ספר שהותיר אותי כלכך נסער,
כאדם שהצד הרוסי שלו מזדהה כלכך עם האופן שבו פייר מוצג. כמות הפעמים ששמעתי מחבריי שהגיעו מברית המועצות אודות תחושותיהם בעקבות כך שאימם אמרה להם ״היו לי כלכך הרבה בנים חתיכים וטובים ואני לא מבינה למה התחתנתי עם אבא שלך״ מצד אחד, ומצד השני ״הוא והיא״ של צ׳כוב, אודות אהבה אמיתית בעין רוסית.
בניגוד לקפקא, כאן לג׳וק יש מוצא, ובאופן כלכך לא אירופאי, המוצא הוא אוניה טרנס-אטלנטית, כאבן בוחן של של האמריקאיות החדשה כתשובה לאירופאיות הישנה, אבן בוחן שלא הגיע לתשובה חד משמעית עד היום, 150 שנים אחרי. כאן לג׳וק יש ברירה, וברגע שהוא הבין שחטאי אימו הפכו אותו לג׳וק, הוא בוחר לצאת מהבית. כמו גם ז׳אן, שבחר לוותר את ירושתו האיש שחושב שהוא אביו. שניהם בוחרים בפעולה גברית, תחת הפשע המהות הנשית. יש כאן שאלה רבת עוצמה, אודות היחס של מופסן לנשים, שכנראה היה חשדני באופן קיצוני, עד כדי דיכאון וקיפאון רגשי מוחלט ובלתי נמנע של איש שבוחר להיות ישר מעצם כך שמוותר על כל טוב שהעולם יכול להציע לו , כפי שמאה שנים אחרים כתב אודותיו אלבר קאמי בספרו הנפלא ה״נפילה״.
מדהים לראות, כמה תוכן אפשר להכניס בכלכך מעט מילים, ממש מעורר קנאה. לא רק שהספר צלח את מבחן את הזמן, זה יכול להיראות כאילו הספר מתאים לימינו אלה, כאילו נכתב עליהם. הריאליזם הפסיכולוגי, כמו עלוקה מתחת לעור, מציגה את המודרנה והרומנטיציזם כמו הסרטן של המשפחה, כמו הדבר שכולנו מתעלמים ממנו, שכולנו לא מוכנים להודות שהוא רצח את נפשנו, ומאיים תמיד לרצוח את עצם קיום המשפחה. ויותר גרוע, איך בחירות נוראיות של בני משפחה יכולים להשפיע בכלכך הרבה אי צדק על בנייה, והכל תחת המודרנה והרומנטיציזם, הכל תחת הכמיהה להחזיק בארוס עבור הבלתי מושג, גם במחיר של הרס כל דבר טוב שקיים. אבל הרי שדוסטייבסקי כתב על זה כלכך הרבה, וכנראה שהיה דן למוות את האמא, ואולי אפילו אחרי שהיא תחזה במות בנה הממזר, או לחלופין הוא היה בוחר לזעזע אותנו, בעזרת כך שהאם ובנה הממזר היו הוגים לרצוח את פייר.
