מיהו ברנרדו סוארס?
מכל הדמויות הבדויות שיצר (כ-70), יש הסכמה גורפת שברנרדו סוארס מייצג נאמנה את נפשו הפנימית של דוברו , פרננדו פסואה.
הספר הוא אוסף רשמים שנכתבו על פני כ-20 שנה וערוכים בצורה כרונולוגית, כאשר קו עדין מחבר ביניהם. ניכר שנבעו מאותו המעיין אך נאספו במקומות שונים, מהם סלעיים המכילים מינרלים מרירים, ומהם בעלי אדמה בוצית וחומה.
השליש הראשון של הספר נכתב על ידי הדמות הבדויה Guedes. לטעמי זהו חלק שכדאי לקרוא לאחר החלק השני. אין "קרקע בטוחה" והרהורי הכותב מרצדים בין חזיונות פסיכדליים של נמל או העולמות השמיימים, לבין אהבה עמוקה לאנרגיה נשית (נשית, אך לא אישה. כמו השכינה אולי?).
Guedes מתעמק בחלום על סוגיו (מעולם לא חשבתי על חלומות בצורה כה מעניינת), ועל מקומו המרכזי בפיתוח העולם הפנימי. הוא הוגה גם בהשפעת האחר על העצמי השברירי המובל על ידי נסיבות חייו, והנזק שעלול להיגרם מכך – המתח בין הרצון להיפרדות ואחדות.
החלק השני מתאר פקיד במשרד הנהלת חשבונות בליסבון בשם ברנרדו סוארס.ברנרדו הוא טיפוס אפרורי מבחוץ, אך צבעוני, עמוק ושופע דמיון מבפנים. ברנרדו כותב ללא הפסקה, ספק לעצמו, ספק לקורא, והתפאורה היא העיר ליסבון והדמויות במשרדו.
הרשמים נעים בין הגיג של פסקה לבין מונולוג של מספר עמודים. בין התובנות וההרהורים על החיים סוארס גם נוגע במגוון נושאים כמו אמנות, פילוסופיה, מלחמות, פוליטיקה ודת.
"כל דבר שהיה שלנו, אפילו אם רק בגלל המקריות של החיים בצוותא או של הראייה, הופך להיות אנחנו מעצם העובדה שהיה משלנו."
לברנרדו עולם פנימי עשיר המשלים בדמיון את מה שלעולם לא יהיה בחייו. הוא משוכנע (וגם משכנע) שהחלום הוא הוא המטרה, ולא הפעולה.
זהו מסוג הספרים שאפילו כעבור שנה לא תזכור פרטים רבים ממנו, אך אם קראת אותו בעיון, ההגיגים והמחשבות של פסואה יפלשו עמוק לתוכך, אל חיבורי הסינפסות בחומר האפור ובמבנים העמוקים בחומר הלבן ושם ירבצו כטפיל. ומחשבות מסויימות שיצופו בך, כאלה שעולות ברגעים בהם אתה לבד ונוכח ,ישאו עימן ניחוח פסואזאי עמוק של בדידות אקזנציאליסטית, התפוררות כוחה של המציאות הסובבת והכח המשכר לברוא את עצמך בדמיון ובחלום, שהם הם המציאות היחידה.
פסואה נע בחופשיות במרחב שבין החשיבות העצמית, הוודאות בעולם והשאיפות לבין העולם הפנימי העמוק והשברירי, ההתפוררות הבלתי נמנעת של הגוף והנסיונות הנואשים לצקת משמעות לחיינו מלבד מה שהם.
"יש מטאפורות שהן ממשיות יותר מבני -האדם הפוסעים ברחוב."
פסואה כתב על עצב, אך לא כזה שנובע מאובדן אדם אהוב או אהבה נכזבת, זאת הוא היה יכול להשיג בסוגה ספרותית אחרת. הוא התכוון לעצב ואי הנחת שהם מנת חלקם של כל אדם, ומתגברים ביחס ישר עם מודעות עצמית ואינטליגנציה.
"לא נועדתי למציאות, אך החיים הופיעו ומצאו אותי"
העצבות, או אי הנחת, משמשת את ברנרדו כמאגר עצום של כח ממנו אפשר לינוק בכל עת. ההכרה בחוסר התוחלת של הפעולה, בכך שלעולם תוכל להיות רק עצמך ולא אף אחד אחר ובכך שהדמיון וההתבוננות הפנימית עשויים לספק לא פחות מאשר המרדף במציאות.
ישנו מתח בחייו של סוארס בין הרצון להיות אדם מוערך שהחברה מכירה במעלותיו הייחודיות לבין ההכרה שאין לו את היכולת לכך, וגם אם יהיה כזה,הריקנות והעצבות לא יעלמו מאחר ורק העולם הפנימי, הכרת עצמך והחיים הם המתכון לגאולה.
פסואה מת בטרם עת בגיל 47. מאות, ואולי אלפי שנות חיים ידרשו לאדם ממוצע בכדי ללקט ולעבד תובנות רבות ועמוקות כל כך.
למזלנו, הקובץ הנסתר התגלה לאחר מותו ונערך לספר המאפשר גם לנו להתאבק בעפר רגליו של פסואה ולקוות שידבק בנו כמה שיותר להמשך הדרך.
