לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית האודיו באנגלית ועוד יותר שמחתי לגלות שהשם באנגלית הוא : did you ever have a family
זה שם בעל משמעות אחרת לגמרי וגם השימוש בו בספר הוא במשמעות אחרת.
אני מבין למה בחרו את השם העברי להיות הייתה פה פעם משפחה ( למרות שהוא לא מדויק ) ואת שניהם יכול הספר לעטות.

כמו שמבינים מהשם ודי מהר מההתחלה , קורה בספר אסון. אסון ביזארי שונה לגמרי ממה שדמיינתי ( אני לא קורה עטיפה אחורית ) שקורע והורס כמה משפחות.
אבל זה לא ספר על זה, כלומר זה מאוד נוכח וגם האבל וההרס העצמי והבדידות והאשמה שבאים איתו , אבל זה בעיקר ספר על משפחות. על סוגים שונים של משפחות , על בגידות של הורים בילדים ולהיפך. על חינוך וטוב לב של זרים וגם להיפך.
זה ספר מאוד אמריקאי שזה הופך אותו לא להיות כוס התה שלי, אבל הוא מאוד טוב.
הספר מסופר ממספר זוויות\ דמויות. חלקן ראשיות בסיפור , חלק חולפות בחיי הדמויות. הזמן בסיפור הוא לא תמיד לינארי. לפעמים הוא לפני האירוע ולפעמים אחריו. כל פרק מתחיל בשם הדמות שאחריה הוא עוקב.
אני אוהב צורת סיפור כזאת אבל באודיו זה בהתחלה היה קשה למעקב אס דילגתי בין האודיו לספר הפיזי. בנוסף, את הספר מקריא הסופר. הוא לא רע אבל הוא לא קריין והוא מכביד מעט את הספר- דווקא הקריאה בספר בעברית אפשרה יותר מרחב אוויר.
למרות הנושא, זה לא ספר שיושב על הנשמה- לא חושב שהייתי יכול לשרוד ספר כזה בתקופה הזאת. יש כבדות ואבל ואין בו הרבה קלילות , אבל הוא לא חונק ( לא בטוח שמצליח להסביר את ההבדל ).
הוא בהחלט מומלץ – עם כוכבית האזהרות שכתבתי.


• אתגר TBR הוא אתגר שנתי בו יוצרים רשימה של 24 ספרים שיושבים על המדף ( וירטואלי או ממשי ). אלו ספרים שרוצים לקרוא אבל תמיד ידחפו לפניהם ספרים אחרים. כל חודש מוגרל מספר בין אחד ל24 והספר במקום הנבחר הוא הספר שצריך לקרוא באותו.
זה כאילו מטופש – אם אתה רוצה לקרוא ספר, תקרא אותו, אבל זה עוזר לי לנקות מהמדף ספרים שיושבים שם שנים , ספרים שרציתי\ רוצה לקרוא אבל לא מיד מוצא את מצב הרוח הנכון לעשות זאת .

מי שמכיר אותי יודע, שיש שני סוגי חנויות שעדיף שאצטיד בסכי עיניים כשאני חולפת על פניהן. סוג אחד הוא חנויות ספרים, אתם יודעים, לא הפתעתי אתכם, והסוג השני, חנויות של כלים והלבשת הבית, הום סטיילינג, בעברית צחה.

אני אוהבת אהבה ענקית לעצב. על קריירה בתחום ויתרתי מזמן. השוק רווי, לא מתגמל במיוחד והפסדתי את המומנטום. אז חוץ מלגלוש באתר בניין ודיור בדרך מהעבודה הביתה (זה האתר היחיד שהסמרטפון הכשר שלי מאפשר כניסה, חוץ מאתרים מועילים כמו בנקים, דואר, מודיעין וקופות חולים) נותר לי רק לתרום את טעמי לבני משפחתי, חינם אין כסף. טוב, גם ההוצאות האלה נופלות עלי. אם אני רוצה שאלה כריות הנוי שיהיו על הספה שלהם, וזה האגרטל שהם ישימו על השולחן, אני צריכה לשלם.

