שנת 2012 בספרים

איזה כיף שיש שבת ארוכה כל כך שאפשר בניחותא לשכב על הספה ולקרוא על עולמות רחוקים ומופלאים.
זהו קובץ סיפורים על קונאן הברברי מיועדים למבוגרים שמספרים כל מיני אפיזודות שהתרחשו בחייו של קונאן. הסיפורים אינם עוקבים ונבחרו לקובץ זה בגלל אהבתו של העורך אליהם ולא בגלל חיבור כלשהו בינהם מה שלא הפריע בכלל להנות מכל אחד מהם בנפרד. הסיפורים שנאספו הם סיפורי הרפתקאות פנטסטיים שמציגים כל מיני צדדים באישיותו של קונאן, והם כתובים במיוחד למבוגרים בצורה ברוטלית, כוחנית, מינית וחושנית ועם מלא דם וקרביים מתעופיים באוויר, כמו כאילו זה סרט זוועתון דרגה ז', אבל יש בזה משהו שמרגיש יותר אותנטי לתקופה, וזה לדעתי היה חזק הרבה יותר.
הסיפורים של קונאן הם בין הסיפורים הקדומים של עולמות הפנטזיה המודרנית ויש בהם כל כך הרבה דמיונות לכל מיני סיפורים אחרים ולדמויות אחרות שברור שיש כאן איזה מקור קדום לכל מיני עולמות פנטזיה מהדורות האחרונים, וזה היה מגניב לחזור לאחור לאחד המקורות המשפיעים על הפנטזיה שלנו היום.
אהבתי מאוד את הדמות של קונאן בסיפורים חוץ מהקטע של חוסר ההתייחסות שלו לאחרים, הוא בעצם אגואיסט נרקיססיט וזה משתקף מאוד בפועלו לאורך כל הסיפורים, וזה דווקא מוסיף אמיתות לדמותו כמו המלכים הקדומים לאורך הדורות.
בכל מקרה, לא לבעלי לב חלש, למבוגרים בלבד!
תהנו...

תענוג של סיפור.
מרתק ממש וקראתי אותו כבר כמה פעמים. כתוב ובנוי מעולה.

הקשר שלי עם גתה הינו רב־שנים, מאז שרק נכנסתי לעולם הספרות וקראתי את "ייסורי ורתר הצעיר", שהותיר עליי רושם רב דאז, ועד המפגש שלי עם "פאוסט", שללא ספק היא אחת היצירות הגדולות ביותר שקראתי, אם לא הגדולה ביותר.
לכן, כשניגשתי ל"הרמן ודורותיאה", כבר הייתי מלא ציפיות, וגתה, כמו גתה, כרגיל יצר ספר מלא גאונות ואלגנטיות בדרכו הייחודית והמפעימה, ושוב נותרתי נדהם מן היכולות שלו.

"הרמן ודורותיאה" הינו אפוס "קטן" על החיים עצמם, על הרגעים החשובים בחייו של הפרט. העלילה מתמקדת במפגש המקרי של שני אנשים, שמאותו רגע חייהם נשזרים זה בזה.
גתה כותב בסגנון ההומרי הקלאסי, אך עושה זאת מתוך מטרה כמעט הפוכה: הוא משתמש בצורה האפית כדי לשבור את ההירואיות של המאורעות הגדולים ושל הגיבורים האידאליים, ומכוון את האפוס שלו אל האנשים, אל המשפחה ואל הכפר הקטן. הפער הזה נוגע באופן שבו הוא תופס את האדם ואת האומה.

במקום ליצור תהילה של אומה הנוצרת באמצעות מלחמות וכיבושים, גתה מכוון את זרקור התהילה אל חיי המשפחה, אל האדם עצמו ואל יחסו לאחר — לשכן או לזר.
גתה תופס את האדם כחלק משורש תרבותי־לאומי, אך כזה שפועל למען אדם אוניברסלי, המביא את הפרספקטיבה הייחודית שלו אל תרבות העולם.

הדמויות של גתה תמיד מלאות אנושיות, רגש וייחודיות; אם אלו הדמויות האלמותיות והבלתי נשכחות ב"פאוסט", ואם זה ורתר האייקוני.
ב"הרמן ודורותיאה" הדמויות הן מעין קולאז' כלל־אנושי, שבו כל אדם מייצג באופן אידאלי טיפוס אנושי ורגשי. אך בשונה מן האידאל ההומרי של גבורה כמעט על־אנושית, כאן הדמויות הן אנשים פשוטים.

