#
שמעתי את הסופר באיזה פודקאסט (לא על ספרות) והסתקרנתי. כשהתחלתי לקרוא התרשמתי בעיקר מהכתיבה הטובה והאמינה. המון מטפורות (טוב, סופר ישראלי) אבל כתיבה טובה ומעניינת. גולדן לוקח משפחה מייצגת ומנסה באמצעות קילוף שכבות, לטעון שסודות ושקרים הם מה שהורס אנשים, זוגות ומשפחות. טענה שאני די בטוחה שאי אפשר להוכיח.
הספר כתוב בצורה של פרקים – בכל פרק מדברת דמות אחת. אבי המשפחה שמתמודד עם לחץ שהוא חושב שאינו יכול להתמודד איתו. הוא בן 43, נישואיו מתפרקים, הוא מפוטר מעבודתו ובטוח שלא יוכל למצוא עבודה בגילו המופלג(!) (הספר יצא לאור ב2014 ואולי מבטא מה שחשבו אז על הנושא ועל הגיל) אשתו בת 42 עוברת "גיל התבגרות" של גיל העמידה. מפנטזת על "אושר" שמגיע לה, כביכול. ועל נעורים ללא סקס שהחמיצה כשהיתה בגיל של תלמידיה. בתו בת ה-14 עוברת את גיל ההתבגרות כשבאמתחתה דעות קלישאתיות שהיא חושבת שהיא מבינה. היא חושבת "שמגיעה לה" פרטיות, מותר לה להתנסות בכל מה שהיא מחליטה ורק הורים ומורים שלא מבינים כלום, שהיא יכולה להתלונן עליהם במשטרה, מקלקלים את היותה "אישה בוגרת" בעטיפה של ילדה. יש גם דמות של מטפלת זוגית שמטפלת במשבר הנישואים של בני הזוג בצורה הכי בנאלית האפשרית (שיעורי בית, גילוי חיבה אחד בכל יום, כאלה)
ו-ב-כ-ן – גולדן מצליח לכתוב את הגבר בצורה אמינה פחות או יותר. דן חי בתוך ראשו, מרגיש מקופח קבוע. בעיניו הוא דחוי, לא אהוב, נישואיו עומדים להסתיים, מרגיש שאף פעם לא ניתנה לו הזדמנות לקבל את מה שהיה צריך, ובכך מצדיק את חייו הדפוקים ואת בחירותיו הגרועות.
גולדן מספר סיפור שלגיבורים בו יש די הרבה פעילויות לא מקובלות, מבחינה מינית או מבחינת הפנטזיות שלהם. זה יכול היה להיראות "פתיחות", אבל הוא משתמש בסיפורים שערורייתיים כדי להסיט את תשומת לבו של הקורא, לגרור אותו לסיפור דרך העניין והמציצנות. כמו סופרים רבים (משני המינים) גם גולדן מתקשה לכתוב היטב את המין הנגדי. הוא חד-אבחנה, יש לו "אוזן מוזיקלית", והוא מצליח לכתוב מונולוגים של דמויותיו הנשיות שנשמעים נכון, אבל לא מצליח "להיכנס לעורן". האישה שלו אינה אישה, בת ה-14 שלו אינה נערה בת 14.
אני די בטוחה שגולדן חווה טיפול. אבל מה שהוא הביא ממנו לספרו אלה רק הקלישאות המילוליות, שנראות על פניו כתובנות ומתבררות כגלישה לפלספנות, שכנראה חביבה עליו מאד.
לקראת הסוף קצת התעייפתי מהפטפטת הפילוסופית לכאורה, שגולדן מציג בסיפורו כתיחכום. הוא פונה אל הקורא מעל ראשם של גיבוריו, נואם על מה שהוא קרא בספרו של קארר (ההתייחסות לספר של קארר, שלא קראתי, רבה מאד בסיפור הזה). המשכתי לקרוא עד הסוף כי הסתקרנתי לדעת איך יחלץ גולדן את סיפורו מהסימטה ללא מוצא אליה קלע אותו. ובכן, יש לו פיתרון. חשבתי שנמאס לו מסיפורו והוא חיפש את הדרך האולטימטיבית לשים לו סוף.
כתוב היטב לרוב. מעניין לפעמים. מציע סיור מודרך בתוך מוחו של הסופר, שנראה אינטליגנטי ויש לו כנראה מה לומר, אבל הוא לא יודע איך.

















