הביקורת האהובה של קולומטה
הנערה מהדואר
אני פותחת את הספר הנערה מהדואר בלי לדעת כמעט דבר על הספר וכמעט כלום על הסופר שטפן צוויג, אם כי אני זוכרת שהורי, ילידי ראשית המאה העשרים, העריצו את כתיבתו. אני מדמיינת נערה שעובדת במשרד ממשלתי אפור ותוהה מה כבר יכול לקרות לה. עד כאן הכול צפוי למדי. אלא שאותה נערה מקבלת לפתע הזמנה מדודתה לצאת לחופשה בת שבועיים במלון פאר בשווייץ – ובעקבות זאת חייה משתנים. לא, היא אינה פוגשת נסיך עשיר שיחלץ אותה מן האפרוריות. היא חווה משהו אחר לגמרי: רגעים של תשוקה, עונג ושמחה שלא ידעה כל חייה. אבל האם זה כדאי? האם כמה רגעים של תשוקה עדיפים על חיים אפרוריים אך בטוחים, שבהם עולם של מלונות בשווייץ פשוט אינו אפשרי – חיים שלאחריהם אי אפשר עוד ללחוץ על כפתור ה־restart ? האם לא רובנו מתמודדים עם הדילמה הזאת גם ב-2026? והאם התשובה של צווייג מספקת גם כיום?
אני סבורה כי תשובתו של צווייג היא שהחיים כשלעצמם אינם העניין; השאלה היא האם אלה חיים ששווה לחיותם, וחיים ששווה לחיות הם חיים של חירות. מנקודת מבט זו, צווייג שואל מהי חירות אמיתית: האם היא אפשרית בעולם מעמדי, המבחין בין פריבילגיים בעלי נכסים לבין חסרי נכסים, בין נשים לגברים ובין אנשים מתרבויות שונות? במבט ראשון נדמה כי צווייג מנסה לומר לנו שהיא אינה אפשרית. כריסטין, סינדרלה החווה שעות של נסיכות, ופרדיננד, הזוכה לרגעי משמעות דווקא בנסיבות הקשות של השבי, שניהם נחשפים לאפשרות של חיים אחרים – אך שבים ונבלמים על ידי נסיבות חייהם והמוסדות החברתיים שאינם מאפשרים מוביליות אמיתית. אך אינני בטוחה שזה כל מה שצווייג מנסה לומר לנו.
סיפורם של כריסטין ופרדיננד ניתן לקריאה כתהליך של חיפוש אחר חירות, המתפתח בשלבים. בתחילת הרומן, כריסטין, העובדת במשרד הדואר האפרורי בכפר שכוח אל, ופרדיננד, המתגייס לצבא בניגוד לרצונו, נושאים את חייהם כפי שהם, כמעט ללא עוררין, כמעט ללא אפשרות לדמיין חלופה ממשית. אולם, נסיבות חייהם חושפות אותם לאפשרות אחרת – ולאחר מכן גם מפרקות אותה. כריסטין מקבלת, כאמור, הזמנה לחופשה במלון מפואר בשווייץ, אך ברגע שהמסכה מוסרת מעל פניה היא מבינה כי תחושת הערך שחוותה הייתה תלויה במבטם של אחרים, ולכן גם שברירית וחולפת. פרדיננד, מנגד, חווה בשבי תחושת משמעות ואף הנהגה, אך עם שובו לחיים האזרחיים הוא מגלה כי הכבוד והערך שהיו לו שם אינם מחזיקים במציאות היומיומית. במובן זה, שניהם אינם רק נחשפים לעולם אחר, אלא גם לומדים שהמשמעות שחוו אינה ניתנת לשימור. זהו רגע של ייאוש תהומי: הם אינם יכולים עוד לשוב לחייהם הקודמים, אך גם אינם יכולים עוד לחיות בעולם המוכר להם כאילו לא נחשפו לאפשרות אחרת. הידיעה שעולם כזה קיים נשארת – אך דווקא משום כך החיים נעשים קשים יותר לשאת.
