מסכת תהום
למקרא הספר הזה ניחמתי על כל אותן פעמים שחילקתי חמישה כוכבים ברוחב יד לספרים, גם אם היו ראויים לכך. כי הספר "מסכת תהום" הוא דרגה משל עצמה בספרות העברית. חבל שאי אפשר לתת שישה כוכבים.
ככל שאני מתבגר אני פחות מקנא בצעירים מוכשרים, ומעריך אותם יותר. איל חיות-מן יוצר רמה משל עצמו, מעלה עד לרמה כמעט נשגבת את יכולות הכתיבה ושחזור הסביבה ההיסטורית.
זכרתי במעורפל את הימים שאחרי חורבן המקדש: ניסיון ההשתקמות של היישוב היהודי ההמום, המרכזים שקמו בגליל. בספר הם קמים לתחיה. ההיסטוריה קמה לתחיה בצבעוניות, במוחשיות, באינטימיות, לא רק דרך אופן עיצובן של הדמויות אלא בעיקר דרך שחזור נאמן, חי ונושם ופועם, של הסביבה של אותם ימים רחוקים: הלבוש, הבגדים, המקצועות, ממה עשויים הבתים, איך האירו את חשכת הליל, מה היו הנושאים שהעסיקו את התלמידים, מרומו של עולם דרך תככים בין-אישיים ותוך-ישיבתיים, ועד לבטי גדילה, התבגרות ואהבה ראשונה. ההצלחה שבשחזור התקופה והיכולת הייחודית להפיח רוח ונשמה בדמויות היסטוריות, להציגן כבשר ודם ולהפוך אותן לגיבורות של דרמה מרתקת, הזכירה לי את מה שעשה אסף ענברי בספרו הכביר "הספר האדום", שנפח רוח חיים בהיסטוריה שמעולם לא סיפרו לנו שהיא כה מרתקת.
בדרך כלל, כשאני קורא פסקה מותחת בספר כלשהו, העין מדלגת כמאליה אל הסוף, כדי לגלות איך זה נגמר, מה עלה בגורל הגיבור. אבל העברית הנפלאה, המשוררית, המשוכללת, העמוקה כמו יין, של חיות-מן, לוכדת את העין ומצמידה אותה אל השורה, וכך אני שותה את השורה כמו בקריאת שירה, מוותר על הדילוג המיוחל, רק כדי לא לפספס את החוויה האסתטית והפואטית שבחיבור המילים זו לזו. זו ספרות שהיא גם שירה. מעטים מסוגלים לכך, בעיקר משוררים שהפכו לסופרים, כמו יהודה עמיחי ויערה שחורי, וגם הם לא תמיד מצליחים לבצע את האלכימיה של הפיכת הסגנון השירי העמוק לפרוזה שטעמה עמה.
שישה כוכבים, יאללה.
13 אהבו
