מי שמכיר אותי יודע שאני לא יכולה בשום פנים ואופן לסרב לספר עם שם מפתה כמו "ההיסטוריה של ההיסטוריה". ובאמת לא סירבתי, וטוב שכך. זהו ספרה הראשון של <mark>איידה הטמר היגינס</mark>, אמריקאית ילידת בוסטון שטיילה לא מעט בעולם, הגיעה להודו, לשבדיה וגם לברלין, שם חייתה מספר שנים ועבדה כמדריכת טיולים. גם גיבורת הספר, מרגרט טאוב (או אולי מרגרט טויבנר?), היא אמריקאית, סטודנטית להיסטוריה ומדריכת תיירים שחיה בברלין מספר שנ

#
יש סופרים שמכריזים מלחמה על קוראיהם. הם כותבים בסיגנון בלתי אפשרי להבנה אינטואיטיבית. כל פרק בספרם הוא פרק שהקורא טופח לעצמו על השכם "עברתי!" ועל הכל נסוכה ההרגשה שככל שהספר יותר קשה לקריאה, כך הוא טוב יותר, מתאים לקוראים "מיטיבי קרוא", ולנובל לספרות. זו טעות דומה לטעות של אלה הבוחרים במוצר היקר יותר מתוך ההנחה האוטומטית שהוא גם הטוב יותר. הדרך קשה, הסיפור סוריאליסטי, החצץ נלעס והתמורה? נמוכה.

קראתי עד הסוף... ממש מאבק... ספר שמתחילתו ועד סופו נשמע כמו אוסף של תיאורי חלום. כן, יש עלילה, רופפת מאוד שאפשר היה להציג אותה, גם באופן ספרותי, ב50 עמודים. ספר שכל פעם ישבתי וקויתי: אולי עכשיו, אולי עכשיו הסופרת תחליט ליכתוב משהו ראוי... אבל לא, עד העמוד האחרון אתה הופך עוד עמוד ושוב משפטים ארוכים מתוסבכים מתחכמים שאין בהם שום דבר חוץ מנסיון כביר להשמע אינגליגנטי ומתוחכם. סיכום: חרא של ספר.

בתים מדממים בברלין

אני תמיד מקנא בסטודנטים להיסטוריה היוצאים ללימודים בעיר בעלת תרבות זרה מושא לימודיהם, חיים בהווה העיר, ובו בעת שקועים בעברה, שילוב היוצר חווית תרבות טוטאלית שיש בה קסם רב הבוחן את הקשר בין העבר להווה.

האמירה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת כשמדובר בברלין, אליה מגיעה מרגרט צעירה אמריקאית ממוצא גרמני, סטודנטית להיסטוריה הלומדת באוניברסיטה החופשית, בעיר שיש בה קסם מרתק בדיאלוג המעני

ידעתם שעיר יכולה לנשום כמו בשר חי ולהקיא מתוכה את כל העבר שלה? אז היא יכולה. ובצורה אמינה, אינטיליגנטית, עם הדימיון הכי עשיר עם להטוטי שפה שמזמן לא ראיתי (או חוויתי יותר מדויק, מודה שלא הבנתי את כל כל הדימויים) ועדיין לשמור על מתח, אמינות וחוסר זיוף. <mark>איידה</mark> האטמר-היגינס היא בחורה שהייתי מאוד רוצה כחברה טובה. אבל היא קודם כל סופרת גדולה, שכמו ברלין, שמקיאה מתוכה נשמה רקובה של העבר החי, גם המחברת, הת

ספר קשה וקשה. קשה טכנית וקשה רגשית.

קשה טכנית, כי <mark>איידה</mark> כותבת מדהים, אבל לא קל. היא דורשת מקוראיה הרבה מאד ריכוז ותשומת לב. זה לא ספר שאפשר לרפרף עליו, ליהנות מהעלילה ולעבור הלאה. כל פסקה בו דורשת קריאה איטית ומעמיקה כדי שבסופה תבין מה בדיוק קרה בה. למען האמת, גם אחרי קריאה איטית לא תמיד מבינים. לפעמים זה נדמה קצת כמו ספר פנטזיה או מדע בידיוני, מרוב כמות הביטויים המעורבבים בביטויים אחרים בצורה

רציתי מאוד וניסיתי, באמת. הרעיון נשמע לי מעניין.
החזקתי מעמד במאמץ רב עד עמוד 200 והחלטתי לנטוש. יש כמה ניצוצות, אבל זה לא ממריא לשום מקום. לעניות דעתי, הספר הזה הוא פשוט פלצנות טהורה: כאילו עמוק, כאילו חכם. אולי יש איזו התגלות ב-180 העמודים שנותרו? ייתכן.