שנת 2013 בספרים

״תיאום כוונות״ - חיים סבתו. ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״תיאום כוונות״ הוא אולי אחד הרומנים הישראליים שבהם החיבור בין מלחמה, אמונה וזיכרון נעשה באופן הטבעי ביותר. סבתו כותב את מלחמת יום הכיפורים לא רק כאירוע צבאי, אלא כטלטלה רוחנית: רגע שבו אדם צעיר מגלה שהעולם שהוא הכיר - החברים, הישיבה, התפילה, הטנק, השפה - יכול להתפרק בבת אחת.

יש בספר הד ברור לסיפורי המקרא שבהם אדם נדרש לעמוד בתוך ערפל, בלי להבין את התוכנית הגדולה. כמו איוב, כמו שאול על הגלבוע, כמו לוחמים תנ״כיים שאינם יודעים אם הם גיבורים או אבודים, גם המספר של סבתו נע בין אמונה לבין כאב שאי אפשר ליישב. גדולתו של הספר היא באיפוק: הוא לא צועק את השבר, אלא נותן לו להדהד. דווקא משום כך הוא נשאר אחד הטקסטים היפים והעמוקים שנכתבו כאן על מלחמה.

הרבה מאד שבחים נכתבו על ספר זה, במיוחד בזמן פרסומו בשנת 2013. הוא היה אז רב מכר זמן רב, תורגם לשפות רבות, הזכויות שלו לסרט נמכרו בסכום גדול ומחברו, הסופר האוסטרלי גרהם סימסיון, הרוויח כסף רב מפרסום הספר.

אבל נכון להיום, שנת 2026, 13 שנים אחרי פרסום הספר - כוכבו של הספר דעך, לדעתי בצדק. אפילו שנכתבו לו שני ספרי המשך.

הספר מספר את סיפורו של פרופסור לגנטיקה באוסטרליה, דון טילמן, שלוקה בתסמונת אספרגר. דון הוא חכם מאד, מוכשר מאד, ומנצל כל דקה מזמנו ניצול מכסימלי - לימודים, הוראה, אימונים גופניים שונים ומרובים ועוד.

אבל, מה לעשות, התסמונת הקשה שהוא לוקה בה מונעת ממנו להביע רגשות, להתחבר לאנשים, ליצור יחסי חברות ובעיקר, למצוא בת זוג. האם זה מפריע לו ? לא בטוח.

אבל , מסיבה לא הכי ברורה, הוא פותח בפרויקט של חיפוש האשה המושלמת עבורו. הדרישות הן כמעט אינסופיות, ודי ברור שלא תימצא אף אחת בעולם שתמלא את כל הדרישות.

זה מזכיר לי את הבדיחה היהודית המפורסמת

בא שדכן לבחור ומבקש ממנו שיגיד לו אילו תכונות הוא מחפש אצל בחורה. מתחיל הבחור ומונה - יפה, עשירה, חכמה ... אומר לו השדכן - עם זה אני עושה שלושה שידוכים.

אבל אז מגיעה הבחורה רוזי שממש לא עומדת באף אחד מתנאי הפרויקט. אפילו המקצוע שלה - ברמנית בבארים קצת בעיתיים רחוק מאד מהחלום של דון.

כאן מתחיל פרויקט ענק שנמשך לאורך רוב הספר - גילוי האבא הביולוגי של רוזי ע"י עשרות בדיקות DNA לא חוקיות, שנעשו על עשרות רופאים שהשתתפו במסיבת הסיום של בית הספר לרפואה במחזור של אמא של רוזי, שנפטרה בהיות רוזי ילדה קטנה.

ממש בסוף נמצא האבא הביולוגי.

בסוף, אפילו קורא נס. דון מתגבר על התסמונת שלו, נעשה מחזר למופת ומתחתן עם רוזי וחי אתה בכיף בניו יורק, כאשר הוא נעשה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית ורוזי מתחילה בלימודי רפואה. פלאי פלאים.

לדעתי, תיאורי תסמונת האספרגר אצל דון מוגזמים. גם התיאורים המרובים על הקומבינות באיסוף ה- DNA מייגעים.

אז למה קראתי ספר זה ? קראתי מספר ביקורות עליו וחשבתי שזה ספר ששוה לקרוא אותו.

אבל לא. מעבר למה שכתבתי גם תיאורי הדמויות החשובות בספר, דון טילמן, רוזי, וזוג החברים היחיד של דון - ג'ין ואשתו קלודיה אינן נראות לי אמינות.

חבל על הזמן.

עובדה - עד היום טרם יצא הסרט על הספר.
ועוד עובדה - הספר יצא בעברית עד היום בהוצאה אחת בלבד (מאי 2013).

את הסופרים הרוסיים אימצתי כבר בגיל העשרה כי הם מטיבים להראות את קטנותם של המעשים הגדולים ואת גדולתם של המעשים הקטנים , וכמה טוב שאנו זוכים לגל מחודש של קלסיקות מתורגמות ברעננות שמפיחה בהם חיים חדשים, אפילו בארכאים ביותר .
גונצרוב הוא אחד מהם.לקרוא ולהתאהב בדמות התמימה כל כך והמרושלת, בנפש הזכה והטהורה כמו זכוכית , כשגם כשהיא מתאהבת עד כלות היא נמנעת .שש מאות עמודים שנקראים לאט , בקצב אובלומובי. מתאים בהחלט לימים הקרירים שצפויים לנו.

