שנת 2007 בספרים

נתחיל מהסוף, ספר ייחודי מסוגו, מציג תמונת מראה למציאות המתפתחת במדינת ישראל בעשור האחרון, נותן השקפה ישירה לעולם המתיימר להיות נסתר עבור רוב אנשי המדינה.
נותן פרספקטיבה מי מולנו , וכיצד רואים את האדם הציוני, החילוני או היהודי הפשוט מהצד של הקהילה ההיא.
ירון ידען, כותב הספר מציג את הדברים AS IS , בדרך ישירה אשר מסבירה בצורה נהדרת ממרומי יום כתיבת הספר, את המציאות בקיימת גם בימים אלו, ממש ראייה של העתיד משם לכאן.

מרתק, חובה לקרוא לפחות פעמיים.

נתתי ל"המגע" צ'אנס רציני באמת. לא ויתרתי מהר, וניסיתי לצלוח כברת דרך משמעותית מתוך רצון למצוא את העומק שסופרת במעמדה של מקאלוג אמורה לספק, אבל נשארתי בידיים ריקות.
על פניו, יש בסיפור הזה "בשר": המתח בין הדמויות והקשרים ביניהן נראים מבטיחים לכאורה, אבל הביצוע כל כך שטחי ולקוני שהוא פשוט לא מצליח לגעת – לא ברגש ולא בשכל. למרות הניסיון של הסופרת להעשיר ולהעמיק, הכל נשאר שבלוני להחריד.
מה שסגר את הגולל מבחינתי היו דפים שלמים של הסברים מייגעים על מכרה הזהב, הגיאולוגיה והפרטים הטכניים של העסק. זה היה משעמם, מיותר, ולא שירת את הדרמה האנושית בשום צורה. כשספר לא מזיז שום דבר בפנים למרות הפוטנציאל המובנה שבו, ובוחר להעסיק את הקוראת בתיאורי סלעים במקום בנפש האדם – אין ברירה אלא להניח לו. אכזבה גדולה.
בכל זאת נתתי 2 כוכבים כי הכתיבה טובה ויש פוטנציאל

לא הצלחתי להתחבר בכלל לסגנון הכתיבה. עניין של טעם ..

הספר היה זכור לי במעומעם.
כנראה שקראתי אותו בעבר, אבל באמת שלא זכרתי...
בקריאה צעירה אולי מה שמעניין בסיפור זה איך נהיים מגניבים ועושים דברים "של גדולים"?...
- ובכלל לעקוב אחרי היחסים המפותלים בין מיה וחברותיה לבין הקראשים שלהן -

אבל בקריאה בוגרת - מה שבלט לי הוא שההורים, ובכלל כל המשפחה של מיה הנסיכה -
לא ממש עושים את תפקידים!
אולי הם עדיפים מגרנמר, הסבתא המלכותית המרוכזת בעצמה עד אובדן קשר עם המציאות...

אבל המצב הוא שתפקידם לגדל נערה מתבגרת. בנוסף על כל הצרות של מיה -
היא גם צריכה בהקדם האפשרי להיכנס לתפקיד מלכותי... למרות שזה לא מתכתב עם שאיפותיה ואופייה.
בספר הזה היא מנסה לממש את עצמה כסופרת ולהתקבל עם סיפורה החתרני לכתב עת יוקרתי, וסופגת אכזבה צורבת.

ובמצב העדין הזה נוכחים בחייה מבוגרים לא עדינים בכלל:
למשל אמה חסרת האחריות, שהתחתנה עם המורה לאלגברה והם מגדלים תינוק שחלק מעול גידולו נופל על מיה - כי שניהם מבוגרים חסרי אחריות.
והיא דווקא זו שמגלה אמפתיה כלפיהם - יותר נכון אין לה ברירה.
גם המבוגרים האחרים בסיפור שמיה קשורה אליהם ורואה בהם מודל לחיקוי - עוברים משברים משל עצמם.