העיצוב שאני הכי גאה בו בביתי שלי, הוא קיר תמונות המשפחה.

על הקיר בחדר השינה שלי תלויות שישים ושתיים תמונות ממוסגרות.

ההתחלה היתה לפני כשלוש שנים. במשך שנה וחצי רכשתי מסגרות יפהפיות לתמונות, הום סטיילינג, כבר אמרתי, וכשהיו ברשותי כארבעים מסגרות התחלתי למסגר את תמונות המשפחה. כלל אחד הנחה אותי, כל התצלומים הם היסטוריה משפחתית של בעלי ושלי. התמונה הכי חדשה היא מהחתונה שלנו ובה אנחנו מצולמים עם ההורים משני הצדדים. זו התמונה היחידה בצבע, כל השאר בשחור לבן וקדם כרונולוגית לחתונה.

התחלתי לתלות את מקבץ התמונות. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. המסגרות כולן הן בצבעי כסף, זהב, שחור, לבן ושמנת. הן בעלי טקסטורות שונות ודוגמאות שונות, וכולן משתלבות לפסיפס יפהפה ומאוזן ויזואלית. בוודאי שמתם לב, כי האופנה העכשווית מעודדת שילוב של צבעים ודוגמאות בכריות נוי ובריהוט, אבל עם איזון.

במשך שנה וחצי הוספתי עוד ועוד תצלומים. סבים סבתות, דודים ודודות, הורים בחתונתם, אנחנו בילדותנו, היסטוריה מצולמת. הקפדתי שלא לתלות מסגרות זהות זו ליד זו, לשמור על א-סימטריה שנותנת במבט כללי סימטריה, על רווחים סבירים ועל יופי אסתטי (לא אני עיצבתי את המסגרות המדהימות הללו, כך שאני יכולה בהחלט להתפעל מהן בקול רם).

צריך היה גם לשמור על איזון משפחתי. חצי שלי, חצי שלו, תלויים במעורב.

ענף משפחתי אחד נגדע כמעט כולו. אמי שרדה יחידה את השואה, ולכן ההיסטוריה שלה התחילה עם שחרורה ממחנה הריכוז. כל השאר אבד.

כשאני מראה לנכדי, המסתבכים והולכים באינפורמציה המבלבלת הזאת, זה סבא שלי, זאת סבתא של סבא, זה אבא שלי, זה סבא של אבא שלי, אני גאה להראות להם מאין באו ושמחה כל כך שנשארו בידי התצלומים הנפלאים הללו.

בין התצלומים יש גם מסמכים ממוסגרים, ההזמנה לחתונה של הורי, פשוטה, צנועה, נזירית. כתב ההסמכה לרבנות של חמי וזה של אבי, גלויה חתומה בחותמת הדואר ששלח דודי לאחיו, ובו ביקש שייגש לבקש ברכה מאדמו"ר, מסוים, כי הייתי מאושפזת בגיל ארבעה וחצי חודשים עם חשד לדיזינטריה. היו ימים.

ג'ון ריד איבדה את כל משפחתה בבוקר אחד, בוקר החתונה של בתה.

באש עלו בעלה לשעבר, אהובה בהווה, בתה וחתנה.

ג'ון נמלטת מן הזיכרונות אל מוטל על שפת הים. בגד אחד לגופה. רחוק מן הבית החרב, רחוק מיקיריה שעלו באש, רחוק מהתקוות, מהתוכניות, מהאהבה, מכל מה שאנחנו רואים כמובן מאליו, עד שהחיים נמוגים.

אבל לג'ון לא נשארו אפילו תמונות על הקיר ולא אלבומים לדפדף בהם, זולת התמונות שבראשה, והאבל שאין מילים לתאר אותו מבלי ליפול למלכודת הקלישאות.

הספר הנפלא הזה מתאר את האובדן בלי להשתכשך בביצת המילים הכואבות. הוא מספר סיפור שאין נורא ממנו, ולא משתמש ברפרטואר המילים הנרדפות כדי לתאר את הטרגדיה.

