הספר הזה - שקניתי במקרה, גם בזכות 'המוקצה', עוסק בחיים מבוזבזים וחסרי משמעות, בחיפוש רגש כלשהו פרט לבושה ואשמה שיהפוך אותם לבעלי ערך כלשהו.
פרדי מונטגומרי ממתין למשפטו על רצח שביצע. הוא יושב בתא המעצר ומתאר את חייו כדי לענות על השאלה המתבקשת "למה?" ואנחנו מבינים די הרבה על חייו של פרדי, אבל השאלה הזו אינה זוכה למענה. או שאולי היא זוכה למענה, אבל המענה אינו מתקבל על הדעת.
באנוויל כותב גם בספר הזה את מחשבותיו של איש אחד. הוא בונה את הסיפור באמצעות זיכרונותיו של פרדי מתקופות שונות בעברו. התאור יוצר דמות שהדברים קורים לה ללא משים: החיים אינם מה שהבטיחו לו שיהיו. הוא עומד בצד הדרך, לא מבין לאן כולם הולכים, מרחם על עצמו ורק רוצה לעשות מעשה שיהפוך אותו סוף סוף לשייך. והמעשה שהוא בוחר לעשות הופך אותו להפתעתו לשודד (עלוב וכושל) ורוצח אכזרי.
הכתיבה של באנוויל מעולה: היא גדושה באיזכורים וציטוטים מדמויות ספרותיות שונות שהלואי שהייתי מכירה יותר מהם, תאוריו הקימו לי לחיים את הדמויות ואף את הנוף. המקום בו כשרונו התאורי הרשים אותי ביותר היה תאור התמונה אותה גנב פרדי: פרדי מתאר את חייה של המצויירת האלמונית כאילו היה בן משפחתה המכיר אותה מלידתה. גם בספר הזה הרשימה אותי יכולתו של באנוויל לחדור בדייקנות אכזרית לנפשות גיבוריו.
הספר מעניין. הוא הזכיר לי קצת את 'לוליטה' של נבוקוב. אבל אם בספרו של נבוקוב חשתי גם חמלה על הומברט הומברט, שמצא עצמו שלא בטובתו בתפקיד שגם הוא עצמו דוחה בשאט נפש, לא הצלחתי לחוש שום אמפתיה לפרדי. ובמחשבה שנייה גם לא לויקטור מאסקל גיבורו ב"המוקצה". כך שמבחינתי באנוויל הוא סופר מעולה אבל עַקָר כי אם הוא לא הצליח לגרום לי להרגיש משהו לגיבוריו, נראה שהוא לא עשה עבודה כל כך טובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