נראה שאין לה עם כל העול הזה על מי להישען, והיא נאלצת לככב בהצגה מגוחכת שכתבה סבתה, ולהתחכך במפורסמים בעלי אגו מפותח...
וכל זה רק כדי לא לחשוב על כל הבעיות והתמודדויות הרבות שעוד שמצפות לה...
כאשת חינוך אני חייבת לציין שהאסטרטגיה שאותה נקטה מיה להתמודדות עם בעיותיה -
*אמפתיה מוגזמת לאנשים שלא מגלים כלפיה את אותה אמפתיה בחזרה.
*העמדת צרכי אחרים לפני צרכיה כדי שיבינו איזו חברה מעולה היא.
*בריחה על ידי הגשמת חלום של מישהו אחר (השתתפות בהצגה התופסת את כל זמנך כשאין לך בכלל שאיפות להיות שחקנית)
*מחשבות על עבירה על החוק תוך ניצול מעמד הנסיכה.
*התנצלות על עקרונותייך המיניים.
ועוד -

זו לא אסטרטגיה מומלצת להתמודדות עם גיל ההתבגרות.

את רוצה לקרוא על עולם שבו מתייחסים ללב שבור באותו כובד ראש כמו לקטר רכבת מקולקל?

בעולם נהדר ואכזר – אנדריי פלטונוב

צריך לחיות עוד זמן הגון כדי להתגבר

עלילה:
ברוסיה הסובייטית של שנות ה-20 וה-30, פועלים, חיילים ואזרחים קשי-יום נאבקים על הישרדותם הפיזית והנפשית מול המציאות החומרית האכזרית שהותירו אחריהן המהפכה ומלחמת האזרחים.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, בקושי עלילה

דמויות מעוררות: אמפתיה-כואבת, התפעמות-שקטה, היקשרות-טראגית

וייב: מלנכולי, מרסק, מייאש

טון: צעיר, יומיומי, מנותק

אוסף סיפורים קצרים ונובלות שחוצים את כל קשת החיים הסובייטיים; אנשים שההישרדות הפיזית שלהם כל כך מתישה שההישרדות הרגשית הופכת למחשבה בשוליים, ובכל זאת הם ממשיכים לשלוח ידיים זה אל זו ברוך, ללא סיבה, היגיון או תנאים שמאפשרים אותו; האובססיה בכל יצירה, היא השאלה אם הנשמה האנושית מסוגלת לשמור על כושר האהבה שלה כשכל מוסד, אידאולוגיה ונסיבה חומרית קושרים יחד כדי לצמצם את האדם לפונקציה הישרדותית.

אהבתי

ריאליזם פיזי ברוטלי מתמזג עם איפוק רגשי ורגעים קטנים, מפתיעים, של ליריקה עדינה; דמויות שנזרקות לתנאים בלתי אפשריים, ועדיין מצליחות להתקדם, איכשהו, לאנשהו; ספר מלא חמלה שניתנת ללא ציפיות, וללא תנאים.

אבל

אוסף איטי ודחוס שלא מתגמל מהירות או חוסר סבלנות. הפרוזה מתנגדת לקליטה קלה, והמוזרות המכוונת של התחביר שלו, שהיא מקור הכוח שלו, יכולה גם להרגיש כמכשול; סיפורים חולקים שטח רגשי דומה, והאפקט המצטבר הוא כובד ולא מגוון.

בקיצור:

זמן איכות בין אנשים שנשלל מהם הכול חוץ מהדחף העיקש והלא רציונלי לדאוג אחד לשנייה; דחף משכנע יותר מכל אידאולוגיה שניסתה לרתום אותו; ספרות סובייטית מיוחדת ומצוינת.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - בעולם נהדר ואכזר https://atazur.co.il/?p=1315

עוד:
- עוד הישרדות נואשת בנוף חרוך ואכזר - הדרך מאת קורמק מקארתי: https://atazur.co.il/?p=1188
- עוד שיבה מהחזית למציאות שבורה - הקץ לנשק מאת ארנסט המינגוויי: https://atazur.co.il/?p=1109

אני אוהב את הכתיבה וההומור של יונתן גפן. לדעתי הספר הזה היה צריך להיות יותר ערוך ומקוצר.

