׳מסכת תהום׳ הוא רומן היסטורי־פנטסטי מבריק. הוא נכתב על דמות מרתקת מההיסטוריה היהודית, אלישע בן אבויה, מגדולי התנאים שבסוף ימיו ׳יצא לתרבות רעה׳. שעליו אומרים לכל ילד בציבור החרדי את המשפט הנורא: ׳אל תסמוך על עצמך עד יום מותך׳.
הספר נכתב בחופש ספרותי נרחב' ומבוסס על העובדות הידועות על דמותו ההיסטורית של אלישע בן אבויה.
הסיפור הוא על ילדותו של אלישע, על ילד שמתאהב ברות, ילדה מבנות השפחות של אביו. אך עליו לעזוב לישיבה של רבי אליעזר, הוא מחפש כל דרך אפשרית כדי לא לעזוב לישיבה, לא לעזוב אותה, וכאשר מפרידים אותם בכוח ומובילים אותו לישיבה הוא לא מסכים לאכול או לשתות. הוא מגיע לישיבה במצב קשה, ודווקא בשל כך הוא מתקבל לישיבה.
אבל אותו חיזיון שראה ביום בואו, שבעקבותיו התקבל לישיבה, הפך לתשוקתו הגדולה ביותר. ותשוקה זו היא שהפרידה אותו מרות לבסוף.
הספר מחולק לפרקי הווה ועבר, בפרקי העבר אלישע מספר על התאהבותו ברות, ובסיפור ההווה הוא מספר את קורותיו מרגע הפרידה ממנה ועל חייו בישיבה. וכאשר סיפור העבר מתחבר אל תחילת סיפור ההווה הקשר של הזוג מתהדק אף יותר כי הוא יכול סוף־סוף לצאת לחופשה, אבל ככל שהקשר של הזוג הצעיר מתהדק, כך גם תשוקתו לקבל עוד חזיונות גדלה, כך תשוקתו להתקרב לרבו, להיטהר ולהפוך לכהן גדול, גדֵלה.
עד שהוא נאלץ לבחור את מי מבין תשוקותיו הוא מעוניין להפוך ליחידה בחייו.
התשוקות שלו, בין אם להיות בעל חזיונות ובין אם להיות בעל לרות, כתובות בפשטות של נער, בפשטות של אדם בעל רצונות ותשוקות, ככל אחד ממנו, כך שגם אם השפה לא של ימינו הקורא יכול להתחבר לאלישע, ולהרגיש איתו את התשוקות, לכעוס איתו על סובביו, ליהנות איתו מחזיונותיו, מגדולתו ומנצחונותיו הקטנים.
ובאותה מידה גם לכעוס עליו בנוגע לבחירות שהוא עושה כדי לקבל את מה שהוא רוצה בו.
זהו סיפור אהבה, חניכה והתבגרות של נער שייעדו לגדולות ונאלץ לבגוד ברצונותיו האישיים ובאהבתו הגדולה כדי לממש את אותו ייעוד, ייעוד שסקרן אותו יותר מדי מכדי שיוכל לסרב לו.
מדהים לקרוא את בניית העולם, את בניית דמותו של רבי אליעזר, את דמותו של רבי טרפון, את שטיפת המוח שעובר אלישע הצעיר בישיבה. לזהות איך ככל שהוא שוהה זמן רב יותר בישיבה כוונותיו נעשות יותר לשם שמים ופחות לשם השגת המטרה שהציב לו אביו כשגילה לו את סוד אימו. הסימן הראשון לכך שמוחו וליבו באמת נשטפו בישיבה, והוא תלמיד של רבי אליעזר היה בהסכמתו לתנאי שהציב לו להסמכה, והשני – במלקות.
רואים שנעשתה עבודה מרשימה ביותר בחקר ההיסטוריה והדת הדקויות והפרטים הקטנים שאדם שלא גדל על ברכי הדת היהודית העכשווית יכול לא להיוודע אליהם לעולם, ואם לא יודע עלול ליצור סתירות או חוסר אמינות בעלילה.
אך איל חיות־מן למד טוב את כל כך הדת, את תקופת חורבן בית שני ואת שפת המדרשים, שהוא כתב את שני המדרשים הכי יפים ששמעתי מעודי – דרשת בר המצווה של אלישע ודרשת ההסמכה. וואו.
גדלתי אצל החרדים, הסתובבתי בכמה קהילות דתיות, שמעתי מאות רבנים ומאות דרשות על התנ״ך, על התלמוד, ומעולם לא שמעתי את הרעיונות מבריקים ויפהפיים אלו, שהם גם הרבה יותר הגיוניים מכל הדרשות ששמעתי בחיי.
(מבריק כל כך שיש לי חשק לחזור לבית הספר רק כדי להעלות אותה על דעתם של כמה חרדים ספציפיים:))
הפנטזיה:
דווקא בגלל הדיוק המרשים שעליו אני מדברת, והדמויות התנאיות שמעוצבות בדיוק כפי שהעליתי אותן בדעתי בסיפורים שגדלתי עליהם, לא חוויתי את הספר כספר פנטזיה, אלא כמציאותי לחלוטין.
לא כי אני מאמינה בכל זה, אלא כי כל פרט נבנה על ידע אמיתי, כי כל מילה בנויה על ההיסטוריה, על האמונות הדתיות שהובילו את הדת היהודית להיות מי שהיא היום, והרגשתי שאני קוראת את המיתולוגיה שגדלתי עליה, שבעולמם של שומרי הדת (בהכללה, כמובן) אינה אלא מציאות חייהם, אמת לאמיתה.
