מי שמכיר אותי יודע, שיש שני סוגי חנויות שעדיף שאצטיד בסכי עיניים כשאני חולפת על פניהן. סוג אחד הוא חנויות ספרים, אתם יודעים, לא הפתעתי אתכם, והסוג השני, חנויות של כלים והלבשת הבית, הום סטיילינג, בעברית צחה.

אני אוהבת אהבה ענקית לעצב. על קריירה בתחום ויתרתי מזמן. השוק רווי, לא מתגמל במיוחד והפסדתי את המומנטום. אז חוץ מלגלוש באתר בניין ודיור בדרך מהעבודה הביתה (זה האתר היחיד שהסמרטפון הכשר שלי מ

מכמיר לב. אני מבינה מה צמד המילים הזה אומר, ובקריאה של הספר הזה ממש הרגשתי פיזית את הכוונה. הרגשתי כאילו שהמילים יצאו מבין דפי הספר, וצבטו את לבי.

ערב חתונתה של בתה, מאבדת ג'ון את היקרים לה מכל. אסון שקורה גורם למותם של לולי, בתה של ג'ון, ארוסה של בתה, האקס של ג'ון, ולוק, חברה לחיים של ג'ון.
על פניו ולמקרא השורה מעל ניתן לשער שיש פה את כל המרכיבים לרומן רגשני וסוחט דמעות. אז זהו, בכלל לא.

בימים אישיים קשים אני אוהב לקרוא סיפורים עצובים. על פניו, הדבר נראה כהתבוססות בעגמומיות שאוחזת בי, ואולי אפילו כביטוי לאי אלו רחמים עצמיים מאוסים. למעשה, ובאופן פרדוקסלי משהו, אני שואב עידוד מהסיפורים הקשים. חשבת שחייך למודי סבל, מסמר עקום וחלוד? סבור היית שהפטיש האכזרי הזה שקרוי חיים מכה בך ללא רחם? הנה, צפה בסבלם של אחרים ולמד יגון ושברון לב מהו. תבין ותפנים כי חייך הם גן עדן לעומת חייהן של הדמ

לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית הא

יש גישה הגורסת שיש להעניש אנשים על שגיאות (ואפילו על טעויות) שעשו כדי שילמדו לקח - הם או אחרים. נדמה לי שכל החינוך שלנו מבוסס על היסוד הזה: אם שגית - מורידים לך ציון. אם טעית - מתייחסים לטעות, נוזפים בך, משפילים אותך, הכל לפי עמדתו של המחנך אותך מה יעבוד וימנע טעויות בעתיד. זה למרות שאנחנו יודעים מניסיון חיים, שאי אפשר להימנע מטעויות וגם לא משגיאות. כשאנחנו ניצבים מול הבחירה, שלעתים מתרחשת כהרף עי

ספר שמספר על אשה שאיבדה את כל משפחתה בשריפה?
מצמרר.
לא בש<mark>ביל</mark>י, ספרים כאלה.

אנחנו קוראים על אירועים כאלה בחדשות, לפעמים.
אני מהמדלגים. עוברת הלאה. מדחיקה. מאוד מדחיקה.
אבל המידע זולג איכשהו, דרך הסדקים. מזדחל לסיוטים.

אני לא יודעת מה באמת יותר מפחיד.
השאלה איך, לעזאזל, נמשיך הלאה, אם... חלילה -
או הידיעה. שבסוף, רוב מוחלט של האנשים ממשיכים הלאה.
עם לב שבור, עם פיסות נשמה שלעולם לא יתא

"תודה שאתם מחזיקים את הזיכרון בש<mark>ביל</mark>נו, עד שיהיה לנו פנאי לעשות את זה". כך אמרה מיכל, ביתם של עמיר ומתי וייס בטקס חניכה של חורשה לזיכרם. את מתי היכרתי רק באופן וירטואלי - דרך מפגשים מקוונים בקבוצה של מנחי קהילות לומדות של מורים. מתי היתה כל כך דומיננטית, עד שהאישיות שלה עברה דרך הזום והקרינה הלאה, גם אל מי שלא נפגש איתה פיזית. בשבת של שבעה באוקטובר היתה מתי עם עמיר בעלה, שניהם כמעט בני שבעים, בביתם

נכמר ליבי על משפחה שנמחקה ברגע, ממש ערב חתונת הבת היא עולה באש יחד עם בעלה לעתיד, אביה והחבר של אימה. הטרגדיה הנוראה הזו משאירה את ג'ון ממוטטת ללא עתיד ללא רכוש ללא כלום, ליבה שבור, בעיירה הקטנה נותרו רק מבטים, ריכולים לחשושים, ג'ון נכנסת לאוטו ונוסעת אל הלא נודע, העיקר להתרחק, היא, שדיברו עליה, על החבר הצעיר ושחום העור העור, לוק.
אמא של לוק , האישה המנודה קשת היום שגם היא נושאת את צערה על אובדן

כשהייתי בת 6 עברנו דירה.
לא היו לנו הרבה חפצים, והבית החדש, שנראה ריק, רוהט רק במשך הזמן.
אבל, אני זוכרת ששני אנשים סחבו תמונת גובלן (רקמה) ענקית, בגודל 2 מטרים רוחב על 70 ס"מ גובה,
שהייתה מכוסה בסדין לבן, תלו אותה למשך הרבה מאוד שנים בפינת האוכל שלנו, הייתה לה מסגרת וויקטוריאנית וזכוכית כיסתה אותה,
עד שהחליפו אותה בציורי שמן מודרניים.
אבל הכי חשוב! אימא שלי רקמה אותה.
הופיע בה ציור של נשים