לכן היחידים שלהם יש שם, ולא תואר בלבד — כגון האב, האם, הכומר או השופט — הם הרמן ודורותיאה.
הרמן הוא שם גרמני, והוא הגיבור המודרני של האפוס: אנושי, עדין ורגשי; אינדיבידואל שאינו נופל לקונבנציות חברתיות או משפחתיות.
דורותיאה היא פליטה בעלת שם יווני; היא אצילית, אמיצה, צנועה ומקריבה מעצמה למען אידאלים המתבטאים בנתינה האינסופית שלה. היא למעשה האידאל היווני הישן, המשוטט ללא קרקע יציבה בעקבות המלחמות.
המסע האפי בין השניים הוא המסע אל איחוד האדם המודרני עם האידאל היווני.

באחרית הדבר, בן ארי מביאה ציטוט של גתה בנושא, שבו הוא אומר: "בהרמן ודורותיאה הגשתי לגרמנים את שהם רוצים — מבחינת החומר".
נדמה שגתה מבטא כאן את העובדה שמבחינת הנושא הוא אכן מעניק את כמיהת האם ללאומיות ולמולדת, אך הצורה שונה בתכלית: היא עוסקת במשפחה, בבית ובגורל האישי, ולא בגורל הלאומי. לכן גם הסיום מקבל גוון אירוני.

בסוף היצירה גתה מכניס את נאומו של הרמן על ההגנה על המדינה, ונוצרת כאן אירוניה עדינה: הנאום אמנם עטוף באווירה אפית־לאומית, אך הוא צומח מתוך יסודות המשפחה, הבית והאדם הפשוט. גתה מבקש במכוון להחליף את הגיבור הלוחם באדם היומיומי.

גתה שובר את המוטיבים המיתולוגיים של תהילת הלוחם והגבורה, ומציג את התהילה כתוצר של אופיו של האדם — ביכולתו להיות נאמן לעצמו ולרגשותיו.

הכתיבה מתמקדת באנושיות, ושזורה בתובנות על האדם ועל החברה. ההתמקדות הזאת עומדת בניגוד מובהק ללאומיות המתלהמת והרגשית שהייתה נפוצה באותה התקופה.

גתה הוא ללא ספק אחד מגדולי הסופרים אי פעם, וכל מפגש עם יצירה שלו הוא חוויה ייחודית ועמוקה. הפילוסופיה שלו, ההבנה האנושית שלו וראייתו העמוקה את העולם נוכחות בכל דף מכתביו — פשוט יופי ועונג שממחישים בשביל מה ספרות קיימת.

