יומן שבו אדם מספר על הדיאלוג שלו עם העולם, עם החוויה של הקיום. מדי פעם אני צריך קריאה כזו, לנשמה. פה ושם אני מרגיש שאדם שכותב כך, כותב מתוכי. אני-עצמי הייתי יכול לכתוב תכנים כאלה - לא בהכרח במילים שלו, אבל בסנטימנט שלו, בניסיון להבהיר את עמדתו מול העולם. זה שילוב של אקזיסטנציאליזם ואפיסטמולוגיה - האם אני באמת חווה את העולם כפי שהוא? או, לפחות, כפי שאחרים חווים אותו? פעם הייתי כותב מתוך עמדה אונטולוגית: האם יש בכלל קיום? מה מהות הקיום? הייתי נדהם מעצם הקיום.
חבר אמר לי פעם שאני נדהם מיופיו של העץ, כלומר אני אסתטיקן, והוא - הוא נדהם מעצם העובדה שהעץ בכלל קיים. כלומר, הוא אונטלוג. הוא טעה, כי גם אני אונטולוג, אבל מרחתי על זה משחה ומאז זה עבר לי.
הספר מזכיר לי את "כך להישאר בעולם" של יונה אלון, פנינה לא מוכרת דיה, שסיימתי לאחרונה. הוא כותב קטעי יומן ובהם מספר על הליכתו היומיומית לספריה הלאומית, במשכנה הישן כמובן, על הדיאלוג שלו עם היצירות שהוא קורא, ובעיקר על ההשפעה של הקריאה עליו. זו כתיבה עם קמצוץ ניו ג'ורנליזם, כלומר הוא כותב על עצמו בתוך החוויה, כולל הכריך שהוא אוכל בספריה, בהפסקה מהקריאה, הצעיף שאשתו נותנת לו לפני שהוא יוצא לספריה בחורף, ההליכה בקור בחורף, הרגליים הרטובות, קשיי ההזדקנות ועוד. הכתיבה שמפגינה מודעות בלתי פוסקת לעצם הקיום בעירום, הדיאלוג המתמיד בין היצירה שהוא קורא לבין הידיעה שזמנו קצוב, כמו זמננו-כולנו - כל אלה יוצרים חוויית קריאה חריפה, מוחשית.











