“סם וסיידי הם חברי ילדות. החברות שלהם התחילה במפגש בבית חולים בו סם ואחותה של סיידי היו מאושפזים, מול משחק מחשב. בהמשך היא מתבססת על העובדה ששניהם אנשים מבריקים ובודדים ועל האהבה שלהם, גם כמבוגרים, למשחקי מחשב.
הספר עוקב אחרי הקריירה ומערכות היחסים של השניים האלה, ועולם משחקי המחשב לוקח בו חלק משמעותי.
זה ספר קריא מאוד, קראתי אותו תוך לילה אחד, ומעניין לאורך כל הדרך.

***

אני לא מבינה כלום במשחקי מחשב, שיחקתי מעט כילדה, אבל לא הייתי מספיק תחרותית כדי לפתח בזה עניין אמיתי וקצת יותר מדי תחרותית מכדי להנות ולהסתפק בהישגים המאוד בינוניים שלי.
הספר הזה כנראה ידבר יותר לגיימרים, ובכל זאת, גם למי שלא מבין כלום בתחום, הוא מצליח לצייר את העולם הזה כעולם מרתק וצבעוני. האופן שבו הספר מתייחס למשחקי מחשב הזכיר לי את האופן בו אני מתייחסת לספרי פנטזיה: אסקפיזם מושלם, עולם בפני עצמו עם חוקים משלו, תחושת קהילתיות, כלומר תחושת אחווה מסויימת עם חובבים אחרים של הז'אנר.
תהליך היצירה של משחקי מחשב מתואר בספר כתהליך אמנותי, משהו שנולד מתוך חוויות ועיבוד טראומות, חיפוש אחר יופי ודיוק ואמירה.
הקריירה של סם וסיידי נוסקת במהירות מהרגע בו הם מתחילים לעבוד יחד על פיתוח משחק מחשב משותף, משם היא יודעת מורדות ועליות. גם מערכת היחסים ביניהם יודעת עליות ומורדות ונעה בין מחוות גדולות ומלאות נדיבות לאמירות איומות, בלתי נסלחות (שני הדברים בעיקר מצד סם, למען האמת). הסיפור לא לגמרי לינארי, הוא עובר בין ההווה לעבר של שתי הדמויות, הוא נותן הצצות לעתיד בדמות ראיונות של השניים, הוא מתאר את אותה תקופה פעם מהצד שלו ופעם מהצד שלה. כל זה הופך אותו לספר כל כך קריא ומעניין.
אבל…
בסופו של דבר, כשהגעתי לסוף הספר היתה לי הרגשה חמצמצה.
הרגשה שלמרות שהספר עשה הכל "נכון": בנה מתח, בנה עלילה, מתח קווים שחיברו בין העולם האמיתי לעולם הוירטואלי של משחקי המחשב, בין סצנות בעולם האמיתי לסצנות של משחק, הציג דמויות "נכונות" במובן הזה שסם הוא ממוצא מעורב - קוריאני/יהודי, וסובל מנכות, וסיידי היא אישה שנמצאת במיעוט בעולם הגיימינג והתוכנה, כך ששניהם לא יותר מדי פריווילגים, שניהם חווים מצוקות שהקורא יכול לחוש כלפיהן אמפתיה, הציג קונפליקטים נכונים שמניעים את העלילה: תשוקה, אכזבה, ספק ניצול, מריבות על קרדיט וחוסר תמיכה,
למרות כל אלו - משהו בי נשאר… די אדיש.
היו בספר הזה פציעות, מחלות, דכאון, חוסר ביטחון, בדידות, אהבה נכזבת, מתח בין חברים ובין בני זוג, וכל זה היה אמור להיות מפוצץ ברגש ולייצר רגש אצל הקורא אבל הכל נשאר איכשהו שטחי מדי. סינטטי מדי. לא מצליח להגיע לקרביים לא של הגיבורים ולא של הקורא.
תראו, אני בכיינית בדרך כלל, ספרים לא צריכים לעבוד קשה כדי לגרום לי להזיל דמעה ובספר הזה, למרות שהוא תיאר סיטואציות באמת קשות - זה לא קרה.
זה כמובן לא בהכרח אומר משהו על הספר, וגם לא בהכרח אומר משהו עלי. זה פשוט מה שקרה במפגש ביני לבינו.
מכיוון שהוא כאמור כתוב היטב ומעניין, אולי כן שווה לתת לו צ'אנס ולראות אם אתם מצליחים לייצר איתו מערכת יחסים מורכבת ועמוקה יותר מזו שלי היתה איתו.”

“אם היו אומרים לי שבספר הזה יש "מוטיבים ספרותיים", כנראה שלא הייתי מרימה אותו מהמדף. מוטיבים? ברצינות? עזבו אותי משיעורי ספרות עכשיו, בקושי צלחתי את "סיפור פשוט" של עגנון. כשאני קוראת ספר אני מחפשת עולם אחר, דלת למקום חדש, דמויות להתאהב בהן, ובעיקר - עלילה שלא צריכה פירוש רש"י.