רומן היסטורי או יותר נכון תחילתו של רומן היסטורי שנכתב ע"י מדריך טיולים (וממש לא סופר גדול) שמתמחה בתולדות יהודי ספרד ופורטוגל ובעיקר באנוסי ספרד ופורטוגל.
מטרת ספר זה הייתה לתאר את ימי הנערות של האישה הגדולה ביותר שהייתה בעם ישראל ושנקראה דונה גרציה נשיא. אישה שהייתה בזמנה – באמצע המאה ה-16, אולי האישה העשירה ביותר בעולם.
ומה היא עשתה עם העושר ? השקיעה את רוב הונה בהצלת העם היהודי מידי האינקוויזיציה, ומהמלכים והרוזנים וכל שונאי ישראל שרצו לכלות את חמתם ביהודים. בנוסף, דאגה גם לחינוך היהודי, ללימוד התורה ולהקמת בתי כנסת רבים. בסוף חייה השקיעה בעיר טבריה במטרה להקימה מחדש, עם חומה חזקה וטובה, ולסייע ליהודים להגר לטבריה והאזור – זה לא כל כך הצליח. כדאי מאד לקרוא את מה שנכתב עליה בויקיפדיה.
מה יש בספר ?
הרבה מאד מידע על יהודי ספרד ופורטוגל (אינני בטוח שהכול נכון) לפני ואחרי הגירוש מספרד בשנת 1492. (בפורטוגל עברו כל היהודים טבילה לנצרות בעל כרחם בשנת 1497.)
חיי נערותה של גיבורת הספר, גרציה, מגיל הבת מצווה שאז, ממש לפני הטקס בכנסיה, סיפרה לה אמה שהיא יהודייה, ובהמשך, כתלמידה נוצרית מצטיינת וכיהודייה מסורה בסתר.
לפי הספר היא מתאהבת במי, שלפי הויקיפדיה, שודך לה – דודה פרנציקסו מנדש ששמו העברי צמח בנבנישתי. הוא היה איל הון פורטוגזי מקורב למלכות בפורטוגל שדאג להעניק למלך ולמלכת פורטוגל מתנות יקרות מאד והרבה זהב במטרה לשמור על האנוסים, "הנוצרים החדשים" מפגיעה ע"י המלכות או ההמון ששנא אותם וקרא להם בכינוי שפירושו חזירים.
גם הביקור של היהודי ! דוד הראובני בליסבון תופס חלק לא קטן בספר.
מעל לכל – הרבה מאד דמיונות וסיפורים וגוזמאות בלתי סבירות בעליל.
מה אין בספר ?
ברור שהאישיות של האישה הגדולה גרציה עוצבה בשנות נעוריה. אבל על זה לא תקראו בספר. לפי הספר, לגרציה לא היו שום ספיקות, או התלבטויות. מייד, כמו בסיפורים החסידיים, היא התחילה לפעול בסתר לטובת אחיה הנוצרים החדשים.
גם לבעלה לעתיד לא היו שום מחשבות או התלבטויות - צריך רק לעשות עושר עצום, בעיקר מהמסחר בתבלינים, ולסייע לנזקקים היהודים ולהציל אותם מהמלך. כל פעם שהמלך כועס על יהודים הוא נפגש עם המלך ועובד עליו ומשכנע אותו, עם הרבה כסף, להוריד את מחשבתו לפגוע באנוסים, וזה תמיד מצליח.
פלאי פלאים.
מה עוד אין בספר ?
רומן היסטורי מפרסם בדרך כלל בסוף את רשימת המקורות שעליהן הוא הסתמך – לא כאן.
לסיום – אם אתם מדריכי טיולים בפורטוגל ורוצים לספר סיפורים יפים למודרכים – כדאי לקרוא בספר זה. אם לא – נראה לי שעדיף לקרוא רומנים נוספים שנכתבו על חיי האישה "הגדולה מהחיים" דונה גרציה נשיא.

נהנתי מאוד מהספר הזה שהוא הספר השני בסדרה. העולם שמק - הדמות הראשית נכנסת אליו כבר לא מרגיש חדש או מסקרן כמו בהתחלה. הוא מרגיש מסוכן יותר. יש תחושה ברורה שאין לה שליטה אמיתית במה שקורה סביבה.

מק כבר לא אותה דמות שהכרנו. היא עדיין היא, אבל משהו בה שונה. היא מבינה שהעולם שהיא נכנסה אליו לא מאפשר לה להישאר מי שהיא הייתה.

ובארונס… אם חשבתי שהוא מסתורי קודם, כאן הוא כבר לוקח את זה למקום הרבה יותר מורכב. הדינמיקה ביניהם נהיית פי מאה יותר מתוחה. היו רגעים שעצרתי וחשבתי מה אני אמורה להרגיש כלפיו. לא תמיד הייתה לי תשובה ברורה.

מה שהספר עושה בצורה גאונית זה לא לתת תשובות מהר. להפך. הוא רק פותח עוד שאלות. יש רגעים שזה הרגיש מתסכל, אבל זה בדיוק מה שגרם לי להמשיך. היו דמויות חדשות ומסקרנות בספר הזה, ואני מחכה לראות לאן הן יתפתחו בספרים הבאים.

הקצב מרגיש שונה מהספר הראשון. הסופרת קצת יותר התמקדה בבנייה של העולם אבל עדיין היו הפתעות ורגעי שיא. אם בספר הראשון הרגשתי שאני נכנסת לעולם חדש, כאן כבר הרגשתי שאני חלק ממנו.

מומלץ.

נ.ב. הכריכה עדיין מזעזעת. לפחות יש עקביות.

