שובו של בן המקום הוא סיפור אהבה מורכב קלאסי המתרחש באנגליה הכפרית של תחילת המאה ה-19.

חמש דמויות עיקריות עומדות ונלחמות ביצרים עזים לממש את אהבתם באזור אנגלי כפרי פסטורלי. אם לפשט את קשרי האהבה בסיפור למשפט אחד אפשר לומר שיוסטישה הסוערת והרוגשת נשאת לקלים שחוזר מפאריס הגדולה לכפר האנגלי, אך מנהלת רומן בסתר עם וילדייב, וילדייב מאוהב ונושא לאישה את תומסין הנשית והעדינה, אך מנהל רומן אסור עם יוסטישה. אחרון חביב דיגורי ון האוכרן (אדם שמתעסק לפרנסתו במכירת צבע אדום לבדים, צבע המופק טבעית ולכן העיסוק באוכר היה הופך את כל הנוגעים בו לאדומי עור) מאוהב בתומסין.

קרוב לתחילת הסיפור יוסטישה נישאת לוילדייב ותומסין נישאת לקלים, לאחר מכן מתחיל עיקר הסיפור בו קשרים רומנטיים אסורים ויצרים אפלים נרקמים בין הדמויות השונות, הכל על רקע אנגליה הכפרית של תחילת המאה ה-19. הארדי מתאר היטב את הטבע, הנוף ומזג האוויר השורר באזור ואת אורח החיים המסורתי של אנשי כפר אנגלי בתקופה.

זהו רומן אנגלי קלאסי שפורסם ב-1878.

ספר נהדר שיש בו הכל. כתיבה משובחת, תרגום מעולה, סיפור מצויין ואווירה מחשמלת.
צ'רלס ארובי כותב בגוף ראשון את סיפורו. צ'רלס הוא פנסיונר מתחום התיאטרון, אחרי חיים מלאים ופרסום רב כבמאי תיאטרון הוא מחליט שהוא רוצה לצאת לפנסיה במקום מבודד ורחוק מלונדון. הוא קונה בית באיזור נידח ממש על מצוק הנמצא על חוף הים ושם הוא רוצה להעביר את שארית חייו.
הספר נפתח בכ-30ע"מ נפלאים של תיאורי נוף ומזג האוויר של האזור ליד ביתו יחד עם תיאור הבית עצמו והכפר המבודד הקרוב לביתו.

מה לעשות שלעיתים קרובות החיים יותר חזקים מהרצונות שלנו ואט אט מתחיל עברו של צ'רלס להגיע אליו לביתו המבודד. חברים מעברו מגיעים ומתנחלים אצלו לאירוח ושלוותו מופרת ללא הרף. נוסף לכך אופיו השתלטן והקנאי שמביא אותו להתמודד מחדש עם אהבות נשכחות.

צ'רלס הוא רווק מושבע, היו לו נשים רבות בעברו, אך להתחייב לאחת מהן לא היה מוכן. מצד שני הוא לא בוחל לקיים יחסים עם נשים נשואות, לשדוד אותן מבני זוגן ולאחר שהאתגר עלה בידו הוא נוטש אותם.

צ'רלס מוצא כי אהבת ילדותו והאישה היחידה שהיה מוכן להינשא לה גרה בבית מבודד ליד הכפר השכן יחד עם בעלה. הוא נכנס לאובססיה לכבוש אותה ולקחת אותה מבעלה . כיצד תגמר אפיזודה זו תצטרכו לקרוא.

איריס מרדוק כותבת היטב, הדמויות בנויות לעומק ומורכבות והיחסים בין צ'רלס לכל אחד ממכריו כתובים בצורה מרתקת.
שאפו גדול לתרגום מעולה של חיים גליקשטיין, בלי תרגום טוב גם ספר מעולה לא יהיה קריא ומהנה.

המחברת זכתה ב-1978 בפרס מאן בוקר על ספרה הזה וממש בצדק.

קשה לקרוא ספרי מלחמה בזמננו הנוכחי, בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את ס.יזהר. זהו ספרו האחרון של יזהר ויצא לאור ב-1999 כשיזהר היה בן 84, מפתיעה חדות מחשבתו וכתיבתו בגיל מתקדם זה. הספר מתרחש במהלך מלחמת יום כיפור, יזהר התנדב כאיש רוח להשתתף במלחמה להעלאת המורל של החיילים הלוחמים. הוא צורף לאוגדה 252 שנלחמה בסיני ואף חצתה את התעלה תוך כדי קרבות קשים. מעל לשלושים שנה אחרי שחווה יזהר את המלחמה הוא כותב את שעבר עליו בסיני.

