אחרי מות - קדושים אמור, ואחרי מות סופרים התלבש ברכות על ספריהם. אשתי שהיא בת כפר מילדותה אוהבת אהבת נפש את שלו, איש העמק, והיא דרבנה אותי לקרוא את פונטנלה. קצת נרתעתי מעוביו של הספר המחזיק כמעט 500 עמודים. מאז ומקדם אני מעדיף ספרים קצרים שנוח להכניס לכיס ולא מכבידים על התיק והנשמה. מה גם שמאז הצטרפה דיירת חדשה למשפחתנו לפני כמה חודשים - יצור מתוק מאין כמותו אך בעל תודעה ספרותית חלשה - אני ממלא את זמן הקריאה המתקצר בנובלות או ברומנים קצרים. בסוף אזרתי כגבר גבר חלצי וצללתי אל תוך הפונטנלה (מרפס בעברית) של המספר, מיכאל, שמגולל את עלילות משפחת יופה, אפוס של ארבעה או אפילו חמישה דורות ונמתח מימי העות'מאנים ועד תחילת המאה ה-21. מדובר במר מאני פוגש את טוביה החולב (בסדר דן מירון, טביה) עם ההומור הנהדר האופייני לשלו. בניגוד למשפחת מאני של יהושע, הסיפור של משפחת יופה לא הולך אחורה בלבד, אלא מזגזג חזור וזגזג בין העבר הרחוק ובין ההווה. בין ההגעה של אפופה (סבא יופה) ואמומה (סבתא יופה) במסע רגלי מסוג אבו יו-יו (או שק קמח בתפוצות אחרות) מהשפלה אל עמק יזרעאל, ובין מעשי תוקפם וגבורתם של הילדים, הנכדים והנינים בחצר שבתוך הכפר שהפך ליישוב עירוני קטן דוגמת רמת ישי או קרית טבעון.
חמישה כוכבים מזהירים, צער רב על לכתו בטרם עת ומעט נחמה באוצרות הכתובים שהשאיר אחריו.

"הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזכרון לזכרון / אשר לזכרון לחיים ואשר למוות לשכחה" (עמוד 7).

הספר "פונטנלה" (הוצאת עם עובד, 2002) מאת מאיר שלו עוסק בקורותיה של משפחה אחת, או שבט אם תרצו. שבט יופה. גיבור הספר, והמספר, הוא מיכאל יופה, גבר בשנות החמישים לחייו, אב לתאומים אורי ואיילת, שגולל בספר את תולדות משפחתו, מעלייתם ארצה מרוסיה בעליה השנייה ועד ימינו אלה. החל במסעם של סבו וסבתו, דויד ומרים ("אפופה" ו"אמומה") יופה, לעמק, והקמת האחוזה שלהם, "חצר יופה", בה גרים כל צאצאיהם. לזוג נולדו ארבע בנות: חנה (אימו של מיכאל), פנינה היפה הנשואה לאהרון "החתן" והממציא המדופלם, רחל, שבעלה נהרג במלחמת העצמאות ונעשתה ראש המשפחה, ובתיה שגלתה לאוסטרליה. שמו של הספר מרמז על מצבו הרפואי המיוחד של המספר, המרפס שלו לא נסגר מעולם כפי שצריך להיות במצב תקין אצל תינוק עד גיל שנה, ומקנה לו כוחות נבואיים.