הוא מספר את סיפורה של ג'ון ואת סיפור אהבתה לגבר שחור, צעיר ממנה, את סיפור נישואיה הכושלים, שבגללם בתה התרחקה ממנה, את סיפורן של זוג הנשים שמנהלות את המוטל שאליו היא נמלטת. הוא שוזר במחרוזת יפהפייה את סיפור משפחתו של החתן, של הנער האבוד שרק ביקש להחביא תיק אסור, על האשה שמשחררת את ג'ון מכבלי האבל ואת אמו הלבנה של הגבר השחור, שנשאה כל חייה את חרפתה ואת יחסם המזלזל של תושבי העיירה.

ביל קלג כתב ספר ביכורים כשרוני להפליא. רוב הדמויות בספר הן דמויות של נשים והוא ממש מדבר מגרונן, נדיר שסופר גבר מצליח לגעת בדקויות רגש עמוקות בעדינות כזו. ולא, זה כלל וכלל לא ספר נשים, במובן הרע של המילה, נהפוך הוא, הוא צלול ובהיר ונטול דבק ושמאלץ, ובכל זאת מצליח לעורר עצב אינסופי וגם תקווה.

לעיתים קרובות כל כך, אנחנו מתייחסים למשפחה כאל מובן מאליו. הם האנשים הקרובים אלינו, אבל גם כר האגרוף שלנו. האוזן הקשבת לצרותנו, אבל גם נשוא הרכילות המרושעת הנלחשת מפה לאוזן. כתף כדי להישען עליה, אבל גם כדי לטפוח טפיחה של צביעות מלווה במחמאה מזוייפת. המשפחה היא רשת הביטחון שלנו, אבל אנחנו מנסים יותר מדי את גמישותה עד שהיא נקרעת. היא החומה שמקיפה אותנו, אבל אנחנו פורצים אותה בגסות.

וכשמשפחה היא מה שנשאר תלוי על הקיר, אי אפשר לתקן כלום.

תודה ליעל, למסמר ולדינה, שכתבו ביקורות יפות ונוגעות על הספר העצוב והיפהפה הזה.

בימים אישיים קשים אני אוהב לקרוא סיפורים עצובים. על פניו, הדבר נראה כהתבוססות בעגמומיות שאוחזת בי, ואולי אפילו כביטוי לאי אלו רחמים עצמיים מאוסים. למעשה, ובאופן פרדוקסלי משהו, אני שואב עידוד מהסיפורים הקשים. חשבת שחייך למודי סבל, מסמר עקום וחלוד? סבור היית שהפטיש האכזרי הזה שקרוי חיים מכה בך ללא רחם? הנה, צפה בסבלם של אחרים ולמד יגון ושברון לב מהו. תבין ותפנים כי חייך הם גן עדן לעומת חייהן של הדמויות בספרים, שהטרגדיות האנושיות שמבצבצות להן מבין העמודים כופות עליהן מציאות חיים קשה ואכזרית במיוחד. אצלי באופן אישי זה עובד, ובגדול. הפרופורציה מתקבלת, הקתרזיס מושג והסיפורים האישיים הקשים מצליחים דווקא לחזק אותי ולעודדני בכל הנוגע למציאות הפרטית שלי.

