אני הרגתי את האור

אני פיצחתי קוד אלוהה

אני הוא הנחש, מוסיף לנבוע

מוסיף לנבוע דם קדושים על פצע הברוכה

בתפוחי אני חופן

את רעש היותכם

אני הוא הנושא, את פרי הדעת

בפרי הדעת אודם -ורד, נור קורן משלג אור-אחר

מה יפה הוא העולם

מה ענוג דמדום הליל

כה קלה היא הבריאה, בחפצה לנגוע

בחסדה לטעת עץ בשל בגן אשר אבד

גם אני טרפתי פרח

סוד דמי נגזר מחטא

אדמת עקשנותי, לאור אימת אלוהה

לאור אלוהה, תגנה אותי, חצוף פנים

שאת דמותו העיז לשאת

אני רוצה לשיר פשוט. חד וחלק. שירים פשוטים. מלודיות ברורות. אני רוצה לצעוק משפט אחד שהעיק. אני רוצה למור מילה אחת. מילה אחת שתסביר לך מה קורה איתי.

אני רוצה לשיר פשוט. מלודיות פשוטות, נוגות, שלא אומרות הרבה אבל גם אומרות הרבה מאוד. אני רוצה לצעוק את הטירוף של הארץ הזאת, של החיים האלה. אז אני יושב על יד הפסנתר החום, המתקלף, הישן (זה שקיבלתי מסבא בגן), ומפזם לי מנגינה פשוטה. לפעמים זה משחרר.

אתהת צוחק. זה נראה לך מצחיק, החסד הזה שלא ממש עשית עמדי? אולי אתה עומד אי - שם. אולי. אני מזמן הפסקתי להאמין, על אף שתמיד ידעתע שאני צריך את זה, צריך אותך, צריך את האמונה בך. אתה המקום הזה להישען עליו כשקשה. המקום הזה שמוביל אותי.... שיכל להוביל אותי בחיים. לגרום לי למצוא לעצמי חיים טובים. חיים של טיפשות. אולי. אבל חיים. חיים ברורים. חיים פשוטים. מלודיה זכה של אושר ודמעות. חיים פשוטים, כמו... כמו השירים האלה שאני כל הזמן מחפש. אולי אני מוצא את הנחמה שלי, את מורה הדרך שלי, בפסנתר הזה. אולי אני מוצא אותך בפסנתר. אולי אתה פסנתר.

אולי אני פסנתר, קלידים שחורים ולבנים של עצב ושמחה, ימים רעים וימים טובים, סונטות בקצב המהיר של החיים ההאלה. מז'ורים ומינורים, בהתאם לאירועי היום. סטקטו קופצני. לגטו עמוק. דו רה מי פה סול לה סי, אני משנן לעצמי. כמה החיים היו קלים לו היינו קלידים. זורמים כמים בשטף המוזיקה שלא הם יוצרים . מוותרים, מונעים על ידי כוח עליון. כמוך. כמו להיות איתך. אני ורצה להיות איתך. אני רוצה להאמים. אני פשוט לא יכול. אני פשוט לא מסוגל לזה.

אז אני יושב על הכיסא מול הפנתר החום, המתקלף, הישן, ומנגן לי איזו מנגינה עריבה. מלודיה פשוטה. יום עובר. עובר גם הלילה בתרועת התרנגול. הימים עוברים. הלילות חולפים. ואני נשאר בחדרי הקטן והבודד, מנותץ ומנוער אהבה. אני יודע עד כמה אתה קרוב לתפוס אותי, לאחוז בי בחוזקה בזרועות הפלדה השמימיות שלך. אבל אני מתנגד, כמו טינאייג'ר סורר המתנגד לחיבוקי אמו. אני לא רוצה בך. אני לא רוצה היום. היום אני רק רוצה לשיר. רק לשיר. אני רוצה לשיר פשוט.

הכפור הקפיא את גופי. על הר האוורסט השתוללה סופת-אימים, קורעת ורועמת, בזרועותיה העצומות , ענקית של יופי ושל חוסר רחמים, ישותה אחת: מוות. נופלת ומתגלגלת, מתרסקת ונחבטת, עולה השמימה, וחוזרת מלאת אנרגיה חדשה. מתנפצת לרסיסים, מתאדה באוויר הדליל לכפור הנורא. רעמים וברקים, ברקים ורעמים, רעמים וברקים. ואני מרותק על סלעי, סלע של הלם; בלתי אם רגש, הנוסק אל הגוף עליון. כך - התפללתי בליבי אל האלוהים, לו הושיעני.

רעם אדיר החריש את אוזני כאשר גושי קרח עצומים החלו מינתקים מן הצוקים סביבי. האימה שמילאה את ליבי בעודי רואה את גוש הקרח הגדול בא ומתקרב אלי, מתקרב ובא אליי לרסקני, לא תתואר בשפה של שגרה. לא צרחתי - כי אם שתקתי. שתיקה, הנוראה מכל צעקת אימים. שתיקה של פנימה. צרחתי בליבי אל הרוח שהסתתרה שם בליבי, צרחתי לה לקום, צרחתי לה שתעזור לי. צרחתי בדממה אל האל שבתוכי, אם כי כבר הבנתי שהאלוהים עזבני. בשארית כוחותי לא ניסיתי לקום, תקוותי אפסה. רגלי הקפואות מתקשות מחמת הקור, כשכל שנייה מקרבת אותי אל סופי. כל שנייה שבה אני נשאר חציי בשלג וחציי בחוץ, מרדימה אותי יותר ויותר, והנה אני שוקע בתוך תנומה נעימה. נעימה ביותר. אלב אני יודע מה יקרה אם אתן לה להמשיך להתקיים.ץ אני נאבק, פותח את עיניי הדואבות, והנה עוצם אותן. מנסה להזיז את אצבעותיי אך לא מצליח. אני אובד בתוך הריק, אני נופל אל תוך השחור. מאבד את ההרגשה ברגליים, בידיים, מאבד אחיזה בכל אחד מרמ"ח איברי. מאבד אחיזה בסיכוי הקלוש, אך הקיים. מאבד אחיזה בחיים...

ואז אני מתעורר.

אני מוצא את עצמי שוכב כמת אל מול השלג. אני פוקח את עיניי. בשארית כוחותיי אני זוחל, אל עבר המחנה.

אני עוצר.

אני צורח.

אני בוכה.

אבל אני ממשיך, אני ממשיך לזחול, להתגלגל, מתחבט בגושי הקרח, נאבק בקור, ובכוויות הקור הכואבות, נאבק בשינה המאיימת לתופסי. אני צורח כגוש קרח נחבט בגבי ושובר את עמוד השדרה שלי. העולם מחשיך.

אבל אני ממשיך. אני ממשיך. אני ממשיך, כל תנועה של גופי פוגעת בנפשי, בלבי, בנשמתי, במצפוני. אני נלחם בעצמי, אני כל כך קרוב - ואם זאת כל כך רחוק. אני רואה אותם. הם לא רואים אותי, חברי, אני צורח - אבל לא יוצא מפי כל קול, הנה אני מוותר, הנה אני שומט את עצמי, אני לא יכול יותר. אני מוותר. ואז אני ושמע צעקה. אני יודע-הם באים לקחת אותי.

אורות.