המספר, מיכאל, יליד 1947, הוא בנם של "חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם יאפשר לתאר כך בגידות של גידם" (עמוד 14). אביו של מיכאל גילה לאחר נישואיו שאשתו, חנה, היא אישה קשה ומרירה. "הדבר הוא ככה, מיכאל,– זוג שיש בו אחד שכל הזמן מבקש ואחד שכל הזמן נענה, זה טוב מאוד. זוג שבו אחד כל הזמן מבקש ואחד כל הזמן מסרב, זה גם בסדר. אבל זוג שבו אחד מבקש והשני שוקל אם להיענות – זה רע. אפילו רע מאוד" (עמוד 277), הסביר לבנו ויצא לרעות בשדות זרים, עד נפח את נשמתו במיטת אחת מהן. לבנו נהג לומר שנשים הן "דבר נהדר, גאוני, נפלא, ההמצאה הגדולה ביותר של אלוהים" (עמוד 135).אבל, אמר לבנו, "אבל הן לא כמונו, מיכאל, הן המצאה מאוד לא פשוטה" (עמוד 135). אין גבר שיקרא זאת ולא יבין למה התכוון המשורר. הבן היה קרוב לאביו שנתן לו לאורך חייב עצות מועילות לרוב, בין שנגע הדבר לנשים, מאכלים ואפילו בעת שהתגייס לצבא. אביו חשש מהליכת בנו האסמטי לשירות קרבי. "ואז גם אמר לי: "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." וכשהבטתי בו בהפתעה, אמר: לגמור עם זה מהר ולשוב להיות בן־אדם." לראשונה חשתי בו אז את העוצמה ואת האכזריות שיש בו, מלבד החן וההומור והכאב" (עמוד 444).

חנה, אמו הפכה לכוהנת ומטיפה לצמחונות ואורח חיים סגפני ובריא. באחד הפרקים הירש הכנר סיפר לה כי בעיירה בה גדל במזרח אירופה "היו שני אחים תאומים. לא יופאים, לפעמים נולדים תאומים גם במשפחות אחרות. אחד, אפרים קראו לו, עישן ארבעים סיגריות ביום, כל יום לפנות ערב היה אוכל כיכר לחם – לבן, כמובן – בחמאה ובנקניק, ובשביל שלא ייתפס לו הלב בשומן שתה חצי ליטר יי"ש, וכשגמר לאכול הלך – תסלחי לי – לזונה. אבל מי כמוך יודעת? הזנחה כזאת... בסוף מגיע הזמן לשלם... ובאמת, כשהאפרים הזה היה בן מאה וחמש נסע להיות שופט בתחרות של בירה, ובדרך ירדה הרכבת מהפסים והוא נהרג ומת. אבל אחיו התאום, שאף פעם לא עישן, ואף פעם לא שתה, ולא נגע בבש, לא בבשר שבצלחת ולא בבשר, סליחה־בקשה, של אשה, בגיל ארבעה חודשים מת מדלקת ריאות" (עמוד 411). מה רצית לומר בזה, הטיחה בו חנה. "זה אומר שצמחונות זה טוב מאוד בשביל המעיים, אבל בני־אדם יש להם לא רק קישקעס. יש להם גם שכל ולב, ועוד כמה איברים יש להם, ויש להם גם בעל ואשה ילדים ועבודה, ויש להם חשק וזכרון ויצר־הטוב ויצר־הרע – ובשביל כל אלה צריך לפעמים איזה בשר־חתיכה, ובעיקר, חנה, צריך להירגע" (עמוד 411). 

כאמור, מיכאל ובן דודו גבריאל, בנה של פנינה, שירתו יחד בצבא ביחידה מובחרת ומאז הם צמד חמד. "אני וגבריאל התגייסנו יחד ושירתנו ביחידה אחת. אני עזרתי לו בקריאת מפה ושינון צירים, והוא הדף אותי במעלה ההר ונשא גם את המא"ג וגם את ארגזי הפעולה" (עמוד 260). השניים שירתו ביחידה מובחרת ולחמו ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. ניכר בו בשלו, יוצא סיירת גולני, כי הוא בקי בפרטים "דרך הרגליים". כך למשל, כשתיאר כיצד נתקל הכוח שבו מיכאל באויב: "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות – התחלנו לירות כמטורפים" (עמוד 445). התוצאות היו קשות.