הספר מביא את סיפורה של ג'ון, שערב חתונתה של בתה מאבדת את כל יקיריה עקב שריפה שפרצה בשל דליפת גז. בתה, חתנה המיועד, החבר שלה ובעלה לשעבר – כולם נספו באסון. ג'ון עצמה, חיה-מתה מהלכת, שקועה בייסורי האבל והשכול, עוזבת את העיירה הקטנה שבה היא התגוררה כל חייה, ובוחרת לחיות חיים נטולי חיים במוטל על שפת האוקיינוס השקט.
באמצעות סיפורה, הרומן עוסק בצורה מעניינת, נוגעת ומרגשת בנושאים רבים: כוחן של ההחלטות שאנו מקבלים בחיינו, המשמעות של שגיאות ושל טעויות אנוש שאנו מבצעים והשלכותיהן על חיינו ועל חיי קרובינו, יחסי הגומלין בין החלטותינו לבין השרירותיות שבה לעתים קרובות קורים לנו דברים רעים בחיים, כוחן ההרסני של שמועות – בעיקר בקהילה קטנה כמו בעיירה שבה מתרחשת העלילה ושבה כולם מכירים את כולם, התמכרות לסמים, נישואים חד מיניים, נישואים בין אישה לבנה לגבר שחור ומרקמם העדין והמשתנה של יחסים בין אנשים.

הספר בנוי מפרקים קצרים שמובאים מנקודות מבט של דמויות שונות, לעתים בגוף ראשון ולעתים בגוף שלישי. מצא חן בעיניי הפער המשתקף בין נקודות המבט האישיות והשונות לאותו אירוע או לאותה סיטואציה. אבל הדמויות הרבות משקפות לדעתי גם את החיסרון הבולט של הרומן: התפזרותו על פני כיוונים רבים מדי. נוכל למצוא בו דמויות ממשפחתה של ג'ון וממשפחתו של חברה המנוח, דמויות מהעיירה שבה היא גרה כל חייה ודמויות הלקוחות מפרק חייה החדש, לאחר האסון, בו היא מתגוררת במוטל מרוחק. הייתי מעדיף לשמוע יותר קולות משפחתיים, למשל, מאשר את קולו של בעל הקייטרינג שהתבקש להכין אוכל לחתונה ולא קיבל את כספו...

אגב, אהבתי מאוד את שם הספר. הוא נוגה ונוגע ומיטב לשקף את רוח הספר. חשבתי גם שהוא מקורי מאוד, עד שבצירוף מקרים משעשע (אח, מת על צירופי המקרים האלה) התגלגל לידיי בספרייה הספר הזה:
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=38090

הגעתי אל הספר הזה, כמו רבים וטובים אחרים, בזכות המלצתה של יעל הר, ואני מודה לה מקרב לב.

"תודה שאתם מחזיקים את הזיכרון בשבילנו, עד שיהיה לנו פנאי לעשות את זה". כך אמרה מיכל, ביתם של עמיר ומתי וייס בטקס חניכה של חורשה לזיכרם. את מתי היכרתי רק באופן וירטואלי - דרך מפגשים מקוונים בקבוצה של מנחי קהילות לומדות של מורים. מתי היתה כל כך דומיננטית, עד שהאישיות שלה עברה דרך הזום והקרינה הלאה, גם אל מי שלא נפגש איתה פיזית. בשבת של שבעה באוקטובר היתה מתי עם עמיר בעלה, שניהם כמעט בני שבעים, בביתם שבבארי. הילדים שלהם גם הם היו בבארי, אבל בשכונה אחרת, דואגים וחרדים להוריהם ומנסים לקבל ידיעות על הטבח שמתחולל. המטרה היתה לקחת אותם לעזה, אבל משהו השתבש ברכב שאמור היה לקחת אותם ולכן הרגו אותם. הבית, זה שבנו להם בעשר אצבעות, זה עם כל הזכרונות והדברים, נשאר שלם ברובו, עד שכוח צה"ל נכנס ובניסיון לטהר את המבנה הרס חלק גדול ממנו. ארבעת הילדים, כבר בוגרים ובעלי משפחות, מנסים להרים את עצמם ולבנות, ולקושש מעט זכרונות מההורים שחייהם נגדעו ברגע.

היו אהמון אסונות, ועוד לא התחלנו לעכל עד כמה. משפחות שנחמקו ביום אחד - הורים על ילדיהם, ילדים שהתייתמו, הורים שנותרו שכולים. והגרוע מכל - אלה שנותרו לבד ממשפחתם. כמו אריאל זוהר בן השלוש עשרה שיצא לריצה וגילה שהוריו ואחיותיו נרצחו. איך קמים מדבר כזה? איך מצליחים לנשום יום אחרי יום? איך חיים?

