מיהו ברנרדו סוארס?
מכל הדמויות הבדויות שיצר (כ-70), יש הסכמה גורפת שברנרדו סוארס מייצג נאמנה את נפשו הפנימית של דוברו , פרננדו פסואה.

הספר הוא אוסף רשמים שנכתבו על פני כ-20 שנה וערוכים בצורה כרונולוגית, כאשר קו עדין מחבר ביניהם. ניכר שנבעו מאותו המעיין אך נאספו במקומות שונים, מהם סלעיים המכילים מינרלים מרירים, ומהם בעלי אדמה בוצית וחומה.

השליש הראשון של הספר נכתב על ידי הדמות הבדויה Guedes. לטעמי זהו חלק שכדאי לקרוא לאחר החלק השני. אין "קרקע בטוחה" והרהורי הכותב מרצדים בין חזיונות פסיכדליים של נמל או העולמות השמיימים, לבין אהבה עמוקה לאנרגיה נשית (נשית, אך לא אישה. כמו השכינה אולי?).
Guedes מתעמק בחלום על סוגיו (מעולם לא חשבתי על חלומות בצורה כה מעניינת), ועל מקומו המרכזי בפיתוח העולם הפנימי. הוא הוגה גם בהשפעת האחר על העצמי השברירי המובל על ידי נסיבות חייו, והנזק שעלול להיגרם מכך – המתח בין הרצון להיפרדות ואחדות.

החלק השני מתאר פקיד במשרד הנהלת חשבונות בליסבון בשם ברנרדו סוארס.ברנרדו הוא טיפוס אפרורי מבחוץ, אך צבעוני, עמוק ושופע דמיון מבפנים. ברנרדו כותב ללא הפסקה, ספק לעצמו, ספק לקורא, והתפאורה היא העיר ליסבון והדמויות במשרדו.
הרשמים נעים בין הגיג של פסקה לבין מונולוג של מספר עמודים. בין התובנות וההרהורים על החיים סוארס גם נוגע במגוון נושאים כמו אמנות, פילוסופיה, מלחמות, פוליטיקה ודת.

"כל דבר שהיה שלנו, אפילו אם רק בגלל המקריות של החיים בצוותא או של הראייה, הופך להיות אנחנו מעצם העובדה שהיה משלנו."

לברנרדו עולם פנימי עשיר המשלים בדמיון את מה שלעולם לא יהיה בחייו. הוא משוכנע (וגם משכנע) שהחלום הוא הוא המטרה, ולא הפעולה.
זהו מסוג הספרים שאפילו כעבור שנה לא תזכור פרטים רבים ממנו, אך אם קראת אותו בעיון, ההגיגים והמחשבות של פסואה יפלשו עמוק לתוכך, אל חיבורי הסינפסות בחומר האפור ובמבנים העמוקים בחומר הלבן ושם ירבצו כטפיל. ומחשבות מסויימות שיצופו בך, כאלה שעולות ברגעים בהם אתה לבד ונוכח ,ישאו עימן ניחוח פסואזאי עמוק של בדידות אקזנציאליסטית, התפוררות כוחה של המציאות הסובבת והכח המשכר לברוא את עצמך בדמיון ובחלום, שהם הם המציאות היחידה.

פסואה נע בחופשיות במרחב שבין החשיבות העצמית, הוודאות בעולם והשאיפות לבין העולם הפנימי העמוק והשברירי, ההתפוררות הבלתי נמנעת של הגוף והנסיונות הנואשים לצקת משמעות לחיינו מלבד מה שהם.

"יש מטאפורות שהן ממשיות יותר מבני -האדם הפוסעים ברחוב."

פסואה כתב על עצב, אך לא כזה שנובע מאובדן אדם אהוב או אהבה נכזבת, זאת הוא היה יכול להשיג בסוגה ספרותית אחרת. הוא התכוון לעצב ואי הנחת שהם מנת חלקם של כל אדם, ומתגברים ביחס ישר עם מודעות עצמית ואינטליגנציה.

