ספרה של ג'ניפר איגן "מפגש עם חוליית הבריונים" מורכב ספורים קצרים שיחד מבקשים לספר ספור של דור שגדל בתקופת הפריחה של הרוק האמריקאי. איגן מקדישה 13 פרקים לדמויות שונות, הקשורות בקשרים רופפים זו לזו ולעולם המוזיקה, ולמפגש שלהן עם החיים. במישור אחד מתארים מפגשים אלו קשיים שונים שבני אדם חווים בחייהם: מחלה, הזדקנות, אהבה נכזבת, נפילות בקריירה, ואת האופן השונה שבו אנשים מסתגלים, או אינם מסתגלים, ל"בריון" שתקף אותם. השאלה אינה רק מי נפגע מן הזמן, אלא מי מצליח להשתנות יחד אתו ומה המחיר שהאדפטציה גובה.
הסיפורים האישיים נוגעים ללב. המשחק של איגן בזמן, ובמיוחד הריטואל של המספר היודע-כול, שיודע כבר מילדות מה יקרה לגיבור – האם יתאבד, יתמכר לסמים או יתגרש – מכמיר לב ויוצר תחושה מסוימת של פטליות. הכול קבוע, ואולי אין מה לעשות כדי לברוח מהגורל. רוב הדמויות חלשות באנושיותן. הן זקוקות להתמכרות – לקלפטומניה, לסמים או לנשים – כדי להתמודד עם העולם. התמודדותן איננה תמיד מוסרית, ואף אחת מהדמויות אינה מאושרת באמת. למרות התשובות המגוונות שאיגן נותנת לשאלה זו, בעיניי היא נשארת פתוחה — ואולי אפילו פסימית. לחלק מהדמויות, ובמיוחד לגברים, יש אפשרות לתיקון. בני, המפיק שעלה לגדולה וירד לתהומות, מצליח להציל את סקוטי, כוכב העבר שעובד כמפנה זבל, ולהחזיר לו, גם אם ללילה אחד, את התהילה. לא לפני שהוא דוחה את חברותם בשאט נפש. סקוטי, המוזיקאי המוכשר שהתנתק מהעולם ושקע במחשבות על מקריות ופטליזם, זוכה להופעה מדהימה ומתוקשרת, גם אם הצלחה זו מושגת באמצעות מאמצי שיווק אגרסיביים ומגוחכים, הפונים לילדים שיעשו לייקים בנייד .טד, דודה של סאשה, זוכה גם הוא לתיקון באמצעות חיזוק הקשרים עם אחייניתו, אך במחיר גירושיו מהאישה שאהב עד כדי כך שפחד שאהבתו תבלע אותו. ג'ולס מקבל הזדמנות שנייה, ואפילו לו, ההיפי רודף הנשים, זוכה להזדמנות נוספת כאשר, על סף מותו, חברות ילדותו מגיעות לבקר אותו. ומה עם הנשים? רובן מוצגות כמו צל חיוור של הגברים, שתפקידן המרכזי הוא להעצים אותם. התיקון שלהן יכול, במקרה הטוב , להיות נישואים מאוחרים.
במקביל, אני לומדת את מה שקורה לתעשיית המוזיקה בארצות הברית לאורך סוף המאה ה־20 ותחילת המאה ה־21, ואת האופן שבו תהליכים אלו משתלבים בחיי הדמויות. בשנות השישים נתפס הרוק כמוזיקה של מרד, חופש ואמונה בכוחה של האמנות לשנות את העולם. בשנות השבעים נעשה הרוק מסחרי יותר, ותעשיית המוזיקה הפכה לעסק גדול, בעוד שזרם הפאנק קם כמחאה נגד ההתמסחרות וביקש להחזיר לרוק את הפשטות, האותנטיות והמרדנות. תקופה זו תופסת חלק מהגיבורים בתחילת דרכם, בנקודת זמן שבה הם עדיין מאמינים שיצליחו להיות משהו בעולם המוזיקה. לנגן ולחטוף זבל בפרצוף, כמחאה, פירושו שעשית משהו נכון; שהצלחת לעורר משהו בקהל שלך.שנות השמונים מציינות את השתלטות התאגידים, הטלוויזיה, הדימוי החזותי והשיווק על תעשיית המוזיקה. כאן נפער הסדק הראשון בחבורה: מי שהצליח לוותר על ערכיו ולהסתגל – שיחק אותה; אחרים, שנשארו נאמנים בעקשות לערכיהם, ירדו מהגלגל. בשנות התשעים והאלפיים חוללה המהפכה הדיגיטלית שינוי נוסף: האינטרנט והרשתות החברתיות ערערו את כוחן של חברות התקליטים ושינו מן היסוד את הדרך שבה אמנים מתגלים וזוכים להצלחה. ושוב, מי שידע לנצל תהליכים אלו לטובתו – הצליח, ואחרים נפלו. הפופולריות של האמן אינה נובעת עוד מאיכותו או מהאותנטיות שלו, אלא מן התמורות שמחולל הזמן – אותם "בריונים" המשנים שוב ושוב את כללי המשחק. תמורות אלו אינן רק הרקע לעלילת הספר; הן משקפות את אחד מרעיונותיו המרכזיים – הזמן כ"כוח בריון" שאינו פוסח לא על בני האדם ולא על האמנות שהם יוצרים.
עניינה אותי יכולת, או אי היכולת, של הפרט לשמור על קול אישי, אותנטיות וזהות בעולם תאגידי שנשלט יותר ויותר על ידי בינה מלאכותית. למרות התשובות המגוונות שאיגן נותנת לשאלה זו, בעיני היא נשארה פתוחה. במיוחד לנוכח הגימיקים הרבים של איגן בכתיבת הרומן: החלקה על ציר הזמן, כתיבה כמצגת פאורפוינט, כתיבה של בני דור ה-Z בווטסאפ, וכד'. האם גימיקים אלו הם בבואה של הקול האישי של איגן, או שמא טריקים מקצועיים באמצעותן היא מנסה לשמור על הרלוונטיות שלה בתחום הספרות? כך או כך, הספר מושך מאד לקריאה; הסיפורים האישיים כאמור נוגעים ללב; אך את מלאכת הטוויה של החלקים לכדי שלם מותירה איגן לקורא.