מתוך הייאוש הזה עולה מחשבה קיצונית על חירות מסוג אחר – החופש להחליט על המוות ו/או על חיים אחרים. דווקא ברגע שבו כריסטין ופרדיננד שוקלים לשים קץ לחייהם, הם חווים לראשונה תחושה של שליטה מלאה: דבר אינו נכפה עליהם עוד, העתיד חדל לאיים, והעולם מאבד מכוחו עליהם. אך מתוך נקודת הקצה הזו מתרחשת תפנית. ההחלטה למות מתחלפת בהחלטה לחיות – לא בתוך המסגרות הקיימות, אלא מחוץ להן. הם בוחרים בבריחה ובפשע, לא כהידרדרות מקרית, אלא כניסיון מודע לפרוץ את גבולות המציאות שנכפתה עליהם. נדמה כי לא במקרה אין הרומן מאפשר להם לממש חירות כזו בתוך הסדר החברתי עצמו; האפשרות לחיים אחרים נפתחת עבורם רק בשוליו, מחוץ לחוק ולנורמה. החירות, עבורם, אינה למצוא מקום בתוך החברה, אלא לחרוג ממנה. בנאום ארוך ומרגש, פרדיננד אינו מנסה לשכנע את כריסטין ללכת אחריו, אינו מבטיח לה חיים טובים יותר, וגם לא מבטיח לה כי תמיד יישארו יחד. להפך, הוא מבקש ממנה לבחור, אך לבחור מתוך חירות אמיתית: לא מתוך פחד, לא מתוך תלות, ולא מתוך הציפיות שמכתיבה החברה, אלא מתוך עצמה. במובן זה, החירות אינה רק יציאה מן הסדר החברתי או השתחררות מערכי הבורגנות עצמם, ובראשם מוסד הנישואים, הנתפס לא כהבטחה לאושר אלא כמסגרת כובלת המכתיבה תפקידים, תלות וציפיות; אלא גם האופן שבו האדם בוחר לחיות, מתוך החלטה פנימית מודעת.
את התהליך הזה אפשר לקרוא גם דרך משל שלושת הגלגולים של ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרה". הגלגול הראשון של הרוח מתגלם בגמל, הנושא את עול חייו ומרצה את סביבתו. כך חיים כריסטין ופרדיננד בתחילת הרומן: כל אחד בדרכו מקבל על עצמו את חוקי החברה ואת תפקידו מבלי לערער. בשלב השני, “האריה”, האדם מתמרד. הוא אומר "לא" ל-"אתה חייב", לעולם הציוויים והערכים המוכתבים מראש. האריה אינו יוצר עדיין דבר חדש; תפקידו הוא לשבור, לסרב, להשיג לעצמו את הזכות לומר “אני רוצה”. זהו שלב הכרחי, אך חירותו היא חירות של שלילה בלבד. במובן זה, הרגע שבו כריסטין ופרדיננד – לאחר שחוו רגעים של אושר ומשמעות שנלקחו מהם – מסרבים לשוב אל חייהם הקודמים, הוא רגע “אריה” מובהק. הם אינם יוצרים עדיין חיים חדשים; הם רק מסרבים לקבל את החיים המוצעים להם. השאלה האמיתית היא האם יצליחו לעבור לשלב השלישי – גלגול הילד. ניטשה כותב כי הילד הוא התחלה חדשה, משחק, אמירת “כן” לעולם. האם יצליחו כריסטין ופרדיננד לעבור מן ה“לא” אל ה“כן”? מן הסירוב אל היצירה? הרומן נעצר בדיוק כאן – ברגע המעבר בין המוות לבין החיים, בין הייאוש לבין האפשרות. אולי משום שחירות, כפי שצווייג מציג אותה, אינה מצב שניתן להשיג ולשמר, אלא רגע נדיר שבו האדם חדל לקבל את חייו כמובן מאליו ומעז לדמיין אותם אחרת.
ייתכן שאין זו רק שאלה של ראשית המאה העשרים. אני נזכרת בהורי, ששרדו את המלחמה והחליטו במודע שלא לכפות זה על זו מסגרת נישואים סגורה. גם בעשורים שלאחר מכן, מתנועת ההיפים ועד ימינו, חוזרת שוב ושוב השאיפה לאהבה חופשית ולחיים שאינם כבולים למוסכמות. ואף על פי כן, נדמה כי גם כאשר הגבולות מתרחבים – השאלה עצמה אינה נעלמת. הארכת תקופת הרווקות, ריבוי ההתנסויות והמרכזיות של חוויות מיניות אינם מבטיחים בהכרח חירות עמוקה יותר, אלא לעיתים רק מחליפים מסגרת אחת באחרת. אולי משום כך אין זו באמת שאלה של “או–או” – לא רגעים של תשוקה מול חיים אפרוריים – אלא פרדוקס שיש ללמוד להחזיק את שני קצותיו. החירות האמיתית אינה היעדר מגבלות, אלא היכולת לחיות בתוכן מבלי לאבד את התשוקה ואת האפשרות שהחיים יהיו אחרים. במובן זה, השאלה של צווייג אינה כיצד לברוח מן המגבלות, אלא כיצד לשאת אותן מבלי לוותר על האפשרות לחיים מלאים.