אחד הספרים המרגשים שקראתי! מטלטל! דמויות עמוקות ועגולות, עלילה סוחפת ומרגשת, גם היא עם עומק ולא סתם כדי לדפדף בספר. אחריו קראתי את רודף העפיפונים שהוא נפלא אבל הוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של אלף שמשות זוהרות. ממליצה בחום!

ממרחק הזמן (מעל שני עשורים, 2026) אני מרגישה שהספר נטוע מאוד ואפילו יותר מדי בתרבות המחשבו של שנות ה-2000 (פורומים בכל נושא אזוטרי ככל שיהיה, התכתבויות דרך מיילים). הרגשתי שהספר קצת מרוחק ממני, ולא הבנתי מה התובנות שעליי ללמוד ממנו.

לאחר קריאת הביקורות באתר אני יכולה אולי קצת להבין יותר מה הגאוניות שמוצאים בספר: העולם שמבוסס על טרדנדים ושיווק, עולם שבו הכול הופך למוצר נצרך, בוודאי אנחנו המשתמשים ברשת, ובו הווירטואלי אמיתי באותה מידה כמו המציאות, עד כדי סכנת חיים, כפי שמסכת ההרפתקאות של הגיבורה קייס ממחישה לנו.

ועדיין, מבחינה סיפורית הספר לדעתי לוקה בחסר. העלילה נעה באופן מונוטוני מסצנה לסצנה, למעט אולי מאה העמודים האחרונים בהם הקצב מתגבר קצת יותר. הדמויות אינן מתפתחות לאורך העלילה והכול למעשה נדמה (לפחות לי נדמה) כתפאורה שיצר המחבר עבור העולם הווירטואלי-צרכני-טרנדי שבנה.

אם זוהי מטרתו של המחבר, ליצור דמות שניתן להזדהות איתה ולהמחיש לנו איך החיים נראים במציאות טכנולוגית קרה ומנוכרת, אז יכולה להבין מדוע זו יצירת מופת מד"בית. ובכל זאת, הספר פחות התאים לי. הסיבה היחידה שסיימתי את הספר היא הגיבורה קייס, שעוררה בי הזדהות עם סיפור הרקע של אביה והפוביות שמשתלטות עליה.

אמליץ על הספר למי שמעריך בניית עולם, חקירה של רעיונות טכנולוגיים ותרבותיים והשפעתם עלינו, אבל למי שמחפש ספר עם דמויות עגולות או עלילה סוחפת, לדעתי זה לא הסגנון.

למה "קיצור תולדות האנושות" הצליח בעוד ש"סיפורה של האנושות" שקע לתהום הנשייה? הם כותבים בערך על אותם נושאים, אבל אם ניקח דף אקראי ב"סיפורה של האנושות", הרי שהוא מעלה שאלות מסקרנות בכל שורה - ולא עונה עליהן. למשל, בפרק על גילוי העולם, "אנו מוצאים זה את זה", דייוויס מזכיר שפורטוגל החלה במאה ה-15 את מסעות התגליות, אבל יש שאלה גדולה שהוא לא טורח להזכיר, שאלה שנוגעת בשורשי הפילוסופיה של ההיסטוריה: למה? 

למה אירופה גילתה את העולם ולא העולם את אירופה? איך קרה שאנחנו מדברים שפות אירופאיות ולא סינית או איגבו או טולטקית או אצטקית, שפות שבהן מדברים בין עשרות מיליונים לבין מיליארד איש, אבל נשארו תחומות לאזורים גאוגרפיים צרים ולא התפשטו בעולם? מה ההתפתחות ההיסטורית שהובילה לכך? דייוויס עוזב את זה בצד. הוא מתאר, לא מסביר. 