אבל כאן... כאן זה אחרת. הסופרת מלהטטת עם כל כך הרבה סגנונות, בפשטות ומבלי לזלזל בקורא. וכן, עם מוטיבים שנארגים לתוך העלילה וגורמים ללב להתכווץ ולהתרחב בו זמנית. כל סגנון שהיא בוחרת בו משרת את העלילה בשלמות, ומעביר בדיוק את התחושות שהיא מנסה להעביר - נוסטלגיה של ילדות, או כאב עצום, ניכור, פחד, אושר, אהבה, דיכאון, ושוב אהבה על כל צורותיה. הרגשתי כמו על רכבת הרים. וכמה קינאתי במי שיצרה את הרכבת הזאת... זאת יצירה חובקת שנים ותרבויות ועולמות, ויש בה פסקאות על גבי פסקאות שהן פשוט פנינה.

זה ספר עם נשמה גדולה. האיזון הזה שלו, בין יצירת אומנות יומרנית שמקומה במוזיאון לבין סיפור נפלא ומרגש שכתוב בגובה העיניים, מתגלם גם בדמויות שלו. הסיפור נסוב בעיקר סביב שתי דמויות, סם וסיידי. הם מכירים זה את זו בבית החולים, ומשם מתפתחת חברות שנמשכת על פני עשורים. זו לא סתם חברות, אלא כזו שדוחפת אותם להישגים וליצירה. הם הכירו בזכות משחקי מחשב, ובהמשך חייהם הם מחליטים ליצור את אותם משחקים יחד, כדי לפתוח גם לצעירים אחרים את אותה הדלת שנפתחה להם שם בבית החולים. האופן שבו הם מתארים את חדוות המשחק - בהתחלה מנקודת מבט צעירה, ובהמשך גם מנקודת מבט בוגרת - הזכיר לי מאוד את האהבה שרוחשים אוהבי ספרים למילה הכתובה. הרגשתי בדיוק את מה שהם מרגישים כשהם בורחים למחשב - האפשרות להשיל את העור שלך, להיות מישהו אחר, כזה שיכול למות ולחזור לחיים מחדש. האם זה לא מה שאנחנו מחפשים גם בספרים? ויש סוגים שונים של ניצחון - הניקוד המירבי זו צורה פשטנית אחת להסתכל על זה, אבל סם וסיידי מחפשים, מעבר למירב הנקודות, גם את הפיתרון האלגנטי ביותר בכל משחק שהם משחקים בו יחד. הם רוצים לגרום לשחקנים שלהם לחשוב, ולהרגיש, ולהבין.

סם רואה במשחק סוג של אינטימיות כמעט מקודשת, ייחודית. כשאתה משחק עם מישהו, אתה חושף בפניו צד מסוים בך, ומאפשר לעצמך להיות פגיע. בעיניו של סם, משחק הוא כמו ריקוד, הוא קיום יחסים במובן הכי עמוק שלהם. זה מה שהוא מוצא עם סיידי, וזה מה שהוא רוצה ליצור במשחקים שהוא בונה יחד איתה - משחק שידבר לקהל הגדול ביותר, שכולם יוכלו למצוא בו את עצמם. בגובה העיניים, בלי יומרות.
מהבחינה הזאת, סיידי שונה ממנו. המשחקים שהיא בונה הם הדרך שלה לבטא את הצד האומנותי שבה, וכן, היא רוצה למצוא קהל ולהעביר מסר, אבל היא גם רוצה להרשים. היא רוצה להתחכם. היא רוצה שאנשים ישחקו במשחק שלה, ויצאו בתחושה של "וואו, איך היא חשבה על זה". אם סם בונה משחקים בשביל להעניק נחמה, אז סיידי בונה אותם כדי להעניק תחושת פליאה. באופן מצחיק, סיידי נחשבת החברותית מבין השניים, ודווקא לסם יוצא שם של מיזנטרופ. בעיניים זרות, הוא זה שמכור לעבודה והיא האדם שהרבה יותר נעים לעבוד איתו. סם הוא מתמטיקאי יוצא הרווארד שלא באמת אוהב מתמטיקה, ומעדיף לצייר. סיידי היא בוגרת MIT שלמדה תכנות והתמחתה במשחקי מחשב. היא זו שמחייכת לאנשים, שעוצרת בתחנת הרכבת ומסתכלת על העין הקוסמית, בשעה שסם מנסה לעקוף את השטות הזאת ולועג לאנשים שמבזבזים את זמנם בתחנה במקום להתקדם.
למזלנו, הוא גם פוגש את סיידי באותה תחנת רכבת.

הספר הזה עוקב אחרי חייהם, אחרי העליות והמורדות, האהבה והיריבות שמתפתחת ביניהם, וכל משחק שהם יוצרים יחד או לחוד הוא תמונת מראה של השלב בחיים שבו הם נמצאים. זה נפלא, זה מרתק, זה כתוב מצוין, ולא הצלחתי להפסיק לקרוא. המחוות שלהם אחד כלפי השני ברגעים קשים גרמו לי לדמוע; המריבות ואי ההבנות ביניהם גרמו לי תחושת מועקה, וזה רק מעיד עד כמה האמנתי לכל מילה שיצאה להם מהפה. גם הדמויות האחרות מתוקות ונכנסות ללב, ומשתלבות בעלילה שנבנתה ביד אומן.
מומלץ בחום רב.