הדברים השתנו, סיפר מיכאל, "הכפר נעשה עיר, ועל אף הגעגועים הטבעיים ל"ימים־ההם" – "כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית", כך שב החתן ומתרפק על סיפרי הזיכרונות, וכולנו שבים ומחייכים – עליי להודות שכעיר הוא טוב משהיה. אפופה, שהשנים עשוהו קטן כתינוק וצונן כגווייה, שוכב באינקובטור הישן של בן־דודי גבריאל. וגבריאל עצמו, שאת חייו התחיל כפג, נעשה מגודל וחסון, ועתה הוא יושב על הדשא עם הירש לנדאו הכנר ועם "צוות־הנאהבים", חבריו מן הימים ששירתנו כולנו יחד באותה יחידה בצבא" (עמוד 23). ומיכאל, שנשוי לאלונה היפה בכלל חולם על אניה, אהובתו מילדות, מורתו שהיתה למאהבת שלו, משחק עם הזיכרון משחק של חתול ועכבר. במשפחת יופה, סיפר, הכל הפוך. "כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל־הסדר אנחנו מתכסים/מוצפים/צוללים בים־סוף השב ונסגר של הזיכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן־הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזיכרונות: איך זרקנו רימון־הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו" (עמוד 377).

הסיפור, נע ונד בציר הזמן, כאשר לעיתים מתאר המספר מעשה שהיה בעבר ולעיתים מתאר את שאירע לאחרונה, וסובב סביב ציר מרכזי אחד והוא סיפור אהבתם של מיכאל ואניה. אהבה עזה, אסורה ובלתי אפשרית. הספר כתוב בצורה קולחת, מתובל בהומור הדק ושנון המיוחד לשלו, עם עברית שאין כמותה. אמנם הספר אינו מתרומם לרמת יצירותיו הגדולות "רומן רוסי" ו"יונה ונער", אך עדיין מדובר בספר נדר שתענוג לקרוא.