הלאה: "מלא סקרנות החליט הנסיך אנריקה לחקור את אפריקה". למה לא "מלאי סקרנות החליטו נסיכים אפריקאים לחקור את אירופה"? "קיצור תולדות האנושות" מסביר זאת היטב, בשילוב של התפתחות המדע באירופה, המהפכה התעשייתית שהביאה ליכולות טכנולוגיות, מלחמות הדת שיצרו בקרב אנשים אפשרות לחשוב באופן שחורג מהמוסכמות ולא להיענש על כך, והאומות והיווצרותן, תהליך שאפשר תחרות בממדים לאומיים והקצאת משאבים בקנה מידה חסר תקדים לשם כך. דייוויס אפילו לא שואל את השאלה. 

באותו פרק כותב דייוויס על תחילתה של העבדות. איך נוצר היחס האוטומטי של בני אירופה אל האפריקאים כאל נחותים? דייוויס לא חושב שמוטל עליו להסביר זאת. 
אני לא סובל ביקורות ספרות שבהן הכותב כותב: "הסופר כתב על א' -וב', אבל למה לא כתב על ג' ו-ד'?" למקרא ביקורת כזו מתעורר בי החשק לענות למבקר: "אז תכתוב אתה על ג' ו-ד' במקום להתלונן על הסופר שלא עשה זאת." והנה אני מוצא את עצמי מבקר ספר בדיוק באותה צורה: למה דייוויס לא כתב כפי שהייתי רוצה שיכתוב? שיכתוב כרצונו. הבעיה היא, שספרי היסטוריה כאלה נפוצים כחול אשר על שפת הים. זה אולי ספר לקורא צעיר שלא מכיר דבר מההיסטוריה, אבל לא בשביל זה אדם שכבר חי כמה עשרות שנים ונחשף, בתרבות המודרנית, לדברי ימי עולם. לא בשביל זה הוא לוקח עוד ספר היסטוריה.  

דייוויס לא מתייחס לסיבות ולא עונה על שאלות. הוא מתאר רק תוצאות. זו רשימת מכולת של מלכים, מגלי עולם, מסעות, מלחמות, רשימה שמזכירה לי איך לימדו אותנו היסטוריה בתיכון, וחבל, כי דייוויס באמת ניסה והתאמץ, ואף כותב באופן קולח. "קיצור תולדות האנושות" שואל שאלות ומנסה להציע תשובות. גם אם אפשר לחשוב על תשובות אחרות, "קיצור תולדות האנושות" זה עדיין הספר הראשון שפגשתי ששואל שאלות על ההיסטוריה בצורה כל כך מרעננת וחיונית. 

בספרות המדע הפופולרי יש זרם של פסיכו-היסטוריה, זרם של פילוסופיה של ההיסטוריה, אבל אף אחד מהם לא מודע לכשלים שעלולים לנבוע מתוך השיטה שלו-עצמו. "קיצור תולדות האנושות" מגיע לשורשים של כל השאלות, ובכך היתרון שלו. כך גם ספרי ההמשך של יובל נח הררי, "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21", ו"נקסוס".

אני נזכר באנציקלופדיה מעיין הנהדרת, בבעיקר בכרך "ימות עולם", שהיה מסע מסעיר בין מלכים, אפיפיורים, סולטנים ורוזנים. אני נזכר ב"משני פני תבל" של איגון לרסן וב"תולדות האנושות" מאת הנדריק ואן לון, ספרים שגרמו לעיני להיפער ולרצות לבלוע את העולם וללמוד היסטוריה כדי לחיות את התקופות האלה. אני לא יודע אם "סיפורה של האנושות" יכול לעשות את אותה עבודה עבור בני נוער בימינו. יש לי חשש שלא.