"לא נועדתי למציאות, אך החיים הופיעו ומצאו אותי"

העצבות, או אי הנחת, משמשת את ברנרדו כמאגר עצום של כח ממנו אפשר לינוק בכל עת. ההכרה בחוסר התוחלת של הפעולה, בכך שלעולם תוכל להיות רק עצמך ולא אף אחד אחר ובכך שהדמיון וההתבוננות הפנימית עשויים לספק לא פחות מאשר המרדף במציאות.
ישנו מתח בחייו של סוארס בין הרצון להיות אדם מוערך שהחברה מכירה במעלותיו הייחודיות לבין ההכרה שאין לו את היכולת לכך, וגם אם יהיה כזה,הריקנות והעצבות לא יעלמו מאחר ורק העולם הפנימי, הכרת עצמך והחיים הם המתכון לגאולה.

פסואה מת בטרם עת בגיל 47. מאות, ואולי אלפי שנות חיים ידרשו לאדם ממוצע בכדי ללקט ולעבד תובנות רבות ועמוקות כל כך.
למזלנו, הקובץ הנסתר התגלה לאחר מותו ונערך לספר המאפשר גם לנו להתאבק בעפר רגליו של פסואה ולקוות שידבק בנו כמה שיותר להמשך הדרך.

עד שחשבתי שיש לי הכול לומר על זה, בלאקאאוט זה מה שהשכל שלי חווה.

איך אפשר לתמצת ספר שהוא יותר מספר? יומן, אוטוביוגרפיה, הגיגים, מחשבות, אבטיפוס של בלוג או פייסבוק או טוויטר.

ברנרדו סוארש, שם העט הכי מפורסם של פסואה מיני רבים, הוא אחת הדמויות הגדולות ביותר בספרות. אי אפשר שלא להכיר אותו יותר טוב מאת עצמנו אחרי קריאה באותם פרגמנטים. לא פחות מליאופולד בלום, בן דמותו של דנטה, השטן של מילטון, דון קיחוטה והמלט.

קריאה בספר הזה היא כניסה לנפש בודדה. נפש אינטליגנטית, שגדול היה עליה הוא העולם הזה. עצב מעולם לא תואר בצורה יפיפייה כמו פה. זהו אדם בודד שמרגיש מועקה מן החיים, אבל אף פעם לא נכנע לאפסיותם.

לא יכול להבין מישהו שלא הצליח להזדהות לפחות עם כמה חלקים מהספר. רובנו לא היינו יורשי עצר שדורשים נקמה או כאלה שיצאו להרפתקאות עמוסות התרחשויות דרמטיות. כולנו חיים חיים די שגרתיים, יש שיאמרו משעממים למדי. ג'ויס אמנם הצליח לתאר את היופי והעושר שבהם, אבל פסואה קולע לעצבות. התחושה הזו שכנראה חיינו לעולם לא יהיו דרמטיים ומעניינים כמו אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי זה בסדר. ואולי לא אמורים לחפש שם את האושר או לחפש אושר בכלל.

זה לא מושלם ממש לא. יש שם רגעים שמעוררים גם בי סלידה. החלקים לא שלמים, יש קיטועים במשפטים, אבל ממתי אנחנו בני אדם היינו שלמים? בטח בתקופה בה שום דבר לא מוחלט. וזה מה שמדבר אליי יותר מאשר דרמה מושלמת ארוכה וקוהרנטית. כי ספר האי נחת מספר אותנו. אבל יודע להתבטא כמו שלא ידענו מעולם.

והוא שולח אותי למעין חלימה שכזו כאילו התת מודע הפך למרכזי ולדומיננטי במוח. עד שכמעט אני לא יורד בתחנת אוטובוס הנכונה.

הלוואי ופסואה היה יודע לאיזו השפעה עצומה הוא הפך, אבל הוא בעצמו חזה את זה בספר כששיער לעצמו שאחרי מותו יהיה לאחד מהמשוררים והסופרים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבל אין לו מה לעשות עם התהילה הזו ואין לו עם מי לחלוק אותה, בין היתר כי הוא מת ונרקב באדמה. וככה פסואה הילך בין בני האדם בליסבון בתחילת המאה ה-20. גאון של רגשות, פילוסוף שיכל ליצור אסכולה משלו. בתוך הראש מסתובבים כל כך הרבה הגיגים ותובנות שיימצאו הרבה אחרי שהילך ביניהם והיום הם מהלכים בינינו. מי שירצה. ויתמסר.

כי לי היו ימים שאחרי שהנחתי מאוחר בלילה את הספר ולשכב לישון, חשבתי לעצמי: "עוד הגיג אחד נוסף".

