הרבה פעמים תהיתי מה גורם לאנשים להתמקד בנושא כלשהו ולהתעמק בו. המון "גורואים" - שגם טבעו מטבעות לשון שימושיות - צצים מפעם לפעם ומתעמקים בנושאים חברתיים מרתקים. והרבה פעמים המסקנה שלי היא שאותו חוקר - או סופר - השקיע מאמץ עצום באיסוף החומר ובפיענוחו כי הוא ניסה להבין משהו אצלו, ועל הדרך יצר תזה מעניינת, מנומקת היטב והגיונית, של תופעה שכולם מכירים רק לא קוראים לה בשם – כמו הספר הזה העוסק בהבדלים ההתנהגותיים הפסיכולוגיים והגנטיים בין מוחצנים למופנמים, שהסופרת נמנית על האחרונים.
הביקורת של פָּלִימְפְּסֶסְט גרמה לי לקרוא את הספר הזה (תודה רבה!) שריתק אותי למרות שבדרך כלל אני מעדיפה לקרוא פרוזה להנאתי, כי ספרי עיון נתפסים אצלי כעבודה... התזה של קיין אומרת שמתישהו במאה האחרונה עברנו כחברה להעריץ את 'תרבות האישיות' בה המיקוד הוא על הדרך בה רואים אותך האחרים, במקום את 'תרבות האופי' שהיתה מוערכת בדורות הקודמים ובה לא הרושם שהותיר האדם היה החשוב, אלא היותו בעל תכונות אופי מסויימות. כאשר החברה מחליפה את המודל המרכזי שלה, האנשים באותה חברה צריכים ללמוד להתנהג בהתאם למודל החדש. אנשים שהיו ביסודם מופנמים ושקטים, זהירים וביישנים, מעדיפים קריאה וחשיבה על פני פעילות חברתית ענפה, נתפסו כלא מצליחים, ונאלצו לסגל לעצמם התנהגויות הזרות לטבעם.
אחד הנושאים המרתקים בספר הזה הוא בחינת ההבדלים התרבותיים וההשגיים בין האמריקאים ממוצא אירופי לאמריקאים ממוצא אסייתי - המוסברים על ידי ההבדלים התרבותיים שבין התרבות האמריקאית המעריצה מוחצנות לתרבות האסייתית המעריכה מופנמות, ואת הקשר בין הגישות האלה לבין השגים אקדמיים בכל הגילים.
הספר מרתק ומחכים, כתוב היטב ומבוסס מדעית. גורם לך לחשוב ולבחון את עצמך יחסית לתאורים שבספר. מה שקצת הפריע לי היה הדוגמאות האמריקאיות שהפכו אותו לפחות מדי אוניברסלי, וגם הצורך של קיין להעלות את קרנם של המופנמים, שהיא נמנית עליהם. הספר מנסח אמיתות שאנחנו יודעים והן מקובלות עלינו, ומה שבמיוחד אהבתי זה את המסר העובר בו כחוט השני - היו נאמנים לעצמכם ואל תתנו שידחפו אותכם להתנהגות הזרה לכם - מסר שאני מסכימה איתו בכל לבי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
