“אוסקר הוא בחור צעיר, חנון, בתול נצחי, אנטי-גיבור, אמריקאי בן למשפחה מהרפובליקה הדומיניקנית. בחייו הקצרים ובנאיביות כובשת הוא מתאהב בכל בחורה, מחפש אהבה ובעיקר, נו, נחוש לזיין ולהגשים את ייעודו כזכר דומיניקני. דרך הסיפור שלו, אנחנו שומעים גם על אמו ועל אחותו ועל הסבתא ועל החברים ועל המאהבים, במציאות מוטרפת שבעצם לא נתנה לו הרבה סיכוי להיות משהו אחר.

הסופר אמר שכתיבת הספר הייתה מבחינתו בגדר אמון מוחלט בקוראים, ואני מאמינה לו. בקלות רבה הוא יכול היה לקחת את הסיפור הפסיכי הזה, על משפחת מהגרים צבעונית ופצועה וגרוטסקית וטראגית, ולכתוב עליה ברצינות תהומית ספר לירי ודואב שיוציאו ב"עם עובד", עם ציור אמנותי ותקופתי על הכריכה. הוא יכל, אבל הוא בחר לכתוב ספר אמיץ, עצוב וקורע מצחוק, שמעלה על נס את הגרוטסקיות ולא מנסה לנרמל אותה. הוא כתב ספר שהגיוני ונעים ומצחיק ומרגש לקרוא בו משפטים כמו "קרעה לעצמה את התחת הלא קטן שהיא התברכה בו"; ספר שקוראים בזרם קולח מאין כמותו, ופתאום כבר לא פוזלים כדי לבדוק באיזה עמוד אנחנו. פתאום השפה הישירה, הבוטה, הלא-מתאמצת, נחווית כמאוד מתאימה – וזה כי היא מנומקת.

ובאמת, יש כאן סיפור עם המון "בשר", עם הרבה רגש, ודווקא בגלל שהוא לא משתדל להזמין הרהורים ברומו של עולם, הוא פתאום מאפשר לכאב ולהחמצה ולמורכבות לצוף כמו מאליהם. הוא מיוחד נורא, המבנה שלו נכון, התרבות שהוא עוסק בה היא כמשב רוח רענן, ועדיין, שתי בעיות – קטנות לכאורה אך דומיננטיות בנפחן – הטרידו את שלוותי.

האחת היא ריבוי הערות השוליים והשנייה היא שיבוצי המילים בספרדית לאורך הטקסט. הספר גדוש ברפרנסים, בכוכביות, בהרחבות, בהבהרות, במילים בלעז שמתורגמות מיד לאחר מכן לעברית, וזה נורא מקשה על רצף הקריאה. אין לי בעיה להשכיל ולהרחיב אופקים תוך כדי קריאה, בוודאי כשזה על תרבות לא-מוכרת, אבל לא מעניין אותי שהמפלצת שאתה מאזכר כאן תוארה אצל טולקין, או שהאישה הייתה אימתנית כמו טאיקלאיריסיה מהמיתולוגיה הנורדית. לגבי המילים בלעז – מצד אחד הן 'צובעות' את הספר באווירה התרבותית המתאימה, ומצד שני הן מכבידות מאוד, קצת כמו עגיל יפה ששוקל יותר מידי, ואז הוא חינני אבל גם מושך לך את התנוך לברכיים.

3.5 כוכבים על סיפור מיוחד, מאוורר, קולח, שמוטב היה קצת (הרבה) לנקות ממנו את המיותר והמכביד.”

“הספר הזה הוא מאד woke, כלומר הוא שטוף בפוליטיקה של מיעוט אתני. לא בטוח שבאווירה תרבותית אחרת הוא היה זוכה בפוליצר. זה לא הפריע לי בקריאה. להפך. מתי בספר הייתה לי הזדמנות להכיר את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית ואת עולמם של המהגרים הדומיניקנים בארצות הברית? מבחינתי רק פה. דווקא אהבתי את כל הערות השוליים ועצרתי לפעמים לחפש עוד פרטים באינטרנט. אם אתם רוצים עוד ספר כלל אנושי אז באמת יש פה סיפור יפה עם אלמנטים חיצוניים שמפריעים לשטף הקריאה, אבל העושר של הסיפור הזה והיופי שלו, וגם האהבה שלו, הם לתרבות אותה הוא מתאר לא פחות מאשר לסיפור שלו. בעיני זה אחלה ספר.”

