#
יש סופרים שמכריזים מלחמה על קוראיהם. הם כותבים בסיגנון בלתי אפשרי להבנה אינטואיטיבית. כל פרק בספרם הוא פרק שהקורא טופח לעצמו על השכם "עברתי!" ועל הכל נסוכה ההרגשה שככל שהספר יותר קשה לקריאה, כך הוא טוב יותר, מתאים לקוראים "מיטיבי קרוא", ולנובל לספרות. זו טעות דומה לטעות של אלה הבוחרים במוצר היקר יותר מתוך ההנחה האוטומטית שהוא גם הטוב יותר. הדרך קשה, הסיפור סוריאליסטי, החצץ נלעס והתמורה? נמוכה.
מרגרט טאובר – או שמא טויבר – היא אמריקאית שחיה בברלין. היא סטודנטית נצחית להיסטורייה. רוב התייחסותה לחיים היא באמצעות קריאת ספרים ומאמרים בנושא הרלבנטי. היא מתפרנסת מהדרכת תיירים בברלין, רובם בסיורים הקשורים למשטר הנאצי, אליו היא אובססיבית מסיבות שיובהרו במהלך הספר. מרגרט שוכחת חלקים נרחבים מחייה, מפלרטטת עם בעיות נפשיות מסוגים שונים. הביקור במוחו של אדם שנפשו מסוכסכת והוא בוחר בתעתוע ולא במציאות, הוא קשה. מניסיון. לקרוא על זה קשה אולי יותר, כי הקורא אנוס לעקוב אחר תעתועי הסופר, שלא תמיד מצליחים להסתנכרן עם מה שהוא יודע.
אני מחבבת מאד מקוריות ומתלהבת מרעיונות חדשניים, אבל ממש לא אוהבת התחכמויות וגימיקים, במיוחד לא כאלה שממשיכים וממשיכים הלאה אחרי שהעניין מוצה. אני יודעת שזה עניין אישי, ויש המתפעלים מעוד ועוד טוויסטים בעלילה. את הספר הזה קראתי תוך דילוג על פיסקאות, מה שעלה לי בהבנת חלק מהעלילה. וב "עלילה" אני מתכוונת למשמעותה הרחבה ביותר. הספר התיש אותי, ופיסקאות שלמות המתארות מציאות מדומיינת התישו אותי. לא פעם חשבתי לנטוש. עשיתי את זה בעמוד 251 כשהבנתי ששום דבר טוב לא ייצא לי מהמשך הקריאה. הסופרת חולקת עם הדמות שבראה כמה פרטים אוטוביוגרפיים, כולל היותה סטודנטית ומדריכת תיירים בברלין. הספר מתואר בכריכה האחורית כ"רומן ביכורים אינטליגנטי ופראי". נראה ש"ספר ביכורים" הוא התיאור הנכון, כל השאר - מוחו הקודח של המשווק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