אל הספר הזה הגעתי עם לא מעט חשדנות. בתור קוראת שמעריכה עומק פסיכולוגי נוסח "קרבת דם" או "אלף שמשות זוהרות", סטיבן קינג הרגיש לי בהתחלה כמו "ספר מתח במסווה". ב-200 העמודים הראשונים עוד חיפשתי את הבשר הפסיכולוגי, את התהודה שתזיז משהו עמוק בפנים, ומצאתי בעיקר כתיבה זורמת להפליא ו"קלילות מתוחכמת".
השיא: חדר המורים של 1960
הלב של הספר נפתח עבורי כשג'ייק, הגיבור, משתקע בעיירה ג'ודי והופך למורה. כאשת חינוך, זה היה הרגע שבו הפסקתי לקרוא "עלילה" והתחלתי "לחיות" בתוך הספר. היחס שלו לתלמידים, הדינמיקה בבית הספר של פעם, היחסים המהממים עם סיידי והשליחות החינוכית בתוך זהות בדויה – זה היה ה"בשר" האמיתי. שם קינג מוכיח שהוא יודע לספר סיפור לא כי יש מתח, אלא כי פשוט כיף לשהות במחיצתו.
המשבר: מדבר הריגול
אני חייבת להיות כנה עם הקוראים העתידיים – סביב עמוד 500 הרגשתי מותשת. המעקב אחרי לי הארווי אוסוולד, הפוליטיקה האמריקאית הסבוכה והדינמיקה המתישה של הריגול כמעט הכניעו אותי. זה הרגיש כמו "מריחה" פוליטית שקצת רחוקה מהעולם שלי. אבל כמי שלא ממהרת לנטוש ספרים , ומאחר ועדיין נהניתי בטירוף מהכתיבה של קינג, המשכתי, וטוב שכך.
הפינאלה: הריסוק וההשלמה
100 העמודים האחרונים הם הסיבה שהספר הזה יקבל ממני 5 כוכבים. כל הפיסות מתחברות לסגירת מעגל מרגשת ואמיתית שפשוט לא נותנת להניח את הספר מהיד. קינג מצליח לייצר כאן "מדע בדיוני מציאותי" – למרות שהקונספט מופרך, הרגשתי שהוא הכי אמיתי שיש.
הסוף הוא "ריסוק רגשי" במלוא מובן המילה, אבל כזה שמגיע עם תחושת השלמה עמוקה. בלי לעשות ספוילר למי שטרם קרא, אגיד רק שיש שם רגעים של "ריקוד מסונכרן" בין עבר להווה שיגרמו לכם להזיל דמעה ולהבין שאהבה אמיתית היא לפעמים היכולת לשחרר, ולקבל את המציאות כמו שהיא. כקוראת ריאליסטית, ידעתי ש"סוף טוב" במובן הקלאסי לא יהיה פה, כי אי אפשר לתקן את העבר בלי לשבור את העתיד. ובכל זאת, הפנטזיה לסוף טוב הייתה מתוקה להפליא.
בשורה התחתונה:
ספר מעולה שלא לוקח את החיים ברצינות רבה מדי, אבל נוגע בנקודות הכי עמוקות שלהם. הוא דורש סבלנות בחלקים הפוליטיים (למי שפחות מתחבר) וסבלנות ל800 עמודים, אבל התמורה היא חוויה רגשית שתישאר איתי עוד זמן רב. מומלץ בחום!!!

בשנות הנעורים המוקדמות והמאוחרות שלי קראתי הרבה ספרות מתורגמת וגם לא מעט פאנפיקים באינטרנט - מה שהכניס לי לראש כמויות של דמיונות. בפנטזיות האלה בדרך כלל הייתי נערה אמריקאית או בריטית חיננית להחריד, חכמה, בוגרת, אהודה והכי חשוב - עם מזל טוב. עד גיל 14 היו לי כוחות קסם, כשקצת התבגרתי כבר רציתי לכבוש לבבות ולסובב ראשים.

בהליכה לבית הספר ובחזרה, המוח שלי היה חייב למצוא דרכים לגרום לפנטזיות האלו להתחבר למציאות שלי וליצור תרחישים אפשריים כדי לממש אותן. לא הייתה לי משפחה קרובה בחו״ל, לא הכרתי אנשים שעשו עלייה ורצו לבקר את המשפחה שלהם ובמקרה חשבו לקחת גם אותי ברוב אדיבותם, ואפילו לא הייתה לי ויזה.