אמת בשבילי בדיוק כמו שבשביל הדמויות בספר: השדים, הרוחות, תחום שבת, מלאכים, כוח המילים וחזיונות הם דבר אמיתי לחלוטין, כי גדלתי על כך שזו האמת.
ולכן הזדהיתי כמעט לחלוטין עם רות, וזאת לצד ההזדהות שלי עם הגיבור, שמאמין בכל מה שהיא לא מאמינה.
הסתירה הזו היא משהו שגדלתי איתו: אף פעם לא האמנתי בחזיונות, באלוהים בשדים, רוחות וגלגולים, אני זוכרת מחשבות ושאלות על האמונות האלה עוד מגיל ארבע. אבל ככל שגדלתי ונשארתי שם, ושמעתי יותר ולא פגשתי משהו אחר – גם החלק שהיה בו ספק גדל, עד שהמעטפת שהייתי – האמינה בזה.
וכאן בספר הרגשתי ממש כאילו איל חיות־מן פיצל את החלק המורד שבי ואת החלק שטוף המוח שבי, יצר מהם שתי דמויות נפרדות והוביל לשיח ביניהן.
כי כשזה הדיבור היחיד שאתה שומע, כשזו האמונה היחידה האפשרית בסביבתך, אתה מאמין בה ודובק בה – בדיוק כמו שקרה לגיבור.
ולכן לא חוויתי אותו כספר פנטזיה, אלא כספר צדיקים חרדי.
ספר צדיקים מעניין, לשם שינוי😁 מרתק, מפעים. כזה שלא ממש אפשר להניח מהיד, אך הרגשתי שמסופר לי על אלישע בן אבויה, שהכול אכן היה כפי שכתוב, כפי שכתב אלישע.
הלשון בספר:
הלשון בספר היא שילוב מבריק של לשון חז״ל ולשון ימינו כך שכל קורא עכשווי יוכל להבין את השפה, אם כי אני מאמינה שיש שיתקשו.
לפני תקופה כתבתי סקירה נוקבת על ספר שנכתב בו יומן מהמאה ה־16, וביומן הלשון אינה מתאימה לתקופה המדוברת ובכך הפכו את היומן ללא אמין בעליל. הגיבו לי שאולי נכתב כך כדי שקוראים בימינו יבינו את היומן, אני לא חשבתי כך, אני חשבתי שנעשתה עבודה לא טובה, לא במחקר התקופה ולא בשפה.
וכשקראתי את ׳מסכת תהום׳ נוכחתי שצדקתי לחלוטין. עבודת המחקר מדויקת להפליא, מבריקה, נפעמתי מכל משפט בספר, כי השפה יפהפייה, עשירה ומהודקת היטב לתקופה, ובצורה כזו שתהיה קריאה גם לימינו.
כן אסתייג ואומר שמכיוון שהיא לא השפה שבה אני מורגלת, נדרש לי זמן רב יותר לעומת ספרים אחרים באורך כזה, אבל היה שווה כל רגע.
לצערי, למרות המחקר המעמיק, יש כמה טעויות לשון חוזרות שהתאכזבתי לקרוא, ומפליא אותי שלא ידעו עליהן. אלו הדוגמאות שהפריעו לי במיוחד:
1. על מנת – משמעות הביטוי הוא תנאי, ולא יכול להחליף את המילה כדי – המציינת מטרה.
זאת אומרת:
״הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.״
– אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב בתנאי שתקבלו פרס אלא תשמשו את הרב ללא תנאי, כמו עבדים, ורק כך תקבלו את הזכות שמורא שמיים יהיה עליכם.
לא נמצא בלשון חזל שימוש ב׳על מנת׳ שלא להבעת תנאי.
2. ניתן – פועל בהווה ולא תואר – נכון לומר ׳ניתן לי הספר׳, אבל לא נכון לומר ׳ניתן לעשות כך וכך...׳ כי דבר לא ניתן פה. ו׳ניתן׳ לא יכול להחליף את המילה ׳אפשר׳, בייחוד לא בתקופה המדוברת.
גם המילה טוניקה שהשתרבבה בטעות, וכפי שידוע לי היא מילה אירופית מהמאה ה־20.
חוץ מאלו ועוד כמה בודדות, שפת התקופה מוקפדת וכיף כל כך לקרוא את ההקפדה הזו, רואים שלכותב יש ידע נרחב במשנה, בגמרא ובתקופה בכלל. והוא הצליח להשיג את ההרגשה שבאמת יש פה כתב יד של אלישע בן אבויה.
ולסיום, הדימויים:
״פניו העלו על דעתי פני ציפור.״
״מדדתי את הגוף ששכב לצידי, זרותו מצמיתה, מובחן ממני אפילו במעשה הבלילה של שנינו יחד.״
״הקהל נחצה, ועברתי בו בחרבה.״
״אור נע בין הרבנים, מפליג מדורש למשנהו, אור שאצר בקרבו את כל מילותיהם, הולך ומתגבש ומתעצם במאוד מאוד.״
כמו שתי הדוגמאות האחרונות – שהן הקשה יפהפייה של תיאור יציאת מצרים – שפת התיאורים בספר נובעת מעולמו של אלישע, מכל מה שלמד בתורה, מסיפורי הדת, מסיפורי החורבן שגדל עליהם, ומחייו שלו.
גם התיאורים הם חלק מההרגשה שאכן הנער ששולט בכל התורה – או הזקן שיודע את כל התורה – כתב את ׳מסכת תהום׳.
ספר מבריק, יפהפה ומומלץ כל כך.