פונטנלה הוא האחרון בשבעת הרומנים של שלו שקראתי. רומן רוסי גרם לגלים גבוהים בביצה הספרותית שלנו, אחריו באו כימים אחדים ועשו, המשיכו בגלים, ולפתע, אך לא במפתיע, בביתו במדבר ופונטנלה זכו לפחות תשומת לב ואהדה. עברה תקופה וקיבלנו את יונה ונער המרגש ואת שתיים דובים, סוג של מופת.
אל בביתו במדבר חזרתי כשמאיר שלו קידם את ספרו גינת בר. ספר נהדר בביתו במדבר. החלטתי להמשיך בתנופה עם פונטנלה הזנוח ו... הפתעה, שוב סוג של מופת.
כשבאים לסקר ספרים של שלו נמצאים בבעיה. העברית של שלו מהממת, רהוטה, מדוייקת. אי אפשר לעקוף אותו לא משמאל, לא מימין ולא בשום צורה אחרת. הוא סוג של כותב-על. שלו כותב על מה שהוא יודע ויש הרואים בזה עוד מאותו דבר. עולמם צר כנמלה. שלו הוא בדיוק מסוג הכותבים שגם על נמלה יש הרבה מה לומר וזה מחכים, משעשע, מרתק.
מה זה פונטנלה? טוב ששאלתם. זה מַרְפֵּס. ומה זה מרפס? כל מי שרגיל להסניף תינוקות, יודע שיש חלק בראש, מעל המצח, שם יש חלק כזה בעצמות שטרם נסגר. העצמות שם מתאחות בגיל שנתיים בערך. אצל מיכאל יופֶה, המספר, זה לא התאחה והוא נשאר עם פונטנלתו פתוחה ורגישה לעולם. לכן הוא, לדבריו, השפוי במשפחת יופה, זה הראוי לספר את סיפורם, זה היודע לנבא מראש מותם הקרוב של אהוביו.
מיכאל יופה מספר את סיפור "חצר יופה". החצר התחילה עם דויד יופה, הר אדם מתולתל, הפוגש את מרים יופה, לא ממש קרובים "מהדם". הם נפגשים במרכז הארץ, הוא משכנע אותה לעלות על גבו, להקל עליה את ההליכה הארוכה ולהיות גבוהה ממנו, וכך הם יוצאים למסע צפונה. מוחו מוח ציפור והוא זוכה במה שיש לה לתת: כיוון, החלטה, אהבה, מרק רותח. היא עולה על גבו ומתחילה לכוון אותו עד שהם נוחתים במקום שהוא כנראה היום קריית טבעון. שם, בעמק השטוח, הם מקימים בית על הגבעה הצופה על כל הסביבה, במשך הזמן מרים תהפוך לאמומה ודויד לאפופה. מחנה בתם יוולד מיכאל, שיספר את סיפור החצר בו אין רגע דל ואין נפש אחת נורמלית.
הסיפור כולו אנקדוטלי. מיכאל טווה את סיפור החצר הגדולה על דמויותיה הביזאריות, מכניס מכל טוב למרקחת וזו משעשעת, מאלפת, מתפתחת למרות דמויותיה המסרבות להיכנס לאיזשהו שטנץ מוכר.
אפופה הוא ראש החצר, על פיו יישק דבר, אינטלקטואל גדול הוא לא וכשהוא חוזר משדותיו, הוא מצפה למרק רותח, בו אף הכפות תימסנה. גם הפירה עם תלולית הבצל חייב להיות מדויק. כשהוא לא מתנהג כמו שאמומה מצפה, זה המקום לנקום בו עם מרק לוהט, אך לא רותח. שניים מנכדיו הם מיכאל וגבריאל. גבריאל הוא הנכד האהוב, הומו המביא את צוות הנאהבים לגור בחצר, בוויגום. אחת מבנות אפופה תברח לאוסטרליה עם גרמני מהיטלר יוגן, אביו של מיכאל בוגד באמו עם שכנה בכפר הסמוך, המכונה רוצחת ע"י אמו. אביו בס"כ רוצה לאכול בשר ולחוש בשר, דברים שחנה, אמו של מיכאל, צמחונית אדוקה, מונעת ממנו. אחת מבנותיו של מיכאל בעלת פאב בתל אביב והבן גאון מחשבים. אלא שכל הפרטים האלה נמסים אל מול העברית המדהימה, המטפורות שומטות הלסת, חדות האבחנה והשעשוע הנודף מכל דף. בחצר יופה אוהבים את החיים, אוהבים לאכול, אוהבים את אהבת הבשרים ולא ממש חשוב מי עם מי, אפילו זה גבריאל עם צוות הנאהבים, אביו של מיכאל עם הרוצחת או אהבתה של בתיה לגרמני, אהבתו של מיכאל אל אניה, זו שהצילה אותו בגיל חמש משריפה, מאז היא אמו השניה, זו המאכילה אותו מאכלים טעימים, עושה לו קרחת ומלמדת אותו על אהבה. אז מה אם בעלה מנהל בית הספר בו לומד מיכאל הילד?
בקריאה בספר מתמוגגים מכל פסקה. אין דבר מיותר, אין אמירה סרת טעם, יש עברית מהוללת ומדוייקת. דווקא ספר נחבא אל הכלים כמו פונטנלה יעניק שעות רבות של נחת. אין מי שכותב כך בישראל.
סוג של מופת, כבר אמרתי?

איזה ספר נהדר. קורותיה של משפחת חלוצים אחת שהתישבה בעמק יזרעאל, לא סיפורים גדולים, לא מאורעות כבירים, אבל מאיר שלו המצויין מצליח להכיר לנו את המשפחה על כל מוזרויותיה, לפני ולפנים וטווה קורים ופורם אותם עד שכל הסיפורים מתחברים והכל בהומור ובנחמדות.

כל הסיפורים המשפחתיים נרקמים ומתקיימים בחצר יופה, משהו כמו חווה מגודרת היטב, שמסביבה מתישבים עוד איכרים עד שנוצרת שם עיר וחצר יופה מבוצרת כמבצר במרכזה, מי שרואה זאת בברור זה החיוואי שדואה מלמעלה מחפש לו נחש או עכבר למאכל. החיוואי לא בעל החיים היחיד המשתתף כסיפור, ישנו החמור הנבון, הכלב בלי השם ועוד ועוד.