(במאמר מוסגר אגיד שהייתי ילדה ונערה דתייה שגדלה בחינוך נפרד, והייתי ביישנית מדי כדי ללכת לתנועת נוער - כך שלא באתי במגע עם אף נער או בחור, אבל העיקר רציתי לטוס לתיכון אמריקאי ולהעמיד פנים שאני פאם פאטל חחחחחח)

אז היו לי שלוש פנטזיות עיקריות במהלך השנים שביליתי בתיכון:

1. אני אטוס להופעה של One Direction ואקנה כרטיס VIP. כשהם יראו אותי בקהל הם בוודאי לא יוכלו להתכחש לקסם שלי ויתחננו בפני אבי שאצטרף לסיבוב ההופעות שלהם - הפגם בתוכנית היה שגדלתי כיהודייה טובה שחונכה שהתבוללות היא האויב מספר אחת. איך אוכל לתת חיבוק להארי סטיילס כשאני שומרת נגיעה?

2. זו הייתה תוכנית קצת יותר הגיונית - מאחר שהתכוונתי לעשות שירות לאומי אחרי התיכון, את השנה השנייה חשבתי לעשות בתפוצות. כך עולים הסיכויים שאחיה בקהילה יהודית ולא תישקף לי שום סכנה כמו בסעיף הראשון.

3. זו הייתה התוכנית המועדפת עליי - להיות חלק מתוכנית חילופי סטודנטים, כך שאהיה כבר בוגרת וחופשייה לעשות כרצוני. ואיזה מקום מושלם יותר להרפתקה מקולג׳ אמריקאי?

ספוילר לא ספוילר - בסוף עשיתי שירות לאומי בקיבוץ ולמדתי חינוך והוראה במכללה ליד הבית. הכי רחוק שנסעתי במסגרת התואר היה למוזיאון יד ושם.

עם השנים צברתי ניסיון, דעות שונות ומלאי חדש של דמיונות. לפני כמה חודשים צפיתי בסדרה ״הסיפור הלא ייאמן של אמנדה נוקס״ - פרשה אמיתית על סטודנטית אמריקאית שלמדה באיטליה והואשמה ברצח שלא עוול בכפה. בואו נגיד שאם עדן בת ה-16 הייתה צופה בזה, הפנטזיות שלה היו לוקחות כיוון אחר - כי גם עדן בת ה-27 הייתה מזועזעת לא פחות.

״קדחת באפלה״ עשה שריפת חמץ לכל זכר מהרצון שהיה לי פעם ללמוד בחו״ל.

נתקלתי בספר הזה לפני בערך שמונה שנים, התחלתי לקרוא אותו ואז העותק שהיה לי פשוט נעלם איכשהו, ומאז לא טרחתי לנסות שוב. אני כל כך שמחה שהביקור האחרון שלי בספרייה היה משמים כל כך - כי דווקא הוא הוביל אותי היישר אליו.

קדחת באפלה עוקב אחרי מק ליין, צעירה אמריקאית שחיה חיים רגילים בדרום ארצות הברית, עד שהיא מקבלת הודעה שאחותה אלינה נרצחה בדבלין, אלינה לא הייתה שם סתם - היא למדה באירלנד. זמן קצר לפני הרצח, אלינה השאירה למק הודעה מסתורית ולא מוסברת, שמרמזת שהיא הסתבכה במשהו גדול ומסוכן בהרבה ממה שנראה לעין. מק טסה לאירלנד כדי להבין מה קרה באמת, אבל מהר מאוד מגלה שהעיר מסתירה עולם אפל ומוזר שמתנהל מתחת לפני השטח, ושיש בה יכולת יוצאת דופן שמושכת אותה עמוק יותר לתוך הסכנה.

בעזרתו של בארונס - גבר מסתורי, חד ובלתי צפוי - היא מתחילה לחקור את מותה של אחותה, אך ככל שהיא מתקדמת, היא מבינה שהחיפוש אחר האמת ישנה לא רק את מה שהיא יודעת על העולם, אלא גם את מי שהיא הופכת להיות.

אני אוהבת במיוחד ספרי פנטזיה אורבנית, נשבתי כבר מההתחלה באווירה האפלה והמהפנטת של דבלין ובתחושת המסתורין שנבנית בהדרגה. אהבתי את הדרך שבה העולם נחשף לאט, בלי להסביר הכול מיד, מה שיצר אצלי סקרנות ומתח.

עפתי על הדינמיקה הטעונה בין מק לבין בארונס -דמות כריזמטית ואפלה, שמוסיפה רובד של מתח רגשי וסכנה. גם התחברתי להתפתחות של מק מדמות קלילה ותמימה יחסית למישהי חזקה ונחושה.

