פיסות חיים
*אזהרה: הכתיבה מושפעת מאוד מקריאת הספר "חמסין וציפורים משוגעות", כתוצאה מכך מבלבל למדי*
ביום רביעי אמא מצאה בחדר כביסה ערמות על ערמות של דפים שמתעדים את החיים שהיו לנו פעם.
זה התחיל כשמהמגירה החליק הספר: "השנה הראשונה של תינוקך", ספר מתנה מקופת חולים, שבו היא תיארה בפרטי פרטים את שבעת חודשיי הראשונים בעולם. ואז כל השאר הגיע- תיק עבודות שלה מבצלאל, מסמכים ותוכניות עבודה כשהדירה עוד הייתה בשלבי בנייה, מחברת עם סיכומים במשחק חזותי, עוד כמה מסמכים והנה, מה זה, גיליון ציונים מדוד ילין שהיא חיפשה כבר שנים, ודו"ח חניה מה- 26.3.2001, ועוד כמה טפסים ומסמכים, וכמה תמונות של אבא מהצבא, ואחת כשעוד היה לו שיער ארוך בתיכון, ותמונה מדהימה של סבא כשהוא עוד היה חי ובועט, איך יכולנו לאבד את זה, ודף שנפל מהספר "אוליביה" וספר בישול ישן ותמונה שלי ושל אחי בגיגית- לא להאמין, עוד גרנו אז בקראוון- ומתכון לעוגת גבינה פירורים עם שרבוטים בצד, וגזיר עיתון ישן מאוד- כן, זה מ- 2002, והנה עוד תמונה של אבא במדים עם זיפים ואני על הידיים שלו, אולי בת שנתיים, זה בטח כשהוא חזר מ"חומת מגן"- "איך לא ידענו שכל זה כאן," אמרה אמא, ובמשך יומיים שלמים חיטטה בפיסות החיים שלנו, מוקסמת.
בשבת בצהריים חיפשתי את מחברת אזרחות במגירות השידה שבחדר שלי, ומצאתי את עצמי-של-פעם, מאוחסנת היטב בשלוש מגירות בצבעי פסטל. פרושה על דפים-
ערמות של ציורים בצבעי פנדה על הדפים ההם עם הזיג-זג בשוליים- ציורי עכברים ונסיכות ורקדניות בלט, בת כמה הייתי, גן חובה או משהו, וציורים על דפי-מחשב-מיושנים מכיתה ב', ועשרים עמודים של סיפור הסאטירים ההוא שכתבתי בכיתה ה' כולל איורים, ומה זה כאן:
"יומני היקר,
היום התעוררתי בשתים בבוקר והמשכתי לקרוא את "עלובי החיים". כבר הגעתי לקטע על ז'ן-ולז'ן. אמא נכנסה לחדר אחרי כמה זמן ולקחה לי את הספר"-- אני אמשיך אחר כך, רגע, ממתי זה בכלל? בדקתי את התאריך, לא להאמין, באמת קראתי את "עלובי החיים" בכיתה ג'- מה עוד יש כאן, קופסת פח מלאה בגירים, עוד ועוד ציורים מהגן ועד כיתה ד' לפחות, בסגנון משתנה במהירות לא נורמלית, יומן בית ספר מכיתה ה', תמונת מחזור של כיתה ב'3, מה לבשתי לעזאזל?
ומה עוד יש פה, פתקים שכתבתי לחברות (כמה זמן לא פגשתי את הבנות האלה, תמר ושיר ויערה), כל מיני מחברות, 'רשימת בגדים למחר' בכתב רציני מאוד, דפי קלסר שרוקנתי מזמן, מבחנים ומבדקים ועבודות עם מדבקה והערת "כל הכבוד!" בכתב מנוקד של מורות.
אני ממשיכה לנבור, יש פה עוד כמה דפי יומן ישנים בכתב יותר מסולסל, דף שיעורי בית צבעוני וממורקר שהשלימו לי כשהייתי חולה, תיקיית סיפורים מרופטת מגיל 8 שאמא התאמצה לשמור, והנה עוד משהו שווה קריאה, פתק שאמא השאירה לי- "מתוקה שלי, כשתתעוררי בחמש וחצי-שש ותרדי למטה כדי לקחת מהארון קוביית שוקולד, בבקשה תעשי את זה בשקט. השארתי לך בגדים על השידה, שיהיה לך יום מקסים"- אני לא מאמינה שכל זה כאן, וזה לא נגמר, הנה מחברת אזרחות אבל מי צריך אותה, הנה מחברת ציורים וקומיקסים- ישנה מאוד, לפי הסגנון, ופתאום דפי מחברת מתמטיקה תלושים מלפני שנתיים או שלוש, מתי למדנו על פונקציות?
ויש כאן גם חלק קטן מעבודת שורשים, ריאיון עם סבתא של אמא, ועוד איזה סיפור שכתבתי לפני שנים, ותרשים על שרשרת המזון משיעור מדעים מתישהו, ואפילו עוד פתק:
"אמא, אני יכולה לקחת עוד עוגייה? ממני"- ועוד מחברת ציורים, כמה היו לי אז, לפני מיליון שנה, כשהייתי ילדה אחרת.
והמשכתי לחטט במגירות בעלות התכולה האינסופית, עוד ועוד דפים מאובקים שמעוררים עיטושים וזכרונות, יותר מדי זכרונות.
וישבתי שם במשך שעות, מוקפת באלפי ניירות, כמו חלקי פאזל שהרכיבו את הילדה הזאת, את מי שהייתה פעם אני.
את הילדה ההיא, שמקופלת בין פיסות נייר.
מוקדש לאחיות הכי קטנות שלי, שחוגגות מחר יום הולדת שנה, והכירו חיים אחרים.
ולסבא שלי, שגם הוא חוגג איתן יום הולדת, אבל לא זכה לדעת את זה.