החצי הראשון של הספר מתאר בעיקר את שעובר בראשו של יזהר ואת מחשבתו על הלחימה, על החיילים, על המוסר שבטוהר הנשק ומחשבות בכלל על המלחמה. חצי הראשון של הספר כתוב מעולה, חד, נבון ונוגע ללב ולמחשבה. החצי השני פחות טוב לטעמי, שם מתחיל יזהר לכתוב על ההמלחמה עצמה, מה קרה, לאן נסעו, איך נלחמו, ממש סיפור קרב. תוך כדי התיאורים הוא מביא קטעי עדויות של חיילים שפורסמו בזמנו ב"במחנה".

החוט העלילתי המקשר את קטעי הספר הוא חיפושו של יזהר את אליהו (אליהו שם בדוי לאליעזר חתנו של יזהר), צנחן שהשתתף במלחמה בסיני בזמן שיזהר היה שם.

פחות עניינו אותי תאורי הקרבות והלחימה, כתיבתו של יזהר במחציתו הראשונה של הספר היא עיקר ההנאה בסיפור והיא מעולה.

אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

איציק מאנגר הוא ממשוררי היידיש האהובים עליי. ספר זה מאוד מיוחד בכך שהוא מסופר ממקור ראשון ע"י המחברת.
המחברת הכירה אישית מאוד את מאנגר בעשר השנים האחרונות לחייו, לא פעם נרמז שלמעשה הייתה מאהבת שלו. היא כותבת על המשורר, על האדם, אופיו והתנהלותו היום יומית, מה שלא תקראו בשום ספר שירה שלו.
הספר מלווה את העשור האחרון לחייו של מאנגר, בתקופה זו הוא היה מבקר הרבה בישראל ולעיתים נשאר לתקופות של כמה חודשים. למרות שמאוד אהב להיות בתוך עמו עדיין היה מעביר את רוב זמנו בארה"ב וזאת מכיוון ששם היה קהל היעד העיקרי לשירת יידיש.
רבקה רוס (המחברת) פוגשת במאנגר לראשונה ב-1958 בקפה כסית. היא מציירת את מאנגר כאיש לבבי, אוהב אדם וחברה. הוא הגיע לישראל לתת מספר הרצאות. אחת ההרצאות הטובות ביותר שלו היו על אברהם גולדפאדן מי שידוע כמייסד התיאטרון היידי.

שניהם משוחחים מידי פעם על זלמן שניאור שהיה ידיד משותף שלהם. אני מאוד אוהב את כתיבתו של זלמן שניאור, במיוחד בפרוזה. בתור אדם כבר קראתי במספר מקומות שהיה טיפוס בעייתי מה שהתבטא בעיקר בשחצנות וביקורתיות כלפי אחרים. אלו כנראה הסיבות שלא הצליח בארץ ולאחר מותו נשכח לחלוטין. גם בספר זה מאנגר מספר למחברת שפעם התהלך עם שניאור ברחובות פאריז ושניאור ראה מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא צבט בעכוזה, זו הסתובבה וסטרה למאנגר המסכן, שניאור ממשיך ללכת בגאווה לבוש בפרוותו היקרה. מאנגר אומר לו שאילו קראה האישה למשטרה הוא היה "אבוד", אין לו דרכון ואין לו התר שהיה, שניאור ענה לו "הה.. מי מסוגל להתאפק למראה עיכוס שכזה".

המחברת מספרת את סיפורה שלה עצמה בגוף שלישי, כך שהספר קריא כמו רומן ולא כמו אוטוביוגרפיה.

מאנגר היה מאוד מוכר בשנות ה40-60 של המאה הקודמת גם בארץ וגם בחו"ל, במיוחד אצל דוברי היידיש, אבל כל חובב ספר הכיר אותו. הוא לא היה יכול ללכת ברחוב מבלי שההמון נדבק אליו. היום הוא נשכח, לא כמו שניאור, אבל קרוב לזה.

הספר מציג הרבה חלופות מכתבים בין מאנגר לרבקה רוס ומעבר להם מתאר את ביקוריו ושהותו בישראל, אז המחברת בילתה איתו זמן רב, בשנותיו האחרונות אף סעדה אותו יחד עם אישתו ואחותו. משולש היחסים הזה של המחברת, אישתו של מאנגר ואחותו מתואר על כל צדדיו ומטבל היטב את המסופר.

אסיים בסיפור אישי, באחד מטיולי הרבים בחנויות הספרים המשומשים בת"א מצאתי באחת החנויות ספר של מאנגר, כשבאתי לשלם המוכר התבונן בי בהשתאות רבה ואמר "אף אחד לא מכיר את מאנגר היום, אני נותן לך את הספר במתנה כאות הערכה על שאתה קורא אותו", אני סרבתי למתנה שהרי זו פרנסתו, לבסוף התפשרנו על מחצית הסכום.

מאוד ממליץ על הרומן הרציני העיקרי שלו שתורגם לעברית "סיפורי גן-עדן".

שווה קריאה.