יש בספר הזה שילוב מושלם בין מסתורין, אקשן ורומנטיקה שנבנית בקצב איטי. אפשר לומר שהספר הראשון מרגיש כמו פתיחה לעולם גדול ומסקרן, רק חבל שהוצאת הספרים יניב בחרה לתרגם רק ארבעה ספרים מתוך חמישה. אני מקווה שאצליח להשיג את הספר החמישי איכשהו (במחיר משלוח שפוי!!! אחרי שסגרו את Book Depository).

אז אולי קצת הגזמתי עם זה שהספר הזה צילק בי את החלק שרצה ללמוד בחו״ל, אבל הוא לגמרי חיזק אצלי את התחושה הנוראית הזו של זרות, בדידות וחוסר ביטחון כשאתה לא נמצא בארץ שלך.

אפשר לומר שלמדתי שגם בהרפתקה הכי נוצצת יש מורכבות, אי ודאות ולפעמים גם צדדים פחות נוחים.

המוסר השכל? תעשו לעצמכם טובה ותשארו בבית. עדיף עם הספר קדחת אפלה.

מומלץ.

נ.ב. - הכריכה מזעזעת ולא עושה חסד עם הסיפור הנפלא הזה.

את סדרת הספרים הזו לא הכרתי, אבל אחרי צפיה בסדרת הטלוויזיה הבנתי בערך את קווי העלילה המרכזיים של כל אחת מהדמויות.
המנהלת של בית הספר של יולי היא טיפוס בלתי נסבל, ואם זה לא מספיק -
היא רוצה להגביר את בלתי הנסבלות שלה באמצעות מגאפון, שמכונה בסיפור משום מה "מצעק".
במהלך כל הסיפור כולם מחפשים את המצעק בשביל שהמנהלת תוכל להמשיך לחפור לכולם בראש...
הילדים משתפים עם זה פעולה והופכים את החיפוש למרכז עולמם ואף מסתבכים עם בריונים.
אין ממש עלילה אבל הכתיבה שנונה ויש כמה דמויות חביבות.
אני בעיקר התחברתי לאפי, ומה שמפתיע זה שהכלבה לא ממש עושה שום דבר מעניין במהלך הסיפור -
אז למה לקרוא לזה דווקא על שמה (שקשוקה)?

הספר היה בסדר בעיניי.

היה מעניין לקרוא בעיקר את דרך החקירה של הבלש איך הוא מוצא פרטים חדשים על מקרה שקרה לפני 5 שנים.
אבל קצת הפריע לי המעברים בין עבר והווה, למה אני צריכה לקרוא על מה שעבר עליה לאורך השנים בשבי? מה אמרו לה החוטפים, מה הרגישה? ואז גם מגלים לנו באחד הפרקים האלה מי חטף אותה ולמה.

למה להרוס? למה לא לתת לנו לגלות יחד עם הבלש כשהוא חוקר את המקרה, לדעתי בלי הפרקים שמתארים מה קרה לה בעבר זה היה יותר מוצלח.
הסיבה לחטיפה והסבל שהיא עוברת קצת מופרכים בעיניי אבל מצד שני, בן אדם שחוטף ומחזיק אדם אחר במשך 5 שנים הוא לא ממש שפוי ונורמלי.

יש על זה סדרה בנטפליקס, אני לא קישרתי ביניהם וראיתי את הסדרה מזמן ועכשיו קראתי את הספר וזה גם ביאס אותי שראיתי את הסדרה, קצת הרס לי את ההנאה מהספר כי כל פעם עלו לי סצנות מהסדרה ודיי ידעתי מה הסוף. מה ששונה זה מי שחטף אותה ולמה, בסדרה זו סיבה אחרת לגמרי ואנשים אחרים.

דמיינו לרגע ספר שקושר יחדיו את חקר המוח דרך אמנות ומנהל דיון בזהות ומהי מהות האנושיות. דמיינתם? יופי.
"ההם" הוא לא הספר הזה. המחמאה הכי גדולה שניתן לחלוק לו שהוא ניסיון בינוני לחקות אחד כזה.