ויש עוד שאלה: למה לקחת ספר שנקרא "היתה כאן פעם משפחה" מהספריה? לא מספיק לקרוא דברים בעיתון? זה מה ששאלה הבת שלנו כשראתה את הספר שאני קוראת. והשאלה, אני חייבת להודות, במקום. לפעמים יש מציאות כל כך קשה וכל כך כואבת, שקצת קשה לשאת זוועות. "בעיקרו, זהו סיפור על משפחות – המשפחות שנולדנו להן ואלה שאנחנו מקימים". כך כתוב על הכריכה האחורית, ומי שעוקב אחרי יודע שזה מה שאני עושה בשנה האחורנה, קוראת וחוקרת על קשרי משפחות, והספר הזה רלוונטי, כך לפחות הוא מעיד על עצמו.

הספר מתחיל בשריפה. בעיירה קטנה ופרובינציאלית שבה כולם מכירים את כולם בית נשרף, ובעיתוי הכי מזעזע שאפשר לעלות על הדעת, יום לפני שהיתה אמורה להיות בו חתונה. בשריפה נהרגו ארבעה אנשים - וויל ולולי - הזוג שעמד להינשא, אדם - אביה של לולי, ולוק - בן העיירה שהוא בן הזוג הנוכחי הצעיר הנוכחי של אמא של לולי. שרדה את השריפה - ג'ון. היא נשארה בחיים אבל צריכה להתמודד עם אובדן קשה מנשוא - עם המוות של הבת שלה, ועם אובדנם של שני בני זוג שלה, זה שממנו היא נפרדה וזה הנוכחי, וגם עם האובדן הפיזי של הבית עצמו, שבו היו הרבה מאוד זכרונות מהאנשים האלה. לאור תסריט הפתיחה הזה עולות הרבה מאוד שאלות כמו איך קרה שהבית עלה באש והאם היתה כאן הצתה מכוונת או תאונה ואיך קרה שג'ון שרדה בעוד כל שאר האנשים שישנו בבית באותו הזמן נספו. עם זאת, אף בלש לא מגיע אל הבית, והמשטרה לא חוקרת את האירוע. זה לא סוג הספר הזה, זו אינה תעלומה בלשית, והספר מתמקד יותר בקשרים האנושיים - הזוגיות של ג'ון, בשתי הפעמים, האישיות של לוק השחור למחצה וההיסטוריה שלו בעיירה קטנה ולבנה כל כך, הדברים שאיתם מתמודדת לידיה אימו השכולה של לוק, האימהות של ג'ון והקשר הזוגי של בעלות המוטל אליו היא נמלטת כדי להתובסס בדיכאונה.

אלא שכל ספר הוא תעלומה בלשית, והיות שאף בלש לא נשלח לזירה הופכת הקוראת של הספר לבלשית, והיא מנסה לבנות תמונה שלמה מתוך המידע שזורע הכותב בין פרקי הספר. ואל יהי קל הדבר בעיניכם. פיסות המידע פזורות טיפין טיפין בלא סדר כרונולוגי מאורגן ובלי התמקדות בדמות אחת מסויימת. הכותב עובר בין הווה לזמנים שונים בעבר ובין דמות אחת למשנה, והקוראת היא זו שצריכה להכין לעצמה ציר זמן מאורגן של הדברים שקרו. בנוסף השמות דומים מדי, לפחות עבור הקוראת הישראלית, ומכאן גם הקושי לחבר מי קשור למי ומה תפקידו באירוע. ספוילר: בסוף מגלים מה הצית את האש ומדוע ג'ון היתה מחוץ לבית, אבל כשמגלים זה לא כל כך משנה. הספר אמור לעסוק ברגשות, הקשים והעמוקים שיש, אבל נראה שהוא קצת בורח גם מזה אל הפריפריה של העצב. איך זה לקבל מכתב מהבת שלך, זו שכעסה עלייך שנים רבות על כך שהתגרשת מאביה, אבל לקבל אותו רק אחרי שהיא כבר מתה? המכתב שם, הרגשות קצת פחות.