אבן אלכסנדר חלה והיה בתרדמת במשך שבוע. אחרי שהתעורר, תאר זיכרונות מהתרדמת: הוא הרגיש שישותו נמתחת על פני כל החלל והזמן ושלא היה הבדל בין עצמים במרחב ובין אירועים בזמן. הוא חווה את היקום כרקמה אחת. הוא ראה גיהינום, מלאכים, שדים ורוחות. את החוויה פירש כהוכחה לקיומו של אלוהים הנוצרי. לו היה בודהיסט, מן הסתם היה רואה חוויות גלגול השאובות מהמיתולוגיה הבודהיסטית וטוען שחווה נירוונה. אם היה קונפוציאני, היה טוען שראה את רוחות האבות. כל אדם מפרש את החוויה הנוירולוגית הזו במושגי הדת שנחל מהוריו ומתרבותו.
לאותו אדם יכולות להיות שתי אמונות שונות. חוקרים שנאלצו לנתק את הכפיס המחבר בין שני חצאי מוחו (קורפוס קלוסום) של מטופל, שאלו אותו אם הוא מאמין. מרכז הדיבור נמצא בחלק השמאלי של המוח, והמטופל אמר שהוא אתאיסט, אבל כשהתבקש לענות על השאלה בכתב או בחיבור אבני שבץ-נא, כתב שהוא מאמין באלוהים. "לשתי ההמיספרות של המוח יכולות להיות שתי אמונות שונות". לו היו שתי ההמיספרות במוחו של אלכסנדר מנותקות זו מזו, ייתכן שחלק אחד של מוחו היה צריך להסביר הרבה דברים לחלק האחר.
בקיצור, חנטריש דתי במסווה של מדע.

אולי זה רק אני, אבל אני ממש לא מתחבר להומור ולא לספר. מבחינתי - בהחלט אפשר לוותר

ספר מעולה שכתוב טוב ומאוד מהודק.
קראתי עכשיו פעם נוספת את הספר ונהנתי באותה צורה

סטפאן צוויג ממשיך לרתק בכתיבתו הרגישה, מצליח להעביר תחושות, לחבר בין הקורא לגיבורי הספר. כתוב נפלא ומעורר שאלות..

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

ספר מדהים היסטוריה של המדינה שלנו דרך גיגולה דורות של משפחה אחת
מקסים מקסים
והסדרה ממש לא משתווה לספר
לא רציתי לסיים את הספר ממש מכתי את הסוף היה קשה להפרד

ספר ילדים נחמד פלוס, השני בסדרה בינוני מינוס, השלישי רע ומר. תעצרו בראשון או שלא תתחילו

בהתחלה שמעתי על הספר. אמרתי לעצמי לא הטעם שלי. בטח עוד פרוזה על דתל"שית ממאה שערים או נטורי קרטא מורדת שהפכה להיות מלכת יופיאחרי מייק אובר.
ואז ערב אחד דפדפתי בנטפליקש וראיתי את ההתחלה.ממש סצנה שתיים ואם אני לא טועה גם שמעתי ספניולית.
כאן עצרתי לרגע (ארוך הייתי אומר) עד שהגיע אלי הספר.
כשראיתי שהטורקים באים לחפש את רחמים הבנתי שזה סיפור היסטורי. וכשהשגתי את הספר והתחלתי לקרוא. לא הפסקתיץ
יש שם מילים ומשפטים שהחזירו אותי 40 שנה אחורה והדמויות והכבוד הזה ביניהם. הכל פתאום נעשה ממש חיי אני ממש רואה את עצמי ביחד עם כל המשפחה.
יש לי בעבודה חבר כורדי ועכשיו בא לי להתרחק ממנו (:

תוך כדי הקריאה בספר התחוורה לפניי עובדה פשוטה לגבי רומאנים על רומא העתיקה, כמו "אני, קלאודיוס" הקלאסי והספר שמונח לפניי - מדובר בעבודת שחזור שנותנת פרשנות יצירתית לגמרי, בהינתן העובדה שכבר לא אופנתי לסמוך על שום היסטוריון רומי.
ובכן, ויליאמס מיטיב לברוא מחדש את העולם של אוקטביוס קיסר, שההיסטוריה כינתה אוגוסטוס. הדמויות שמקיפות אותו, אזרחי רומא, האויבים - הרומאן האפיסטולרי המצוין הזה מחייה אותם כך שלקרוא את המכתבים מרגיש כמו לקרוא התכתבות פוליטית מאתמול בצהריים.

לכל פנים על מטבע ולכל שם שרשום על מצבה יש פה תפקיד חשוב, אופי מובחן והשפעה על המציאות. הפוליטיקה המגעילה של רומא בתקופה ההיא גם היא נוכחת פה בשיא כוחה, ומרגישה משכנעת מאוד. הסתקרנתי מאוד מההצגה המקורית של קיקרו כמין תרח זקן א-לה-רלביסט, שעסוק בשימור מנעמי הרפובליקה ושחיתותה ששיחקה לטובתו ואפשרה את העושר שלו, ונלחם קרב מאסף בכוחות גדולים ממנו.

כרגיל לספרים של הסופר, יש מסע דמות ארוך ומספק, שמסתיים באופן די מדכדך וריקני. המסע עדיין היה שווה את זה בעיניי