מדובר במותחן מד"בי לנוער (בפני עצמה תת-סוגה לא נפוצה) אודות פלומה, סטודנטית צעירה בפקולטה למדעי הרוח עם שאיפות להפוך לסופרת שהרופא שלה רשם לה כטיפול למום לבבי נופש אצל דודתה באי שליו לחופי ספרד. מהר מאוד מתברר שמאורעות מוזרים גודשים את האי. הפרק הראשון פותח ברצח של מבקר צעיר אחר, אימנול, בלינץ' לילי על ידי תושבי האי יום לפני הגעתה של פלומה. עובדה שהיא מגלה מהאזנה מקרית לשיחה בין דודתה לבין ידידה קרמלו הנוירוכירורג, ששניהם מכחישים כשהיא מתעמתת איתם. הדודה ממהרת להסיח את דעתה של פלומה מהעניין בשידוך מחזר בשם תומס ובלו"ז דחוס של פעילויות חברתיות, בעוד שקרמלו מתגרה בפלומה עם טריקים זולים כתירוץ לדבר על מחקרו שהוא הפלא ופלא פעולת המוח האנושי בזמן עיסוק באמנות.

עם התקדמות העלילה פלומה נחשפת לאופי כמו כת של יושבי האי, שכל הזמן חוזרים על מנטרות של חשיבות הכלל ומחייה "נקיה" בהרמוניה עם הטבע עם מינימום טכנולוגיה, תוך חתימת דף המסרים עם "אנחנו אנשים טובים" שנשמע בעיקר כמו שכנוע עצמי. המתח שמניע את העלילה הוא אי ההתאמה בין זיכרונותיה של פלומה מביקוריה באי בילדות לבין היעדר עדויות פיזיות להם, מלווה בניג'וס מתמיד של קרמלו לגבי התקדמותה של פלומה בכתיבת הרומן שלה (כשהוא טורח לצאת מהחממה בה הוא מסתגר לביצוע מחקריו). רומן שמתגלה מילה במילה בתור הספר אותו הקורא אוחז בידיו. וכמובן איך אפשר בלי קינוח עם תת עלילה רומנטית קרינג'ית בין פלומה לתומס.

על פניו נשמע שיש בספר הזה את כל מה שצריך, שכל אחד יכול למצוא משהו להתחבר אליו. אבל זו בדיוק הבעיה. אם לסכם את הספר בפתגם הוא יהיה "תפסת מרובה לא תפסת". גרסיה מנסה לאחות רעיונות וקלישאות "מגניבות" (כמו התייחסות הספר לעצמו) אבל התוצאה היא שעטנז תפור בתפרים גסים. אולי זה ישאיר רושם על מי שלראשונה נתקל בשילוב כזה, אבל מעבר להפתעה הראשונית בגילוי הטוויסט, אין לספר הרבה מה לתרום. ברמת הפרוזה יש פה אנקדוטות שגורמות לי לפקפק בקיום כישרון ספרותי שמזכה בפרס עם כל מיני יציאות כדוגמת "היא נישקה אותם במבטה" (למי מאיתנו לא קרה שמבט פתאום מדביק בוסה?) או "שניהם תלו את מבטם בנקודה כלשהי המסתתרת בתוך תוכם" (לא מקנא בכירופרקט שיצטרך לשחרר להם את הצוואר).

כדי להסביר למה סיימתי את הקריאה בספר בבוז נדרשת מנת ספויילר קלה. ההם בכותרתו הם בני אדם סינתטיים מושתלי נוירונים אנושיים שמצאו את דרכם לאי. הנוירונים נלקחים מיילודים ועוברים עיבוד הוקוס פוקוס כלשהו ומושתלים בגוף אנדרואידי אותו הם מתפעלים. תהליך יצירת ההם לא נשמע אתי במיוחד, אבל מעבר לזה אין הסבר למה היחס כלפיהם הוא כמו לרובוטים? מה כבר ההבדל המהותי באנושיות בינם לבין סייבורג שכל גופו למעט המוח הוחלף באיברים סינתטיים? הדיון הוא מינימלי עד לא קיים ונסוב ברמה שטחית שהקוראים מוכרחים לקבל כהנחה מוקדמת ברורה מאליה שסינתטיים הם לא בני אדם, עם רמיזה לא כל כך סמויה להקבלה למפלצת של פרנקנשטיין. למה? כי ככה הסופר החליט. כך שבסוף נופתע ברגע בו ייחשף מי מהדמויות הן סינתטיות ונעריך מחדש את המשמעות של להיות אנושי, מה שזה לא אומר. הו הגאונות! סליחה, אני צריך פה רגע להיחלץ מגלגול עיניים מאסיבי. הבעיה שהמהלך הזה בכלל לא משכנע. כשרגע החשיפה מגיע לא רק שהוא לא מפתיע, הוא גם מאכזב כי יש ציפייה לתובנה כלשהי, אבל הנרטיב בורח מאמירה משמעותית חוץ ממלמול לא מתחייב שלא ברור אם באמת יש הבדל משמעותי בין סינתטיים לבין בני אדם וחותם ב "אם לא נערוך ניסויים, לעולם לא נדע". במבט ראשון זה יכול להתפרש כתחכום המשאיר את השאלה לפתחו של הקורא, אבל במבט נוסף זה המוצא הפשוט שדורש מחשבה מועטה לכתוב.