על הספר יש ביקורות אוהדות גם של אפרתי ויעל הר שאני מחשיבה את דעתן מאוד. הסיבה לפער היא העיתוי של הכתיבה. בתשעת החודשים האחרונים קראתי כל כך הרבה סיפורים ודיווחים ופוסטים קורעי לב שהם המציאות של התמודדות עם אבל קשה ושכול עמוק. כדי שמשהו בידיוני באמת ייגע הוא צריך להיות כתוב הרבה יותר טוב מהדרך שבה הספר הזה כתוב.

ספר שמספר על אשה שאיבדה את כל משפחתה בשריפה?
מצמרר.
לא בשבילי, ספרים כאלה.

אנחנו קוראים על אירועים כאלה בחדשות, לפעמים.
אני מהמדלגים. עוברת הלאה. מדחיקה. מאוד מדחיקה.
אבל המידע זולג איכשהו, דרך הסדקים. מזדחל לסיוטים.

אני לא יודעת מה באמת יותר מפחיד.
השאלה איך, לעזאזל, נמשיך הלאה, אם... חלילה -
או הידיעה. שבסוף, רוב מוחלט של האנשים ממשיכים הלאה.
עם לב שבור, עם פיסות נשמה שלעולם לא יתאחו.
ובכל זאת ממשיכים, וגם אנחנו כנראה נמשיך, אם... חלילה -

בכל אופן, ההמלצות על הספר התרבו והחלטתי, בניגוד למנהגי, לנסות.

האמת היא, שהחשש שלי היה חשש שוא.
החשש שהספר ישקיע אותי עמוק בתוך ביצת האימה והאבל, יגרום לי לבכות עד כלות הדמעות.
הסופר בחר שלא להתמקד בדמות אחת, הדמות שבורת הלב שאיבדה את כל משפחתה.
הפרקים מביאים לנו נקודות מבט שונות ומזגזגים בין אנשים קשורים יותר ופחות לדרמה המרכזית של הסיפור.

מצד אחד, זו בחירה חכמה.
קודם כל, זו בחירה חכמה עבור סופר ביכורים להתפזר בספרו הראשון בין דמויות שונות ולא לנסות להתמקד בדמות אחת.
המעבר בין הדמויות מאפשר לסופר להפגין את כשרון הכתיבה שלו וליצור עניין וסקרנות, כאשר הקורא עובר מדמות לדמות ומנקודת מבט אחת לאחרת ומנסה לחבר ולהתאים בין הדמויות ונקודות המבט שלהן.
התמקדות בדמות אחת דורשת יותר. יותר צלילה לעומק הפסיכולוגי של הדמות. יותר יצירת עניין דרך הסיפור עצמו ולא דרך חיבור הנקודות.
זו גם בחירה שמראה, לכאורה, את מעגלי הפגיעה הנרחבים שיוצר האסון.
וזו גם בחירה שמאפשרת לסופר ליצור מרחק, להימנע ממניפולציה רגשית, לא להפוך לסוחט דמעות.

מצד שני, זו בחירה קצת פחדנית.
כי ההתרחקות מהאבל ומהדמות הראשית, לכאורה, זו שאיבדה את כל משפחתה, מונעת את האפשרות להישיר מבט אל תוך עומק התהום של האבל והכאב.
כי המעגלים המתרחבים לפעמים רחבים מדי, ולא ממש משכנעים.
כי הספר כל כך לא סוחט דמעות, עד שלפעמים היה קשה להאמין שהוא עוסק בנושא כואב כל כך.
אם אני, שבימים קשים במיוחד בוכה אפילו ב"מעשה בחמישה בלונים", לא הזלתי בו ולו דמעה אחת... זה אומר משהו. ולאו דוקא חיובי.
הצגת מערכות יחסים טעונות (שני זוגות של אם וילד בסיפור לא דיברו זה עם זה במשך תקופה ארוכה), והפענוח שדורשות מערכות היחסים ואירועים נוספים בספר, שגורמים לו להיראות בחלקים מסויימים (קטנטנים, ועדיין) כמעט כמו ספר בלשי, גם הם מרחיקים מהקורא את הטרגדיה וגורמים לו להתרכז בשאלות שהספר מציב לפניו. שאלות שהתשובות אליהן מתגלות לאט לאט מפרק לפרק.