לא באתי בציפייה להנות, אולי כי לא ממש אהבתי את אבן הירח ולפחות שני אנשים אמרו לי שהוא מיגע- אבל וואו כמה שנהניתי. וזה לא שהוא לא מיגע לפרקים- רומנים שנכתבו במאה ה19 הם בקצב אחר מהקצב שלנו, אבל הקטעים הארכניים התגמדו לעומת אלו שבהם הייתי על "קצה הכיסא". הסוד האמיתי של הספר הוא בדמויות. כל הדמויות מעולות אפילו דמויות שפוגשים לרגע כמו שמש כנסיה כפרי או אחותו הנוקדנית של וולטר. ולפעמים דווקא ההשואה בין דמויות היא שבונה את הדמויות בכזו חדות. לדוגמא- בספר יש שני נבלים, אחד אלים גס ורשע שהוא מאיים אבל מרגע שהדמויות מתרחקות ממנו הוא לא מפחיד לעומתו השני נחמד ומקסים-לכולם, למשרתות, לילדים ולכל אדם לא משנה מה מעמדו וזה שאין לו טיפת מוסר ומצפון אבל כולם אוהבים אותו עושה אותו למפחיד בהרבה.
אבל הדמות הטובה ביותר בספר היא מריאן-או כמו שרוב הספר קוראים לה "מיס הלקומב" שבקלות טיפסה לצמרת הנשים האהובות עלי מהמאה ה19 (יש מאבק צמוד בצמרת, אבל לא חשבתי שבגילי המתקדם אפגוש עוד משהיא שתאיים על אן, ג'ו וליזי) היא נהדרת, שנונה, מצחיקה ובעיקר פועלת בנחישות בעולם של נשים פסיביות בצורה מעצבנת. היא אולי לא יפה, אבל מי יכול להתאהב בלורה אחותה הילדותית והמעצבנת כשהיא לידה? לורה אולי יפה מאוד, אבל האהבה של וולטר אליה מרגישה כמעט פדופיליה מרוב שהיא ילדותית.
אני לא יכולה להמשיך ולספר בלי לעשות ספויילרים אבל לכו ותקראו- לא בשביל רומן בלשי קצבי אלא בשביל ספר מתח ותעלומה עם דמויות בלתי נשכחות.

רוצה להמליץ על הספר כתיבה המדהים הזה, המשוררת כותבת בצורה מדהימה, והספר הזה האיר את עייני להפתח לעולם היפה של השירה והכתיבה למרות הגיל הצעיר שלי.
הכתיבה האהובה עליי היא :
״ממש כאלו חיבת להיות בי
כמות כזו של כאב,
אם לא בנפש הרי בגוף,
אם לא ברגל הרי בצלע,
אם לא מתחת ללב הרי בברכים.
החלשה חיה בי בגבורה
ונאבקת על קיומה.
אולי היא בררה שמעולם לא נסתה,
אפן אחר של חיים, שברב יעילותנו
השחתנו והשלכנו הצדה,
ארח קיום עדין, רגיש,
אשר בוכה בתוכנו.״


הדבר האהוב עליי בכתיבתה היא הקישור של חיי האדם ונפש האדם לטבע ועולם הצומח, ואת אהבתה לטבע ולחיות.

ספר חמוד, מחוייך קמעא, אופטימי ומרחף. עם זאת ארכני וטרחני במקצת. עלילות שני נוכלונים (נוכלים קטנים) ברוסיה של תחילת המאה העשרים. במונחים של היום - בקושי עוברים את המסננת או הז'אנר השכונתי. ספר להפגזות או מלחמות - כי הוא מעביר אותך למציאות היסטורית מאד רחוקה ומשונה בהשוואה לימינו. אנשים מתניידים ונוסעים עם רכבות ואוניות. הרמאויות הן במשחקי שח ובגניבת כסאות ממוסדות ציבור. הקרקס הוא כלי בידור מרכזי לאוכלוסיה וניתן לכבוש את ליבה וגופה של אישה ב 2-3 משפטים וכמה מעות. טוב. לא מצויין. מצחיק אולי את הפופיק אבל לא את המעיים.