אמא שלי התייחסה מאד ברצינות לתפקידה האמהי. היא הקפידה להקריא לי סיפורים ושירים של מיטב הסופרים, והצליחה להשיג את כל ספרות הילדים הטובה בעיניה. כשלמדתי לקרוא (למורת רוחה, היא האמינה שילד צריך ללמוד לקרוא בכתה א', לא קודם...) היא ניסתה לקרוא לפני כל ספר כדי לראות שהוא באמת ראוי. מהר מאד היא הרימה ידים והסתפקה בסקירת השם, בעיקר שם הסופר. אין לי ספק שאמא שלי לא היתה מאשרת את הספר הזה והוא היה נכנס לרשימת המוחרמים.
דאל מספר פה סיפור כל כך לא חינוכי, שאני די בטוחה שלא רק אמא שלי היתה מחרימה אותו. מכשפות - זאת יש לדעת - הן תמיד נשים. הן גם לא רוכבות על מטאטא וחובשות כובע מצחיק. הן נראות נשים רגילות, נחמדות, לבושות רגיל. אבל מכשפות שונאות ילדים ומטרתן לחסל אותם. וסבתא של הילד המספר את הסיפור יודעת הכל על מכשפות ומטרתן, ומספרת עליהן לנכדה: על הדרך לזהות מכשפות (הן תמיד לובשות כפפות, נעליים צרות ופאה נוכרית שתסתיר את קרקפתן הקירחת) על הסכנה הנשקפת מהן לכל ילד, ועל הדרך בה ילד יוכל להפחית את הסיכון שיתגלה על ידי מכשפות: להתרחץ כמה שפחות (כי ילד נקי מדיף סירחון שמכשפות מריחות) ולסרב בתוקף לכל שיחת נימוסין עם אשה זרה, שכמו כל אישה חשודה כמכשפה.
הסיפור מרתק מאד: הילד מוצא עצמו באמצע כינוס של מכשפות, בו הן דנות בתוכנית סודית לחסל את ילדי אנגליה, נתקל בסכנות ויכול להן, רוקם יחד עם סבתו - תוך שהיא מעשנת סיגר מסריח - תוכניות לחיסול המכשפות ולהגנה על הילדים, קורבנותיהם. בספר הזה של דאל אין הורים מזניחים כמו ב"מטילדה" וזאת אולי כי הילד בסיפור חי עם סבתו, המבינה לנפשם של ילדים ולא מכריחה אותו להתרחץ או לאכול או ללמוד. אבל יש בו אלימות ורוע (של המכשפות אבל לא רק) לא פחות מב"חרוזים נלוזים".
אהבתי לקרוא את הסיפור הכתוב בהומור זועם כמו כל מה שקראתי מהסופר. הוא גם אינו כותב סוף טוב לספור, והילד נשאר מה שהפכו אותו המכשפות - עכבר. ילד שיקרא אותו עלול לפתח סיוטים ופחד מנשים, אבל אין להטיל ספק בעניין שגורם הסיפור ובדרך הלא שיגרתית בה הולך הסופר. אני אהבתי והתעניינתי, אך הייתי מרחיקה אותו מילדים רגישים. יאהבו אותו מבוגרים המוכנים לקרוא ספרים שאינם תקינים פוליטית, בתנאי שאינם חוששים מעכברים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