הספר כולו שדות שבעמק עם ריח הזבל ניחוח חציר וגם ריחות יערה ופרחי הדר, ושזורים בו זכרונות כפי שמופיעים בראשו של מיכאל שהוא המספר, והזיכרון הראשון הוא מאז היה בן חמש וכולל גם סיפורים מימים קדומים, שסופרו לו ושעברו מפה לאוזן בתוך המשפחה המורחבת והקורא לא יודע מה אמת ומה מיתוס, וטוב שכך.

מהם סימני הזיהוי של משפחת יופה?
הם אוכלים את המרק שלהם חם-רותח, פירה ודג מלוחים שיודעים לשחות
הם חותכים את כיכר הלחם ביד אחת, כשהיד השנייה מחבקת את הכיכר אל החזה
הם מדברים בשפה האופיינית שלהם, משופעת בביטויים שהושרשו בה דוגמת "הלך הפירה, אבל הצלנו את השמשה", "להבא אבקש לימון" ו"את זוכרת יהודית..."
הם משפחה מלוכדת ובעיקר מטורללת ברמות קשות.

קראתי עד כה ארבעה ספרים של מאיר שלו (לא כולל ספרי הילדים): את "יונה ונער" חיבבתי מאוד, "הדבר היה ככה" היה נחמד ואת ה"רומן רוסי" סיימתי בדם יזע ודמעות, בעיקר כי רציתי לבדוק על מה כל המהומה.
ב"פונטנלה" קרה הדבר. התאהבתי, אמנם לא ממבט ראשון, אך התאהבות שלמה ומושלמת. כבר שבוע וחצי שאני לא מפסיקה לחלום על הספר ורואה נגד עיני את כל פסיפס הדמויות המוזרות והנפלאות. לדעתי, ההתאהבות נובעת מהעובדה, כי ככל הנראה אני נצר לשושלת היופה.

ההוכחה?

אמנם מעולם לא גרנו בעמק יזרעאל והצמחים היחידים שגידלנו, נבלו להם בתוך האדניות, אך גם אני אוכלת מרק חם-רותח וחולה על פירה ודגמלוח. שנים גם חתכתי לחם בצורה דומה לזו שלהם, עד שחטפתי צעקות מההורים. גם סבא שלי בדומה לאפופה (דויד יופה) היה ענק עם כוונות טובות ושכל של ציפור, שחילק את העולם לנכון ולא נכון, לשחור ולבן, למשפחה ולאויבים. גם לנו היה מקרה של בת שברחה עם אהוב מהדת הלא נכונה כמו בתיה, בתו האהובה של דויד יופה. גם לנו יש חתן שיודע לתקן כל דבר ומוזעק לפתור כל בעיה מכאנית או חשמלית. גם לנו יש דודה, בדומה לחנה יופה, מרצה לנו בכל ארוחה על מזון בריאות ולא שוכחת להזכיר שערבוב חלבונים ופחמימות הוא רעל מסוכן. אפשר להמשיך עוד ועוד. אז אם כתבו ספר על המשפחה שלי, איך אוכל שלא להתאהב.

מאיר שלו, כהרגלו כותב בשפה יפיפייה ושולט בה כלהטוטן. הקריאה קולחת ומלאת חוש הומור, הדמויות צבעוניות, עם נגיעה של פנטזיה. הספר נכתב מנקודת מבט של מיכאל יופה, נכדם של דויד ומרים יופה, מראשוני המתיישבים בכפר דמייני בעמק יזרעאל. מיכאל, בן ה- 55, המכונה פונטנלה על שם המרפס שלא נסגר בראשו, כותב את זיכרונותיו כשהוא בטוח שהוא היופה היחיד הנורמאלי במשפחה (והוא לא!)