תמיד היו לי סופרים שחשבתי שיש מוזיקה של אמנים ספציפיים שיתאימו ליצירותיהם. אבל מעולם לא הרגשתי ספר שמילותיו פשוט הדהדו יצירה אחת ויחידה. שהרגשתי שיש פה נישואים בלתי נמנעים בין המילה הכתובה לתו. ועם הספר, היצירה הזו יכולה להימשך עוד ועוד ועוד ועוד... https://www.youtube.com/watch?v=PSmXAG2mYY4

פעם חשבתי שהכתיבה של פסואה אינה מושחזת מספיק. אך לאחר שהעמקתי בעולם הספרות, למדתי להעריך גם סופרים שאינם "הופכים את עצמם לפלקט" (כלשונו של בנו של חנוך לוין על אביו). פסואה מבטא בספרו שלל הגיגים מורכבים במילים שוות לכל נפש. רעיונות רבים שלו הם כפנינים ומחכימים הרבה יותר מרוב ספרי הניו-אייג' שתוכלו למצוא על המדפים. אצטט כמה מהם:
*על הסבל הנפשי כי רב, אין קשה מכאב שיניים.
*נוף הוא תמיד נוף, משמע דבר חיצוני, לא משנה כמה ינסו משוררים להופכו לייצוג של הנפש.
* כאשר במאה ה-20 אומנות הפכה להיות ביטוי של מה שאני מרגיש, התרבו האמנים, ולכן רמת האומנות ירדה. אין תחליף ליצירה שהיא פרי מחשבה ותכנון.
*הדמיון הוא מעל הכל. כיף יותר לדמיין אותך מטייל בעולם מאשר הסבל והזיעה של היסחבות שעתיים באוטובוס בלי מזגן.
*אמן הוא קודם כל המקצוע שבו הוא עובד. פסואה מעיד על עצמו - אני קודם כל רואה חשבון.
* כתיבה היא תמיד עבור נמען. אין דבר כזה כתיבה לעצמי.

בקיצור, נהנתי והחכמתי.

יומן שבו אדם מספר על הדיאלוג שלו עם העולם, עם החוויה של הקיום. מדי פעם אני צריך קריאה כזו, לנשמה. פה ושם אני מרגיש שאדם שכותב כך, כותב מתוכי. אני-עצמי הייתי יכול לכתוב תכנים כאלה - לא בהכרח במילים שלו, אבל בסנטימנט שלו, בניסיון להבהיר את עמדתו מול העולם. זה שילוב של אקזיסטנציאליזם ואפיסטמולוגיה - האם אני באמת חווה את העולם כפי שהוא? או, לפחות, כפי שאחרים חווים אותו? פעם הייתי כותב מתוך עמדה אונטולוגית: האם יש בכלל קיום? מה מהות הקיום? הייתי נדהם מעצם הקיום.
חבר אמר לי פעם שאני נדהם מיופיו של העץ, כלומר אני אסתטיקן, והוא - הוא נדהם מעצם העובדה שהעץ בכלל קיים. כלומר, הוא אונטלוג. הוא טעה, כי גם אני אונטולוג, אבל מרחתי על זה משחה ומאז זה עבר לי.

הספר מזכיר לי את "כך להישאר בעולם" של יונה אלון, פנינה לא מוכרת דיה, שסיימתי לאחרונה. הוא כותב קטעי יומן ובהם מספר על הליכתו היומיומית לספריה הלאומית, במשכנה הישן כמובן, על הדיאלוג שלו עם היצירות שהוא קורא, ובעיקר על ההשפעה של הקריאה עליו. זו כתיבה עם קמצוץ ניו ג'ורנליזם, כלומר הוא כותב על עצמו בתוך החוויה, כולל הכריך שהוא אוכל בספריה, בהפסקה מהקריאה, הצעיף שאשתו נותנת לו לפני שהוא יוצא לספריה בחורף, ההליכה בקור בחורף, הרגליים הרטובות, קשיי ההזדקנות ועוד. הכתיבה שמפגינה מודעות בלתי פוסקת לעצם הקיום בעירום, הדיאלוג המתמיד בין היצירה שהוא קורא לבין הידיעה שזמנו קצוב, כמו זמננו-כולנו - כל אלה יוצרים חוויית קריאה חריפה, מוחשית.

