים נידונים למוות בתקופת המהפכה הצרפתית, ובתוך הקבוצה גבר ואישה שהיו אמורים להינשא. מה המשמעות של אהבה מול הגורל הבלתי ניתן לשינוי והסופי? האם אפשר למצוא אושר כל כך קרוב למוות?

את צוויג תמיד כדאי לקרוא.

האם מדובר בסיפור אהבה, או באלגוריה על קיום האדם בעידן המידע הנגיש?

התקציר אינו מסגיר את העלילה, ולאחר הקריאה, אפשר להבין מדוע - נראה כי ישנו נסיון מכוון להאיר את הספר באור שונה. בעוד קיים נראטיב ברור, וסיפור לכאורה רומנטי, מערכת היחסים בספר משמשת במקביל כאבן הבוחן דרכה משקיף המחבר על הקפיצה אל העולם הדיגיטלי - כיצד הרשתות החברתיות והמידע הזמין שינו את האופן שבו האדם תופס את עצמו ואת הזולת. האינטימיות והמסתורין מצטיירים כנוכחים תמידית בקיום של לפני עידן המידע, וכעת הוסוו באמצעים מלאכותיים. התחושה היא שה(אנטי) גיבור הראשי, יובל גור אריה, אינו פועל במרחב פיזי מוגדר, אלא מתוך מבצר פנימי בעיצומו של התקף נוסטלגיה, או כפי שנכתב בתקציר, בתוך "זירת התרחשות תודעתית", והוא מייצג את האדם שנשאר מאחור, לאודווקא בהיבט הטכנולוגי, אלא בזה הרגשי.

ענבר היא הדמות שדרכה צף העולם הישן, ולא פחות מהיותה דמות מרכזית היא למעשה סמל. היא אינה מוצגת כדמות ריאליסטית הפועלת ביומיום ומייצגת אובדן לא רק של זוגיות, אלא של תקופה. זכרונה ממחיש את אחיזתו של העבר בנפשו של אדם שחווה את תפר העתים. בעוד העולם בחוץ רץ קדימה לעבר יעילות ומידע מהיר, הקשר של יובל לענבר נשאר תקוע בתוך מרחב פואטי, איטי ועמוק.
ניתן להרחיב עוד על יצירת ביכורים זו, אך מחשש לספויילרים לא אכביר במילים. אסיים בתקווה שבעידן השפע ספר זה לא יימוג ויזכה בהכרה הראויה.

ספר עיון שמחולק לשני חלקים. החלק הראשון לא דיבר אלי אבל בחלק השני היו הרבה רעיונות למחשבה מעמיקה.

קראתי את הספר, ועכשיו אני יושב מול המקלדת ומנסה לנסח מה אני חושב עליו. וזה לא קל.

זה לא ספר רגיל שמספר סיפור. זו גם לא מסה שמעלה טיעון. הספר הוא גיבוב של קטעים, רובם קצרים מאוד, רק כמה שורות, שהקשר ביניהם רופף. חלקם סתומים למדי. אחרים סתמיים. חלקם נפלאים. אבל אם צולחים אותו (וזה בעצם לא קשה כל כך, מדובר בספר קצר שרוב עמודיו חצי ריקים) בכל זאת הם יוצרים מעין תמונה.

הנושא שאריאנה הרוויץ כותבת עליו הוא ספרות וסופרים. היא כותבת מדם ליבה. דיווח מבפנים. על ההתמודדות עם הכתיבה, ועל המתח בין הרצון להתפרסם לבין הרצון להיות נאמן לאמת הפנימית, ועל מה זה אומנות, ועל המוות, ועל מצבן ומהותן של נשים, ועל עוד הרבה דברים אחרים.

"באופן מוזר, אני מודעת להיותי סופרת כל יום. אני מרגישה את זה כשאני קוראת, כשאני מקשיבה למוזיקה, כשאני מתראיינת או כשאני נוהגת בשדה של תירס וגפנים. אבל לא כשאני כותבת. כשאני כותבת אני לא ספרת, אני לא יודעת מה אני כן, אבל סופרת לא.”

השורה התחתונה היא שהכותרת של הספר קולעת למהותו. האפקט של הקטעים המגובבים הוא של רעש. והרעש הזה אמנם כולל התייחסויות לתקופות אחרות, אבל הוא ממוקד בתקופה הנוכחית. מה זה להיות סופר בעולם התרבות של עכשיו, בין הפסטיבלים והפרסים והביקורות והריבים הקטנוניים והלחץ ליישר קו עם מה שמקובל, לא לחרוג ולא לעשות גלים. עולם התרבות הזה הוא המטרה של חיצי הביקורת של הרוויץ, והיא מכה בו ללא רחם.

