שמיים עקרים מעב,

עיזבון השמש ארגמן באופק,

שעות על קו החוף לבד,

סופר גלים, אולי תבואי.

זכה ויחפה כמו גור,

כִּיסֶיךָ נטולי המפתחות,

כי אין שום צורך בדלת עם מנעול,

בתוך עולם פרוץ, ללא סודות.

את לא תבואי,

ואני לא אזדקן לבד בחוף,

אמצא אישה בריח אל סבון,

מרפסת, מאפרה, מוסף תרבות,

לספור מילים ולחכות.

אפרוש לי מתוך המחוות הקטנות,

כולן אֱוִילוּת ורעה,

אותיר אחרי רק קסמים ונוצות,

ואולי חצי סוכריה.

אפרוש לי! אפרוש לי מתוך ההמון,

מתוך קהל אנשים,

עיניים, ידיים, גבות מורמות,

אברח לי אני אל עצמי.

מה יש לי לומר להם?!

מה יש לי לשאול?!

ביתם וליבם ריקים,

גם אני נבובה ודממת אלחוט,

גם אצלי, גם בביתי!

ואולי לריק וסביר שלשווא,

רק אפצע את כפות רגלי,

ובכל זאת הדרך מונחת,

מתפתלת כאן לפני.

שלום,

אנא אותי תשכחי,

ואל תשפטי לשווא,

את מכתבי גם כן תשרפי,

כמו גשר עד העפר.

תהי דרכך ישרה ופשוטה,

דרך יושר ועוז,

יהי כוכבים אור לרגליך,

בחושך וקור הלילות.

תהי התקווה לחמם

את את כפות הידיים,

באש מדורתך.

יהי הגשם, השלג,

סופות השמיים,

שאגות אלפי רעמים,

יהי ניצחונות בחייך,

יותר משזכיתי אני.

יהי ליבך צוהל בקול התרועות,

בכל אשר תלחמי,

הנני שמח עבור הבריות,

אשר לצידם תלכי.

Прощай,

позабудь

и не обессудь.

А письма сожги,

как мост.

Да будет мужественным

твой путь,

да будет он прям

и прост.

Да будет во мгле

для тебя гореть

звездная мишура,

да будет надежда

ладони греть

у твоего костра.

Да будут метели,

снега, дожди

и бешеный рев огня,

да будет удач у тебя впереди

больше, чем у меня.

Да будет могуч и прекрасен

бой,

гремящий в твоей груди.

Я счастлив за тех,

которым с тобой,

может быть,

по пути.