<mark>אסף ענברי</mark> מבחינתי הוא כותב מושחז, שההומור והציניות המושחזת נובעים ממנו ללא מעצורים. הפעם היו אלה חסרים לי בתחילה, אבל לקראת הסוף התברר שההומור שהחיים מעבירים אנשים דרך מסננות אידיאולוגיות והציניות הבאה אחר כך מכים אנשים מנה אחת אפיים.
בכמה וכמה אנשים עוסק הספר, שבהיותו נטול תאריכים ותרשימי זרימה של לידות ומיתות, קצת מקשה על המעקב. ענברי שולט בחומר לגמרי, הרי הוא בן קיבוץ, הספר גם עוסק בקיבוצים וכ

יולי 2021. בנט זה עתה הרכיב את הממשלה שלו, והשיחה בבית גולשת לא פעם לפוליטיקה.
אתם יודעים, מעשיר אותנו בן ה-15 שלי בידע הכללי שלו, שיש עדיין מפלגה קומוניסטית ישראלית והיא חלק ממפלגת חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת?
רגע, קופץ אחיו בן ה-13, אז אתה אומר שבנט הקים ממשלה בלי חרות ומק"י?



***

אני לא מומחית גדולה בהיסטוריה אבל אוהבת לחשוב על עצמי כעל משהי שהידע הכללי שלה בנושא הספציפי של ההיסטור

גם את הספר השני של <mark>אסף ענברי</mark> כדאי מאד לקרוא.
שוב הוא מצליח בסגנונו המקורי, האהוב והמוכר מ"הביתה", לתאר בהרחבה כמה סיפורי חיים ציוניים-ישראליים.

אני מניח שהרקע כבר מוכר. הטנק הסורי שנעצר בשער דגניה א' במלחמת העצמאות.
אבל מי עצר אותו?
האם זהו מי שלימים נעשה קצין חימוש מוערך בצה"ל?
ואולי זה שנעשה נהג אגד?
או זה שהיה הלולן של דגניה?
או זה שלימים יהיה שליח משרד הביטחון באוגנדה, "ידידו" הט

האם זרעי חורבנו של הקיבוץ היו טמונים בעצם הקמתו?
היו מבין חברי קבוצת המייסדים שחשבו שהרעיון של הקמת ה"נקודה", כך כונה קיבוץ אפיקים בהתחלה, הרעיון של התיישבות במקום אחד, הרי הוא בגדר התברגנות מנוונת. בגידה ברעיון הסוציאליסטי. בערך כמו להגיד "שלום" זה לזה. מעשה בורגני להפליא, כידוע.
"הביתה" נקרא ספרו של <mark>ענברי</mark>, והקורא תוהה האם הכמיהה אל מקום שניתן לקרוא לו "בית" עומדת בסתירה לערכים שהובילו להקמת א

העמק הוא חלום

משאיות הענק נשפו ונאנקו בעלייה לטבעון, עמדתי בצד הכביש והבטתי בבולי העץ הענקיים הקשורים לארגזי המטען, שהובאו מאפריקה כדי לייצר לבידים באפיקים, והרגשתי תחושה של הערצה לקיבוץ שהיה לו מפעל ענק, ששמו נישא בפי הילדים, קלת אפיקים - דוגמה להצלחה ולהגמוניה הקיבוצית, בתחומים רבים כמו ספורט, מנהיגות פוליטית, חקלאות וצבא.

אחר כך עבורו מספר שנים, בגרתי והייתי סטודנט. הארץ עברה מהפך, בגין

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשו

טנק צעצוע

חנה גרשוני, המחנכת שלי לקחה אותנו לטיול בעמק הירדן, מבחינתה העמק ממחיש יותר מכל את הגשמת חלום הציונות. נסענו בין תחנות הציונות, כמו חוות העלמות בה רחל המשוררת החלה את דרכה. את רובם אני ממש לא זוכר, אבל הייתה תחנה אחת שנחרטה בזיכרוני, הטנק של דגניה, העומד בפתח השער ומנציח את עמידתם הנועזת של חברי הקיבוץ שעצרו את הפלישה הסורית, רגע לפני שהטנק נכנס לחצר המשק. היה זה בסופו של הטיול, היינ

על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של <mark>אסף ענברי</mark> ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות

חשבתי שזה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" משום שהוא עוסק בסוגייה משנת 1948 הלא היא מלחמת השחרור. בשנה זו שעטו הטנקים המצרים לכיוון תל אביב והטנקים הסורים פרצו מהגולן דרומה לכיוון דרום המדינה הצעירה. את הטנקים המצרים עצרו מטוסי הפקקטה הצ'כים של הכאילו חיל אוויר המצ'וקמק שהיה אז. הם הגיעו עד גשר קרוב לאשדוד ומאז נקרא שמו באופן הולם גשר "עד הלום". בצפון הסיפור עמום יותר, ולמשל טנק סורי אחד נעצר מ