ככל שאני ממשיכה לחשוב על הספר, נדמה לי שחצר-יופה הוא הראי של החברה הישראלית. בדומה לעם ישראל, גם משפחת יופה חושבים שהם העם הנבחר וטובים יותר משאר העמים/המשפחות שבכפר, אך בתוך המשפחה שולטת הגזענות (יופה מהרצליה שווים פחות מאלה של העמק, אך יותר מהיופה מנתניה וכו'). בדומה ליהדות, על מנת להצטרף למשפחת יופה, צריך לעבור גיור להלכה ושבעה מדורי גיהינום. גם אם נובע מכוונות טובות, תגובתו של ראש המשפחה, אלימה לעיתים וכוחנית כתוצאה מהמוח של ציפור, בדומה למנהיגי ישראל בעבר ובעיקר בהווה. לעומת זאת בדומה לאנשים הפשוטים, גם השוכנים בחצר יופה ניחנו ברגישות רבה (מיכאל), אהבה (מרים, הירש, גבריאל, בתיה), חוכמת חיים (רחל), עקרונות מוצקים (חנה), שמחת חיים (מרדכי, איילת), יצירתיות ונאמנות (אהרון החתן). בדומה לעם ישראל שמתלכד בזמני אסון, כך גם משפחת יופה מתלכדת סביב הלוויות וימי אבל.

בשורה תחתונה, למרות שניסו לשכנע אותי שזה הספר הפחות מוצלח מספריו של מאיר שלו, כמו באהבה אטמתי את אוזניי ואני ממליצה בחום לקרוא את הספר הנפלא הזה.

ציטוט נבחר:
"נולדתי בקיץ 1947 לאמי, חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם אפשר לתאר כך בגידות של גידם. פעם, ברגע נדיר של העזה, שאלתי אותה מדוע התחתנה אתו, ואמא, ברגע נדיר של חיבה, חייכה: 'כי גם לו קראו יופה, אז לא הייתי צריכה להחליף שם משפחה.'"