"המאה הזו מייצרת שנאה מאוד לא ספרותית. השנאה ליהודים, להומוסקסואלים ולנשים של וולטר, טי-אס אליוט וסלין, שירתה את היצירה בשפתו של הבוז הייחודי. היום השנאה העוינת מייצרת יצירות בינוניות. התקופה הזו לא יודעת לשנוא באופן ספרותי.”

עולם הספרות הוא לא הסביבה הטבעית שלי, אז אני לא יודע עד כמה אחרים כתבו דברים דומים או לא. אבל הרושם שלי הוא שעבור מי שמתעניין וחי את העולם הזה, נקודת המבט ואופן ההגשה יוצרים כאן ספר שבהחלט שווה קריאה.

סיימתי את הספר של אוריאל קון. בימי המלחמה הקשים האלה, התחלתי בדיגיטלי וסיימתי הספר הפרונטאלית. היה ספר ייחודי. הוא למעשה ספר שהוא ממואר כותב שמתבונן מהעולם שבחוץ וכותב רשמים. על תייר זר שמגיע לארה"ב שכותב על הארץ, גם על החוץ, תרבות,אמריקה. זה לא ספר שיש בהכרח עלילה כלשהיא אלא על אדם מתבונן ושואל שאלות על מעמדו כתייר ועל העולם. זה הזכיר לי משום מה את הספר בנימין שבילי שגם שם לא היה סיפור או עלילה אבל לא הצלחתי להפסיק לקרוא. כי כל קטע הסתקרנתי , על מה הוא הולך לכתוב ?בנושא ספרים על משמעות הספרים בעיניו. יכולתי להמשיך ככה עד סוף הספר. הייתה לי נטייה אפילו למרקר את הציטוט . היו הרבה רגעים כאלה בספרו של קון. הסופר הזה כותב על משמעות העולם והתרבות בהיכללותה על ארצות הברית, ישראל, ארגנטינה, נהניתי מאוד מהספר.

קנת' קוק, עיתונאי, סופר, במאי ואושייה אוסטרלית כבדת משקל, תרתי משמע, משתף אותנו בהרפתקאותיו ההזויות בשממה האוסטרלית של שנות ה 80'.
אוסטרליה ידועה במגוון רחב של בעלי חיים קטלניים ומוזרים ותושבים מוזרים לא פחות. נראה שקוק טרח לפגוש חלק גדול מהם, למרות היותו גבר חסר כושר, בעל עודף משקל וחובב אלכוהול, כפי שהוא טורח לציין מספר פעמים במהלך הספר. עובדה זו כנראה אינה תורמת לאריכות ימים בבוש האוסטרלי הבלתי סלחן, היות שהוא הלך לעולמו בגיל 58, שנה לאחר שקובץ סיפורים זה יצא לאור.
לזכותו של קוק ייאמר שהוא יודע לספר סיפור. הכתיבה שלו חדה, מצחיקה להפליא, עסיסית וגדושה בתיאורים יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל שממש לא עושים חשק להיתקל בבעלי החיים שהוא נתקל בהם, שכולם עשו כמיטב יכולתם להביא לקיצו המהיר ו/או האיטי, כולל חתול רוצח וחסר מעצורים וכלב צייד שטרח להביא אליו חיות שונות ומשונות, חיות לגמרי, כולל נחשים קטלניים, ולהניח אותן בנאמנות ברגליו.
בקיצור, קשה להצחיק אותי והספר הזה עשה את העבודה בימים קשים אלו של מלחמת אירן השנייה/שאגת הלביא/עם כלביא/עם חתוליא 2. קריאה מומלצת לימים קשים ולילות לבנים.
נב אכן קןאלות אינן חייות חמודות.
נב2 שוב שאפו לעיצובי הכריכות ולבחירות המפתיעות של הוצאת "תשע נשמות".

ספר מקסים ומרגש שלוקח אותך למסע לעומק הנפש העדינה והמורכבת של הדמויות. מאוד מומלץ!!!

הבעיה היחידה זה שהספר הזה קצר מדי...
כתוב ומתורגם נהדר כהרגלו של הראל קין. צוויג טווה עולם מלא ודמויות מסקרנות.
אין הרבה מה להוסיף מעבר לכך שזו קריאת חובה בעיניי, במיוחד לחובבי צוויג.