“המדבקה הזהובה עליה נכתב "הספר הטוב ביותר של המאה ה- 21" היתה צריכה להיות סימן אזהרה, כי הרי המאה הזאת רק התחילה, וכבר נקבע שזה הספר הכי טוב של המאה? נו..., אבל בכל זאת כתוב גם שהספר זכה בפרס פוליצר, פרס שאני בדרך כלל מכבדת, אבל עם סיום הספר הזה סיימתי לכבד גם את הפרס הזה.
הסיפור הוא על אחד שמן מאוד, שלא מוצא לעצמו חיי חברה. כל זה על רקע מוצאו מהרפובליקה הדומניקנית. רפובליקה ששנים רבות שלט בה דיקטטור בשם טרוחיו, שעשה מעשי זוועה רבים בעמו, כפי שרק התחשק לו. כמו כל דיקטטור. ואם אוסקר השמן לא מוצא לעצמו חיי חברה, זה בטוח בגלל קללה שרודפת את בני עמו גם אחרי שטרוחיו מת.
סיפור המשפחה בספר מעניין, אבל הוא נכתב באופן מפוזר, ועם שימוש בשפה גסה מיותרת. משפט כמו: "אלה היו ימיו הראשונים של קלינטון, אבל הכלכלה עדיין מצצה זין של שנות השמונים" הוא רק דוגמא קטנה, ודי עדינה, לשפה שבה משתמש הספר. ושפה כזאת לא הופכת ספר לעדכני או הכי טוב.
הסיבה היחידה שבגללה סיימתי את הספר, היא כי הוא האיר בעיני תקופה בארץ שכמעט לא ידעתי עליה דבר, ולא ממש התעניינתי בה. אבל קראתי עוד מספר ספרים על שליטים דיקטטורים ועל משטרים אפלים, והם היו כתובים באופן טוב בהרבה. ולא זכו בשום פרס.
עצוב לי שספר כזה הוא הכיוון אליו מצביעים נותני הפרסים. סגנון כזה בטוח לא ימשוך אליו קוראים צעירים.
ואם נחזור לרגע לשמנים, שמנים מאוד כמו שהיה אוסקר, גם אם זה לא פוליטיקל קורקט, לאלה תמיד יהיו קשיים בחברה בלי קשר למשטר כזה
או אחר. ובעיות וקשיים יש כמעט לכולנו, בלי קשר לקללה מסויימת. אלה החיים, ואתם צריך להתמודד.”

“הספר עוסק גם בחייו הקצרים והמופלאים של אוסקר. בחור שמן וממושקף ממוצא דומיניקני, שאין בו - למרות מוצאו, יודגש - שום עצם תוקפנית וכל רצונו הוא לאהוב. הוא אמנם מסתובב בעולם וחושב שהוא מחפש זיון - לדעתו לא יעלה על הדעת שבחור דומיניקני ימות בתול - אך האמת היא שהוא מחפש אהבה, ומה שהוא מוצא הוא המון אהבה. מצידו. אפשר להאשים במצב את מראהו - ואפשר להאשים את הקללה המשפחתית - ליתר דיוק את קללת הדומיניקנים. ואוסקר מאשים את שניהם. אבל האמת היא שלאוסקר שהוא כאמור בחור מתוק וחיובי שמוכן להשקיע הרבה במי שהוא אוהב, אין מושג איך עליו להתנהג כדי שהמסר שלו יתקבל, והוא, חנון חובב מדע בדיוני, אנימה וקומיקס, מצליח רק להיות לא מובן, מושא ללעג ודחוי.

אין לי יותר מדי מושג לגבי ההיסטוריה הכאובה של העולם הלטיני, שהולידה ספרות ענפה שאת רובה אני לא מכירה. בתחילת הקריאה נאלצתי לחפש ולקרוא על האזור ועל ההיסטוריה דברים שלא ידעתי: על אי שיושב על ידי הספרדים בעבדים אפריקאים, שעבר כיבושים ומלחמות וייצר דיקטטורים מאוסים, אוכלוסייה נכנעת, עוני, בורות ווודו, תרבות המבוססת על כל דאלים גבר, עם הדגשה על ה"גבר". הרודן טרוחיו שהיה החוויה המכוננת של ילידי הרפובליקה הדומיניקנית (איזה שם אירוני!) ולמרות העלמותו המבורכת מהמפה בשנת 1961 (מה שפינה מקום לרודן הבא...) הוא עדיין חי וקיים אצל הדורות שנולדו אחרי מותו, ומקברו הוא רודף אותם ב'פוקו' - קללה.

הספר מדהים. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הוא כתוב בכישרון כה רב, שהוא מצליח להעביר את צורת החשיבה, דרך הדיבור, תפישת העולם והאמונות של לטינו-אפריקאים. הכתיבה היא אישית, מתוחכמת, מודעת לעצמה ואירונית, עם שפע הומור עצמי שחור. ניכר שדיאס כותב על חוויות שחווה בעצמו (ובאחת ההערות הוא מתבלבל(?) וכותב פרטי ביוגרפיה שלו). לחשוב שלולא הביקורות של עמיר ו Rachis כנראה כלל לא הייתי קוראת את הספר! תודה רבה, חברים, על החוויה המדהימה שזכיתי לה בזכותכם.
ומה שהרגשתי עם קריאת הספר היה בושה עמוקה על כל אותם חנונים ש"נפנפתי" ביהירות וחוסר רגישות. לימד אותי לקח, דיאס.”