בסך הכל זה ספר טוב, ספר שכתוב היטב, ספר שהצלחתי לקרוא ללא דמעות למרות הנושא הטרגי שלו.
זה גם ספר ביכורים, כך שקל לסלוח לו על פגמים קלים.
אבל מספר שעוסק בנושא כל כך קשה, ציפיתי ליותר.

נכמר ליבי על משפחה שנמחקה ברגע, ממש ערב חתונת הבת היא עולה באש יחד עם בעלה לעתיד, אביה והחבר של אימה. הטרגדיה הנוראה הזו משאירה את ג'ון ממוטטת ללא עתיד ללא רכוש ללא כלום, ליבה שבור, בעיירה הקטנה נותרו רק מבטים, ריכולים לחשושים, ג'ון נכנסת לאוטו ונוסעת אל הלא נודע, העיקר להתרחק, היא, שדיברו עליה, על החבר הצעיר ושחום העור העור, לוק.
אמא של לוק , האישה המנודה קשת היום שגם היא נושאת את צערה על אובדן בנה היחיד האהוב שגם חייו היו קשים למרות העתיד המזהיר כספורטאי שציפו ממנו.
העצב הקושי הכאב מביט מכל פינה, הסיפור מסופר דרך עיניהם של מספר דמויות, לכל אחד יש נגיעה אישית אל הכאב, לא תמיד זה אותו כאב, אבל החמלה והעדינות בעיקבות הכאב נשזרת אצל כולם כחוט השני, כל אחד והטרגדיה האישית שהוא חווה מחבר אותו אל הכאב הנורא של ג'ון.
ג'ון בשיטוטיה ברחבי ארה"ב מגיע אל פנסיון בניהולן של זוג נשים, החיות יחד, שם התאכסנה ביתה עם ארוסה בעבר, ושם היא נחבאת אל כאבה באותו חדר צופה אל הים.
העדינות שבכאב שנושאים איתן הדמויות מתעצמת ככל שכל אחד מספר את סיפורו, את כאבו ואת התמודדותו,
זה תופס לופת וצובט גם שהאמת מתגלה למה ואיך הכל קרה.

תודה לאפרתי על ההמלצה לקרוא את הספר, אוהבת ללכת בדרך הספרים שלך.

כשהייתי בת 6 עברנו דירה.
לא היו לנו הרבה חפצים, והבית החדש, שנראה ריק, רוהט רק במשך הזמן.
אבל, אני זוכרת ששני אנשים סחבו תמונת גובלן (רקמה) ענקית, בגודל 2 מטרים רוחב על 70 ס"מ גובה,
שהייתה מכוסה בסדין לבן, תלו אותה למשך הרבה מאוד שנים בפינת האוכל שלנו, הייתה לה מסגרת וויקטוריאנית וזכוכית כיסתה אותה,
עד שהחליפו אותה בציורי שמן מודרניים.
אבל הכי חשוב! אימא שלי רקמה אותה.
הופיע בה ציור של נשים וגברים, לבושים בהידור, בסגנון במאה ה-19, כרכרה עם סוסים, שמיים תכולים, ואגם עם ברבורים.
הגובלן הזה היה עשוי מחוטי רקמה בצבעים מופלאים, בגוונים ובתת גוונים כמו בציור.
זוהי עבודת אמנות מופלאה, שלבטח לקח המון שעות וימים ליצור אותה.