הציר על פיו נמדדת אנושיות בספר הוא היכולת ליצור אמנות ולפי התזה שלו לשם כך נדרש דמיון (ומי שקרא עד כה בקשב וחיבר 1+1+1 כבר מנחש איזו דמות משמעותית היא סינתטית). בעידן מודלי שפה גדולים (LLM) כמו ג'יפיטי ודומיו הרעיון הזה התיישן גרוע, כאשר המודלים מצליחים כבר כיום לכתוב סיפורים קצרים שמתחרים במקביליהם האנושיים ולעיתים אף מוצלחים יותר. לא משנה מאיזו עמדה ניגשים לטענה הזו היא קורסת. אם להחשיב אירועי הזיות של המודלים או מידת החיזוי שלהם שמפיקה טקסט סיפורי אמנותי בתור דמיון אז להלן אנושיות לא נמדדת על ידי דמיון (קמצוץ מזערי של אקדמאיים בתחום AI יחשיבו את המודלים בתור בינה שקולה לבני אדם, לא כל שכן אנושית). מנגד, אם שוללים לחלוטין את קיומו של דמיון במכונות, והנה בכל זאת הן יוצרות אמנות (כפי שהיא נתפשת ככזו בעיני אנוש), אזי אמנות איננה מאפיין המייחד אנושיות. הספר רצוף היגיון קלוקל כזה כל פעם שהוא מנסה להידמות כעמוק. בניגוד להבטחה בגב הספר פתרונו לא "מציע כמה תובנות לגבי המין האנושי" אלא מגבב רעיונות ישנים במלבוש אופנתי צעקני, וכמוהם ברגע שהוא יורד ממסלול התצוגה אף אחד לא ישתכנע ללבוש אותו.

ספר שלא הכרתי בכלל. הפתיע לטובה. עצם העובדה שמדובר בסדרת בלש רוסי משנת 1936 כבר יצר עניין אחר. בלש רוסי בשנים האלו לא יכול להיות דומה בשום אופן לבלשים העכשוויים בכל מדינה - העדר אמצעים טכנולוגיים, אמצעי תקשורת ועוד. המחויבות למפלגה ולסוציאליזם מול שגרת החיים האפורה והענייה רוסיה בשנת 1936. מערכת היחסים בין המשטרה/מיליציה לבין כוחות הבטחון הפנימי/נ.ק.ו.ד (קג"ב לימים). גיבור העלילה אלכסיי קורולוב הוא קצין מיליציה, נאמן למפלגה(מצטלב בסתר) שמוצא עצמו בחקירה בה הוא משמש בלי ידיעתו ככלי בידי הבטחון הפנימי עד כדי סיכון חייו ותוך התנגשויות אלימות עם מבקשי נפשו. הרקע והעלילה בהחלט מסופרים היטב וספר זה הוא נוף אחר בשדה הסיפור הבלשי. בהחלט - לטעמי - משכנע יותר מטום רוב סמית ו"לד44" שהוזכר עי קוראים אחרים.

ספר טוב. פותח את העיניים על כל מה שקשור לפסיכולוגיה ולמטפליה.
הקדמות ארוכות מגי ותשבחות מופרזות יתר על המידה נוכח תחושת זרות פשוטה שדי מובנת לכולנו.
הגרמנים מצטירים כטיפשים של ממש אם לכל דבר הם "צריכים להגדיר מילה מדויקת" בהתעקשות חסרת פשר.
לא פלא שיהודים כמו שלמה וברוך הצליחו כל כך בחברה שמקפידה כל כך בעקבות זוטות שכאלו.
על אף כל ניפוחי ההקדמות (בגרסא העברית בלבד?) היות והמאסה קצרה ביותר, סיפור איש החול שהוצמד לכרך, מראה עוד יותר כמה לכל בן אדם עולם משלו, מוסכמויות, הרגלים ותפיסות שונות משל האחר.