הספר עוסק גם בחייו הקצרים והמופלאים של אוסקר. בחור שמן וממושקף ממוצא דומיניקני, שאין בו - למרות מוצאו, יודגש - שום עצם תוקפנית וכל רצונו הוא לאהוב. הוא אמנם מסתובב בעולם וחושב שהוא מחפש זיון - לדעתו לא יעלה על הדעת שבחור דומיניקני ימות בתול - אך האמת היא שהוא מחפש אהבה, ומה שהוא מוצא הוא המון אהבה. מצידו. אפשר להאשים במצב את מראהו - ואפשר להאשים את הקללה המשפחתית - ליתר דיוק את קללת הדומיניקנים. ואוסקר מאשים את שניהם. אבל האמת היא שלאוסקר שהוא כאמור בחור מתוק וחיובי שמוכן להשקיע הרבה במי שהוא אוהב, אין מושג איך עליו להתנהג כדי שהמסר שלו יתקבל, והוא, חנון חובב מדע בדיוני, אנימה וקומיקס, מצליח רק להיות לא מובן, מושא ללעג ודחוי.
אין לי יותר מדי מושג לגבי ההיסטוריה הכאובה של העולם הלטיני, שהולידה ספרות ענפה שאת רובה אני לא מכירה. בתחילת הקריאה נאלצתי לחפש ולקרוא על האזור ועל ההיסטוריה דברים שלא ידעתי: על אי שיושב על ידי הספרדים בעבדים אפריקאים, שעבר כיבושים ומלחמות וייצר דיקטטורים מאוסים, אוכלוסייה נכנעת, עוני, בורות ווודו, תרבות המבוססת על כל דאלים גבר, עם הדגשה על ה"גבר". הרודן טרוחיו שהיה החוויה המכוננת של ילידי הרפובליקה הדומיניקנית (איזה שם אירוני!) ולמרות העלמותו המבורכת מהמפה בשנת 1961 (מה שפינה מקום לרודן הבא...) הוא עדיין חי וקיים אצל הדורות שנולדו אחרי מותו, ומקברו הוא רודף אותם ב'פוקו' - קללה.
הספר מדהים. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הוא כתוב בכישרון כה רב, שהוא מצליח להעביר את צורת החשיבה, דרך הדיבור, תפישת העולם והאמונות של לטינו-אפריקאים. הכתיבה היא אישית, מתוחכמת, מודעת לעצמה ואירונית, עם שפע הומור עצמי שחור. ניכר שדיאס כותב על חוויות שחווה בעצמו (ובאחת ההערות הוא מתבלבל(?) וכותב פרטי ביוגרפיה שלו). לחשוב שלולא הביקורות של עמיר ו Rachis כנראה כלל לא הייתי קוראת את הספר! תודה רבה, חברים, על החוויה המדהימה שזכיתי לה בזכותכם.
ומה שהרגשתי עם קריאת הספר היה בושה עמוקה על כל אותם חנונים ש"נפנפתי" ביהירות וחוסר רגישות. לימד אותי לקח, דיאס.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