כשסיימתי לקרוא את הספר נזכרתי בתמונת הרקמה הענקית הזו של אימא שלי.
הספר הזה כתוב כמו מארג של חוטי רקמה רכים, צבועים בגוונים ובתת גוונים של נימי הנפש.

הכרתי אדם חיפאי, שהבן שלו איבד את ביתו בשריפה האחרונה בהר הכרמל.
אסון מזעזע.
בית, מסמל יותר מכל דבר אחר, עבר, הווה ועתיד של אדם. מקום מבטחו, ותמצית חייו.
חסרי בית הם אנשים שאין להם במה להיאחז, הם "תלושים".
אבל אחרי קריאת הספר הזה הבנתי שבית הוא רק קירות, הוא רק חפצים והוא בעצם חסר ערך.
ג'ון ריד מאבדת בלילה אחד, בשריפה שפרצה בביתה, את הגרוש שלה, את החבר המאהב שלה, ואת בתה עם החתן שלה יום לפני יום כלולותיהם.
הבנתי שבית אפשר לקנות, ותמונות נשארות לנו בזיכרון, וכל חפץ הוא חסר משמעות מול אובדן שכזה.
דרך הסיפור שלה אנחנו מתוודעים לדמויות נוספות, והמחבר מצליח להכניס אותנו לסיפור רווי עצב, יחד עם אמירות מאוד לא ישירות ועדינות על זוגיות שאינה "לפי הספר",
על זוגיות של גבר שחור ואישה לבנה, על זוגיות עם פער גילאים של יותר מעשרים שנים, על לסביות ועוד.
הוא הצליח להכניס אותי לאווירה הנוגה שזועקת כמעט בכל פרק בספר הזה.
יחד עם זאת, יש גם איזו שהיא תקווה שמובעת ברעיון של הספר- השלמה עם מציאות אכזרית, ככל שתהיה, וקבלה של האנשים שסביבנו.
גם אם הם עשו טעויות, אפילו טעויות אנוש, יש דבר כזה שקרוי- סליחה! מחילה!

לאורך כל הספר יש תחושה שאישה כתבה אותו, וזה עוד דבר מופלא בעיני.
תיאורי הנופים בספר מהממים, ותיאורי הים במיוחד.

אהבתי מאוד את הספר הזה, הוא נפלא בעיניי.

(בנימה אישית- תודה לאפרתי ולמסמר על ההמלצה. בלעדיכם לא הייתי מגיעה אליו)
(עוד נימה אישית- מחשבות, אתה חייב לקרוא את הספר הזה)

מכמיר לב. אני מבינה מה צמד המילים הזה אומר, ובקריאה של הספר הזה ממש הרגשתי פיזית את הכוונה. הרגשתי כאילו שהמילים יצאו מבין דפי הספר, וצבטו את לבי.

ערב חתונתה של בתה, מאבדת ג'ון את היקרים לה מכל. אסון שקורה גורם למותם של לולי, בתה של ג'ון, ארוסה של בתה, האקס של ג'ון, ולוק, חברה לחיים של ג'ון.
על פניו ולמקרא השורה מעל ניתן לשער שיש פה את כל המרכיבים לרומן רגשני וסוחט דמעות. אז זהו, בכלל לא.

בשפה בהירה, עדינה, ומתובלת במינון המאוד מדויק של רגש מגיש לנו ביל קלג ספר ביכורים נפלא שלא נסחף לרגשנות יתר, ויותר מכל מעורר בקורא את תחושת ההחמצה. על חיים שנגדעו, על התחלות שנשארו רק בראשיתן, על אנרגיות מיותרות שאנשים מוציאים, על כך שהחיים כל כך קצרים ושבריריים.

הסיפור מסופר כל פעם מפי דמות אחרת שקשורה לאחת הדמויות שנספו, ובסופו של דבר כולן קשורות אחת לשנייה, והסיפור נע במעין מעגל, אבל כל הדמויות משיקות אחת לשניה, כשג'ון משמשת כציר המרכזי המחבר בין כולן.

כתיבה שמעוררת טעם לעוד, ספר נוגע ללב.