שלושה חברים אנגלים - אלה שיצאו פעם עם כלב לשיט על התמזה - מתכננים טיול אופניים בגרמניה. לאחד יש אשה וילדים, לאחד יש אשה ולאחרון יש דודה. הם צריכים לשכנע את הנשים שהמסע הוא חיוני עבור הגברים, וגם שלא כדאי להן להצטרף ושהרעיון הוא שלהן מלכתחילה. היה עליהם גם להכין את האופניים. הידעתם שאפשר להתעמל באמצעות אופניים בשתי דרכים - האחת - לרכב עליהן והאחרת לתקן ולשפר אותן (מאליו מובן שלא מדובר באותו זוג אופניים). התאור בספר הזה, הולם להפליא את רוכבי האופניים שכולנו מכירים...
השלושה יוצאים לדרכם ונתקלים בגרמנים ובתושבים אחרים באירופה המרכזית. הדרך בה מאפיין ג'רום את ההתנהגות של הגרמנים מצחיק כל כך, שהייתי צריכה להיזהר לא להעיר את מי שישן באותה עת ע"י רעמי הצחוק הבלתי נשלטים שלי: הגרמנים אוהבים טבע בתנאי שהטבע מתנהג יפה. כך שהם מאלפים כל נהר לזרום בנחת, נכנסים למצוקה אם הפרחים בגינה אינם באותו גובה, מציידים את הגינה בכלב מחרסינה שאינו מלכלך או חופר בה בורות, מקפידים שהציפרים יבנו קינים במקום המיועד להם, ואפילו הכלבים (לא אלה מחרסינה...) מקפידים לא לדרוך על הדשא.
סיפורים מהסוג הזה אינם נדירים. מדובר בסיפורי מסע בהם הסופר מלקט תובנות ואבחנות שנונות על החיים, על "הילידים" ועל עמיתיו למסע. שניים שעולים לי בראש כעת הם "מסע תענוגות בארץ הקודש" של מארק טוויין ו"משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" של דייויד פוסטר וואלאס. ההבדל בין פוסטר וואלאס לג'רום מהותי. בעוד ג'רום - כמיטב המסורת האנגלית - מוכן להתבדח גם על עצמו ולהראות חולשות, פוסטר וואלאס מקפיד לבדל את עצמו מאלה עליהם הוא כותב. בעוד כתיבתו של ג'רום היא סאטירית ואירונית גם כשהוא כותב על דברים רציניים, כתיבתו של פוסטר וואלאס צינית וסרקסטית, שופטת את מושאי כתיבתו לחומרה וחושפת את מערומיהם באופן בוטה. אני מניחה שכתיבתו של ג'רום הנינוחה והאגבית מאפיינת את ילידי האימפריה הבטוחים בעליונותם ואינם צריכים להופיע כמושלמים, בניגוד לפוסטר וואלאס האמריקאי המתאמץ להוכיח את עליונותו על מושאי כתיבתו.
רב הפתוי לקרוא את הספר שיצא לאור בשנת 1900, על רקע מלחמות שארעו מאוחר יותר, ולהסיק מסקנות על הגרמנים שהם צייתנים, שהשוטר הוא אלילם, המחפשים הדרכת השלטונות בכל מעשיהם ואינם מטילים ספק. השתדלתי מאד לא לקרוא אותו כך, משום שחוכמה בדיעבד לא רק שאינה מדוייקת - או חכמה - היא גם מפריעה להנות מהספר, כראוי לו.
אחרי שקראתי את הביקורת המקסימה של בלו בלו, השגתי את הספר, וכמסקנה מביקורתה ייעדתי אותו לזמנים קשים. הוא המתין זמן רב על המדף, מפני שתמיד חשבתי, שהזמנים הנוכחיים לא מצדיקים ספר בקאליבר כזה. לקח לי(יותר מדי) זמן עד שהבנתי כמה חסכנות מהסוג הזה מאוסה, ומחטיאה את העיקר. אז קראתי, צחקתי ונהניתי ממנו מאד. בגלל מיעוט אנוּש של ספרים שגורמים לצחוק אני מציעה לכל מי שמבין את חשיבות הצחוק בחיינו לקרוא את הספר הזה אבל להיזהר לא להתמכר. עד כמה שאני יודעת החומר הזה נדיר ביותר.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