לכל אחד יש ספר שתמיד נמצא בהישג יד, ליד המיטה?
אצלי זהו הספר.מידי פעם נפתח לקריאה מענגת אקראית ומידי פעם לחזרה על טקסט מדהים שנקרא ורוצה להפוך בו שוב.
רעיונות, מחשבות והגיגים של איש מדהים.

גולת הכותרת של "הפילוסוף" הפורטוגזי, פרננדו פסואה. כבר בפתח דבריי על הספר המיוחד הזה שנקרא "האי-נחת" אני מבקש לומר לכם שאפשר לכתוב מסה שלמה רק באשר לשם "אי-נחת" אם זה נכון לפרננדו פסואה הכותב בעצמו או שמא לקוראים שלו. הספר הזה הוא פשוט מדהים, ולדעתי אם יש מביניכם כאלה האוהבים לקחת ספרים מסויימים ולהפוך משפטים מהם לכל מיני צדדים הספר הזה הוא במיוחד עבורכם.

כשקראתי את הספר הזה הייתי חייב לקרוא אותו בקצב איטי, כי עלו לי כל מיני שאלות לגביו. במיוחד כשגילתי לאט לאט שהוא שונה מכולם, מכל המשתמע מכך. יאמר לזכותו שאם תתמידו לקרוא את הספר הזה וגם לכם יעלו כל מיני שאלות אתם תשימו לב שעד שתגיעו לסוף שלו הוא יפתור לכם (כמעט) את כל השאלות.

אני רוצה לחזור למשפט שאיתו פתחתי. אני מתאר לעצמי שרבים מכם תמהים לגבי ההגדרה הזו שלי, אבל יחד עם זאת אני בטוח שאלו שנמנים מבין קוראיו הרציניים, ואומר שקראו את כתיבתו המגוונת לא יתנגדו לה. לפסואה פנים רבות ושמות רבים, אבל לכולם מכנה משותף גדול "חקר החיים" - אז למה למעשה שלא נקרא לו פילוסוף?

אחת השאלות שנשארו פתוחות בעיניי ונראה לי שמוטב להשאיר כך את הרוב נסתר על הנגלה אם כל העניין לא נובע חלילה מאיזו מחלה (מי שלא שמע על מחלת הסכיזופרניה?) ובסך הכל הוא חי בתקופה שעוד לא ממש ידעו עליה או שפסואה היה באמת יוצר כה שונה מכל המשתמע מכך.

הוא יכל להביע את עצמו בדרכי מחשבה רבות, ולדעתי לא שמדובר בשמות ספרותיים כמו שמקובל בעולם הספרות. אם נכתבה איזו ביוגרפיה עליו יהיה מעניין לקרוא אותה ולדעת למשל כשהיו מראיינים אותו באיזה כובע הוא העדיף להעניק את הראיון? לדעתי מבין כל היוצרים שהמציא ואני מקווה שהוא חי איתם בשלום, פסואה היה מעל כולם ואפשר אחרי הכל למצוא בספר הזה את התמצית. אז תקראו אותו, רק אל תשתגעו כלכך.

טעות גדולה. לקחתי את הספר מהספריה, וזה לא ספר לקריאה שטחית לתקופה של חודש עם מקסימום הארכה לחודשיים. ספר כזה אתה קורא לאטך, אז אתה גם פחות משתעמם, ואני השתעממתי.

הספר הזה הוא בעצם יומן. לא יומן כמו של דן בן אמוץ (קמתי, התרחצתי, התלבשתי, הלכתי לבית ספר...) וגם לא כמו שלי בימים רחוקים (סתיו בליבי ובחלון, ראיתי אותו והוא לא ראה אותי ממטר....) זהו יומן שכולל רשמים דעות ומחשבות, ובכל זאת זה גם לא קירקגור או ניטשה. יש כאן הרבה בוקר ברחובות והרבה ערב ברחובות ומחשבות והרהורים, אז כל זה כמובן נוגע בפילוסופיה שכוללת תובנות די ברורות, משהו כמו שאין יום אחד זהה למשנהו, ודברים כאלה.

מה לעשות אני השתעממתי. לחכמים יותר ממני - לכו על זה.

לא שווה כלום, לזרוק!! (תרצה ד.)