עם מאיר שלו קרה אצלי משהו משונה. כבר לפני שנים הערכתי אותו מאוד כעיתונאי נפלא (כשעוד עבד בעיתונות) אבל דווקא כסופר חשבתי איכשהו שהוא איננו מדבר אלי... בסופו של דבר, באופן מוזר למדי, כשהתחלתי לקרוא את ספריו, התפעלתי מהם! קראתי בתחילה משום-מה, את ספריו החדשים יותר ודווקא בשנים האחרונות, אני קורא את הספרים היותר ישנים שלו. כי היום אני חושב ששלו הוא סופר ברוך-כישרונות וידע! והוא לא רק עיתונאי טוב אלא בהחלט סופר טוב. בדומה ל"רומן רוסי" שאותו סקרתי כאן לפני זמן מה, יש לשלו בספרו זה "פונטנלה", "אב- טיפוס" ו"מודל לחיקוי" והוא כמובן, "מאה שנים של בדידות" ההוא של גרסיה מארקס הנפלא... גם שם וגם בשני הרומנים הללו, יש עיירה מיתולוגית שבמקרה הישראלי הופכת להיות "כפר מיתולוגי", בתיאורים מלאי דמיון ופנטזיה! אלא שבמקרה של "פונטנלה" הדגש הוא יותר על משפחה רב-דורית מאוד מסוימת, שהמספר שהוא אחד מבניה – הוא מספר עליה בגוף ראשון, החל מהסבא והסבתא ממייסדיי הכפר, בנותיהם והצאצאים שישנם או אינם על אהבותיהם וסטיותיהם המפתיעות והארוטיות מכל הסוגים...
בתיאורים כאמור יש המון פנטזיה! החל מהפונטנלה עצמה. הפונטנלה כידוע היא "מרפס" בעברית והוא באנטומיה מקום קטן ורך למגע בגולגולת התינוק. ובכן אותה פונטנלה של המספר בעלילה, היא ייחודית בכך שהיא "נשארה פתוחה" והמספר טוען שיש לה יכולות על-טיבעיות של מין חוש שישי שרואה נכונה וגם יכולת נבואית... ואכן בשרשרת הסיפורים והתהפוכות הפנטסטיות שעוברות הדמויות היא משמשת לו כלי-עזר חשוב...
ובכלל הספר מלא בפנטזיות של אנשים שמשנים את צורתם הפיזית; למשל מ אדם שהוא ענק רב-ממדים עם כוחות-על ליצור קטן וחלש (או להפך...) לשונו של שלו מלאה הומור! וכך יש לנו פה שילוב מרתק של הומור, פנטזיה ומציאות היסטורית שמתרחשת ברובה עוד בזמן המנדט הבריטי ושכוללת גם שימוש בשמות אמיתיים שאכן קיימים והיו קיימים בעמק יזרעאל! למשל; "ולדהיים" (שנקראת היום "אלוני אבא") קריית עמל, תחנת הרכבת של "תל שמאם" ועוד ועוד... רק שם אחד הוא דווקא איננו מזכיר בכלל! והוא "נהלל" אותו מושב מפורסם שיש לו חלק חשוב בהיסטוריה ההתיישבותית של ארץ ישראל. ואין זה במקרה - שלו הרי נולד וגדל בנהלל והיא הרי זו המשמשת השראה לכל העלילה! אבל בין נהלל שבמציאות לבין אותה פנטזיה על כפר קטן שהפך לעיר שמתואר בספר, כמעט שאין קשר... וממילא כאמור הדגש בספר הזה הוא אנשי אותה משפחה שמתוארים בה באורח אגדתי, של מעין סיפורים מלאי פנטזיה של מיתולוגיה משפחתית... בקיצור, אני כנראה מאוד סובייקטיבי, אבל אני מאוד אוהב לקרוא את שלו ונהניתי לקרוא את סיפרו הישן הזה, לא פחות מספריו האחרים שאותם אהבתי.

ספר נפלא מאת מאיר שלו שעוסק בזיכרון, ובחיים שנשלטים על־ידו. לאורך חמש מאות עמודים של כתיבה מבריקה שב וצץ לו הזיכרון על שלל סוגיו ומוזרויותיו: בתור מיתולוגיה משפחתית ענפה, או בהיפוכו כנבואה, ואפילו בתור הדם שזורם בעורקיהם של היופאים, משפחה עמק־יזרעאלית שהזיכרון הוא הדבק שמאחד אותה, כמו גם אוסף פצעיה שכבר לא יגלידו. המספר, מיכאל יופה, מחטט בהם בכפייתיות ראויה לציון, לא מרחם על אף אחד מבני המשפחה (או על עצמו), עד שהספר מרגיש כמו כתב אישום שהזדווג עם מכתב אהבה ויצא להם ילד בשם פונטנלה.
פונטנלה היא, אגב, חור בגולגולת. אבל בסיפור היא גם אנטנה נבואית, כינוי סודי, ולא פחות חשוב, סוג של אמצעי לסיפוק אירוטי. בקיצור: כל הדקויות, הפרטים הקטנים, התנודות הזעירות והרסיסים הנבואיים שמזמזמים באוויר, גודשים את הספר הזה בפרט ואת כתביו של מאיר שלו בכלל. אם כבר קראתם מאיר שלו אחד אתם בטח יודעים. המון תשומת לב, המון אהבה, ובעיקר המון כתיבה שנוגעת במקומות הרכים.
מיותר לציין שההומור יוצא מן הכלל.
מומלץ לקרוא בלגימות ארוכות, ולא בשעות הצהריים - ספרים כ"פונטנלה" לא קוראים בצהריים, שלא נירדם.

אז הנה לנו סיפור על משפחה- סבא, קשוח ומשוגע. סבתא, חמה ואוהבת. ארבע בנות מטורפות. שני נכדים. ושני נינים, חסרי תועלת.