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

הספר נחשב לטוב ביצירותיו של דיקנס או אחד מהטובים ביותר שלו, הוא זה שנוטה להופיע כמעט בכל רשימה של הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
הספר יצא לאור בהמשכים בעיתונות בשנים 1860-1861.

זהו סיפור חניכה של פיפ, נער צעיר שהתייתם מהוריו וגדל אצל אחותו השתלטנית והאכזרית, למזלו של פיפ בעלה של אחותו ג'ו הוא אדם טוב לב ועוזר לפיפ.
ה"תקוות הגדולות" של פיפ בחיים הם להפוך מפועל קשה יום לג'נטלמן משכיל שיכול להרשות לעצמו להתבטל כל היום.
פיפ מספר בגוף ראשון על שלל ארועים שמביאים אותו לבגרותו בסוף הסיפור.

דיקנס כתב את סיפור החניכה בדומה לסיפורי מסע שהיו מאוד נפוצים במאה ה-19, בהם הגיבור עובר שלל ערים ומדינות בדרכו אל הסוף הנכסף. גם בסיפור זה פיפ עובר מספר תחנות מרכזיות בחייו שמביאות אותו לפרק הסיום בו הוא נפגש שוב עם אסטלה, אהבתו הראשונה שסירבה לחיזוריו.

אישית הז'אנר של סיפורי חניכה פחות מעניין אותי מכיוון שזה סיפור שברובו ידוע מראש, ילד/נער שמתבגר ועובר שלל תלאות אדם בדרך לבגרותו. סיפורי מסע לעומת זאת לוקחים אותנו למקומות קסומים שאיננו מכירים ובכך הופכים את הסיפור למעניין יותר. לא יודע אם ההשוואה במקום, אבל זה מה שעבר לי בראש שקראתי את הסיפור.
רוב הסיפור היה ידוע לי מראש וגם את החלקים הפחות ידועים לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לדעת אותם, הרגיש לי קצת נדוש ושהייתי בסרט הזה כבר הרבה פעמים. אם זה לא היה ספר מרכזי בספרות העולמית כנראה היה ננטש באמצע. הכתיבה מאוד קולחת ועניינית, יש עניין והתפתחויות ללא הרף. חוש ההומור של דיקנס פחות חד בספר הזה מאשר בספרים אחרים שלו, אין כמעט דמויות מצחיקות וההומור מאוד מעודן עד שכמעט איננו קיים.

ספר עב כרס ומקיף זה לוקח אותנו למסע מרתק הסוקר את התפתחות השירה העברית המודרנית החל מדורו של טשרניחובסקי (תחילת המאה ה-20) ועד לסוף שנות השישים. המחבר למעשה סוקר את התפתחות השירה העברית דרך הצגתם של מספר מצומצם של משוררים שהיו אבן דרך בתקופתם.

הפרק הראשון מוקדש לטשרניחובסקי, אך למעשה עוסק על התקופה בהבט רחב יותר ונוגע גם בשאר המשוררים החשובים בתקופה כשביאליק הוא המרכזי שבהם.

הפרק השני עוסק בביאליק ואצ"ג והיחסים בניהם.
פרק אחר מוקדש למשוררת אסתר ראב החביבה עליי במיוחד, נדיר למצוא משוררת טובה שהיא גם מספרת משכמה ומעלה, חבל שכיום כמעט ונשכחה כליל.
הפרק הבא מוקדש ללאה גולדברג המייצגת את הדור שקם לאחר ביאליק שכלל משוררים מרכזיים כמו אלתרמן ושלונסקי, דור שמרד וביקר קשות את הדור שקדם לו וחשב שהוא המציא את הגלגל.
פרק נוסף מוקדש ליונתן רטוש, משורר שפחות הכרתי, אך שמחתי מאוד להכירו בספר זה.
הפרק הבא מוקדש ליעקב אורלנד שאף הוא מהמשוררים האהובים עליי ביותר, שירתו נגישה מאוד ומצליחה להעביר רעיונות רבים בפשטות חכמה. הוא משתמש רבות בסגנון המקאמה ואף כתב שירים מוכרים רבים שהולחנו ובוצעו ע"י אמנים רבים.
הפרק האחרון מסתיים בשירתו של יעקב פרידמן, משורר שלא נחשפתי אליו בעבר, אך שמחתי להכירו.

יש בספר מידע היסטורי מעולה רב, דן מירון שולט בחומר ומנתח היטב את התקופות השונות ואת מערכות היחסים המורכבות שנרקמו בין המשוררים השונים.
אני נהנה לקרוא גם ניתוח של שירים מידי פעם, אך כאן לטעמי הוקדשו לכך יותר מידי עמודים, לעיתים הוקדשו 20-30 ע"מ לניתוח שיר אחד, לי זה היה יותר מידי.
לסיכום הייתי ממליץ מאוד לקרוא את הספר, אפשר לדלג קלות מעל קטעי ניתוח השירה הארוכים.