נ.ב. קראתי באנגלית, לא יודעת להעיד על איכות התרגום, אבל שמעתי שהוא לא רע.
נ.ב שני: למרות הופעות האורח של מריו והפטריות שלו, אין צורך בעיניי להכיר משחקי מחשב או קונסולות לעומק בכדי ליהנות ממנו. הספר כבר יכיר לכם את העולם, וזה בדיוק חלק מהיופי שלו. אני הרגשתי בבית.”

“ספר מצוין, שמתפרש על פני מספר שנים ומספר על חברות בין 2 אנשים, סאם וסיידי. מהכרותם הראשונית, הסיפורים האישיים של כל אחד מהם שהפכו אותם ליותר מחברים, ריבים והתקלויות שפגשו בדרך, הפיכתם לשותפים וקריסתה של השותפות.
ספר שמטלטל אותך לאורך קריאתו מספר פעמים, אולי אפילו יותר מדי. מצאתי את עצמי מתחבר לדמויות ושוב מתרחק מהן, אולם לאורך כל הספר הרגשתי מעורב והתקשתי להתנתק מהעלילה גם כשלא קראתי.
הספר עוסק בגיימינג ולכן גם קורץ למי שאי פעם שיחק במשחקי מחשב יותר מכמה דקות, ניכר שהסופרת כתבה באהבה ועדינות על הנושא.
ממליץ בחום!”

“תענוג לכתוב ביקורת של חמישה כוכבים, ולא פחות מכך - לכתוב קטילות של כוכב אחד. שני הקצוות מתדלקים אותי היטב: האחד בהתלהבות ובתשוקה ובתחושת שליחות, האחר בזעם קדוש.
אבל כשאני נתקלת בעוד מקרה טיפוסי של שלושה כוכבים, אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם בכלל לטרוח לכתוב עליו. ככל שהוא יותר בינוני, הסיכוי שאתעמק בו יורד באופן מעריכי, משתי סיבות: (1) הוא דורש אנרגיה, כי קשה יותר לפצח רגשות מעורבים; (2) אני מוצאת את עצמי אדישה מכדי להשקיע את האנרגיה הזו.

הפעם החלטתי לחקור את האדישות שלי. או יותר נכון, את תחושה הריקנות והנמלוּל שהספר הזה הותיר בי.
איפה מתחילים? סימניה, כמובן. רויטל ק' תיארה את התחושות שלי בקירוב, אבל התרשמתי (והיא תתקן אותי אם אני טועה) שגם אותה הספר לא עניין מספיק כדי לחצוב את המקור לתחושות האלה.
המשכתי לגוּדרידס וקראתי ביקורות בעיוּן, בחיפוש אחר התבטאות שתמצא הד בליבי, אבחנה שתפרוט על איזה מיתר, שתסביר לי בחדות מה לא עבד לי. הטענה הנפוצה ביותר שהזדהיתי איתה הייתה שההתחלה של הספר הזה מבטיחה ומעוררת הזדהות עם הדמויות, אבל בהמשך ההזדהות הזו מתפוגגת והספר נהיה מניפולטיבי, יומרני, חזרתי וחסר מיקוד.

ואז נפל לי האסימון – כמובן. גבריאל זווין כתבה התחלה נפלאה כי היא מספרת בחסד. כלומר, הכישרון של הוא לספר, לא להראות.
היא לא בונה סצנות שאפשר לחוות במלוא־החושים; היא לא דיאלוגיסטית מחוננת, ולא חובבת גדולה של סאבטקסט.
אבל זה לא אומר שהיא לא מוכשרת. היא מצוינת בהנחת היסודות לסיפור, תיאורי אקספוזיציה בהירים, היסטוריה של הדמויות. היא אנליטית ויעילה ולא בלתי־רגישה. אבל הרגישות שלה מוגבלת למבט מקרו, היא בוחנת מרחוק, כמו מציגה עולם זעיר, מפורט ומושלם בתוך כדור זכוכית שקוף. היא לא לוקחת אותנו פנימה אל תוך הכדור הזה, אבל היא מציגה לנו את יופיו, את הדיוּק שלו, את פתיתי השלג החינניים שמסתחררים כשמנערים אותו.
זה נהדר בשביל אקספוזיציה. אבל אחר כך אנחנו מצפים לצלול פנימה, להיות בתוך הדיאלוגים, בתוך היומיום, וזה לא קורה. אז אנחנו מאבדים אחיזה בדמויות, ומפתחים כלפיהם אדישות. העלילה רצה כל כך מהר על פני שנים כל כך עמוסות, שהיא לא נותנת הזדמנות להיקשר רגשית.

או במילים אחרות, זווין כותבת כמו מפתחת, ולא כמו שחקנית - היא עובדת במלוא המרץ כדי ליצור עבורינו את העולם, אבל אף פעם לא עוצרת כדי לקחת את הקונסולה ולהכניס אותנו לתוכו.”