זה כיף לקרוא סיפור על משפחה, בטח אם יש בו קצת נוף וקצת טמפלרים ברקע- אבל בואו נאמר את זה בכנות-
זה הרבה יותר מזה!
זהו אוסף של מוזרויות אנושיות שעוד לא פגשנו, של סיטואציות מרתקות, של משחקי מילים מעוררי התפעלות, של פרקים קטנים בהסטוריה ארצישראלית, של שמות חיבה משונים הנהגים כלאחר יד,של הגזמות קלות, חסרות בושה.

זה הספר הראשון של מאיר שלו שאי פעם פתחתי- ואני מוכרחה לחלוק את זה איתכם- האיש גאון,כתיבתו מעשה קסמים.היה טוב.

הגיע הזמן להרכין ראש ולהודות בצער: אני לא מצליחה לאהוב מאוד את הספרים של מאיר שלו. רק קצת. הכתיבה שלו יפיפיה, שנונה, מקורית ומלאת הומור וחן. השימוש שלו בשפה העברית הוא וירטואוזי. להטוטן של מילים. יש לו רעיונות מצחיקים ודמיון עשיר להפליא.

אבל בדרך כלל כשאני קוראת ספר שלו, אני מוצאת את עצמי, לפחות עד אמצע הספר, נאבקת ברצון לעשות דברים אחרים ולוותר. בעיקר בגלל היעדר עלילה מרכזית, היעדר פואנטה, עודף דמויות, וקצת יותר מדי תיאורי טבע ונוף, שכתובים יפה אבל מייגעים.

'פונטנלה' לא הגרוע בספריו מבחינה זו ('עשו' מתיש ממנו) וגם לא הטוב שבהם ('יונה ונער' מרתק ממנו) אבל הוא בהחלט ההזוי ביותר, וזו היתה הבעיה העיקרית שלי הפעם. הדמויות שלו תמיד מיוחדות ושונות, אבל בספר הזה כבר מדובר בהתפרעות מוחלטת.

מי שלא קרא ומתכוון לעשות את זה, כדאי שידלג על הקטע הבא צפוף הספויילרים, אבל כשאני אומרת הזוי, אני לא מתכוונת דווקא למאפיינים על-טבעיים למיניהם של הגיבורים, כדוגמת היכולת לראות את העתיד בעזרת הפונטנלה (מרפס פתוח), או אבדן הזיכרון הזמני בעת הקזת דם, זרע וחלב, אלא לכך שכל ההתנהגות של הגיבורים, כל מעשיהם, נטולי היגיון או הסבר וחסרי קשר למציאות.
למשל: איש שסוחב אישה על הגב לאורך כל המדינה, גבר שבזקנתו מתכווץ ובוחר להיכנס לתוך אינקובטור, ילדים שנשלחים מכל הארץ לישון בלילות במיטה עם איזו דודה רחוקה כי קשה לה לישון לבד, מורה לטבע שמחליט להישאר בגינה כדחליל לשארית חייו, מבשלת ערביה שמשליכה לפח את התבשיל אם היא לא מקיאה ממנו, ריב בין אשה לאחות של בעלה למי שייכים ה'שחורים' שלו בגב ועוד ועוד, לכל אורך הספר, הדמויות מתנהגות באופן תמוה ונטול הסבר שרק מעורר את השאלות "למה?" ו"איך?" שיישארו לעולם ללא מענה.

אז לזכותו יאמר שהספר משעשע. ואהבתי את הרעיון של תיאור מוקצן של משפחה ישראלית על כל השגעונות שלה ו'אמרות השפר' האלה שנחקקות לדורי-דורות, אבל בהיעדר מתח עלילתי, או דמות סבירה כלשהי שאפשר להזדהות איתה ועם מעשיה, ובהיעדר מניעים להתנהגותן הביזארית של הדמויות לאורך כל העלילה, לא הצלחתי להתחבר לא לסיפור ולא לגיבוריו.