יש לי תחושה שאני הבנתי אחרת לגמרי את הספר ממה שמקובל לחשוב עליו. אני מדבר על קולהאס.
בקריאה המקובלת של מיכאל קולהאס מאת היינריך פון קלייסט, הסיפור הוא על סוחר הסוסים הישר והעקשן הנאבק עד חורמה על עקרונות הצדק, גם במחיר חייו. אולם קריאה אחרת, חתרנית, מציעה כי זה אינו סיפור על צדק או נקמה – אלא על תמרון שקט, תחכום נשי, והקרבה מתוך אהבה אימהית.
ליזבת קולהאס, שבדרך כלל נתפסת כקורבן בצל האירועים, היא למעשה המנוע הסמוי של העלילה. היא מבינה מהר מאוד את מה שמיכאל אינו מוכן להכיר בו – שאין דרך לשבור את עקשנותו המוסרית. מול קיר זה של נחישות עיוורת, היא נאלצת לעצב אסטרטגיה להצלת ילדיה, גם במחיר ויתור על חייה כפי שהיו.
הקריאה הזו מציבה את מותה לא כאירוע טראגי, אלא כהצגה מחושבת: ליזבת "ביימה" את מותה ויש לשים לב שאכן תיאור מותה מאוד חלקי, כל זאת על מנת לשוב בדמות אחרת – מגדת עתידות מסתורית – ולארגן שרשרת מהלכים שיבטיחו לא רק את הישרדות משפחתה, אלא אף את רווחתה. אפילו הסצנה על הכלב שגורר את הצבי כנראה היה מבוים, הקלף שניתן כביכול למישהו זר בקהל, הביקור האחרון לפני גזר הדין שבמהלך הביקור הילדים מחבקים את הזקנה כאילו היא מוכרת להם. מיכאל עצמו טוען שהיא נראית כמו סבתה של ליזבת ואפילו יש לה שומה דומה. הארועים הללו כולם חלק מרקמה סבוכה של תחבולות שמובילות לכך שהילדים יינצלו ואף יעלו במעמדם החברתי.
העיקשות של מיכאל, שבשבילו הייתה משאלת נפש לשמר את העקרונות עד הסוף המר, הופכת ברובד הזה של הקריאה למכשול שעל ליזבת לעקוף. ברגעים האחרונים היא אף מנסה, באמצעות רמזים, לשכנעו להשתמש בקלף כדי להציל את חייו – אך הוא נשאר נאמן לעצמו, והטרגדיה האישית שלו מתקיימת במקביל להצלחתה השקטה.
כך, הסיפור כולו מתהפך: לא עוד דרמה גברית של צדק חסר פשרות, אלא כרוניקה סמויה של אישה שבחרה לפעול מאחורי הקלעים, נושאת על כתפיה את האחריות הכבדה מכל – להציל את ילדיה מההרס שזרע בעלה.
נכון, לא מצאתי עד כה אף אחד שהרגיש כמוני במהלך הקריאה אבל זה לא ממש מעניין, אם כך אני הבנתי אז אולי קלייסט רצה שמישהו יגיע לרעיון הקונספירטיבי ופחות יתמקד בצדק צדק כי ירדוף.
רעידת אדמה בצ׳ילה: התחושה? עצב תהומי לגבי האדם. אנסה להסביר, זה לא בגלל האסון עצמו ומה שעשה לבני אדם, זה בגלל מה שבא אחריו. קלייסט אינו כותב כאן סיפור על טבע הרסני שכן לרוב הטבע מאפשר חיים ואפילו נוחים, קלייסט מדבר על בני אדם שממהרים להעניק להרס משמעות, ובכך אולי הופכים אותו לאלים עוד יותר ממה שהוא. העלילה מתרחשת ב־סנטיאגו, נפתחת במסגרת חברתית נוקשה ושמרנית. אהבתם של חרונימו וחוספה חורגת מן הסדר המעמדי והדתי ולכן השניים נענשים באכזריות שמוצגת כטבעית לחלוטין בעיני החברה. כבר כאן עולה תחושה שהאלימות אינה חריגה מהאלימות של הטבע, אפילו חלק מובנה מהסדר עצמו. ואז, ברגע של ייאוש מוחלט, מגיעה רעידת האדמה, שמפוררת באחת את כל מה שנדמה היה יציב.
דווקא מתוך ההרס, קלייסט מציע רגע מפתיע של חסד. החברה מתפרקת פיזית ואיתה גם הגבולות, החוקים וההיררכיות. בני אדם, שנראו קודם לכן כשבויים במוסכמות, מתגלים לפתע כיצורים המסוגלים לחמלה, לשותפות, לאיזו הרמוניה כמעט טבעית. יש תחושה, ולו לרגע קצר, שאולי הבעיה לא הייתה באדם, אלא במסגרת שבתוכה הוא חי.
אבל קלייסט כמו קלייסט אינו מאפשר לאשליה הזו להחזיק מעמד. כאשר הניצולים מתכנסים מחדש, והסדר החברתי מתחיל להתגבש מחדש חוזרת גם האלימות, הפעם בעוצמה קשה יותר. דרשה דתית אחת מספיקה כדי להפוך קהילה פצועה להמון משתולל, שמבקש להסביר את האסון דרך חטא ולהעניש את מי שניתן לסמן כאשם. המעבר הזה, מן החמלה אל האכזריות, מתרחש כמעט ללא חיכוך וזהו אולי הרגע המטריד ביותר בסיפור.
נדמה שקלייסט מציע כאן שלא הטבע הוא האיום הגדול ביותר על האדם, אלא הפרשנות האנושית לטבע. רעידת האדמה עצמה היא עיוורת, מקרית, חסרת כוונה. אך בני האדם אינם יכולים לשאת מקריות כזו; הם זקוקים למשמעות, לסיבה, לאשמה. ובחיפוש הזה, הם מייצרים סדר אך זהו סדר שמצדיק אלימות בשם מוסר, בשם אלוהים, בשם תיקון.
מה שהופך את הסיפור לחזק כל כך בעיניי הוא ההיפוך שהוא כופה על הקורא. האסון, שאמור להיות שיא האימה, מתגלה כרגע של אפשרות אנושית. ואילו החזרה לשגרה, לשפה, לדת, לחוק מתגלים כרגע של קריסה מוסרית. יש כאן אמירה כמעט בלתי נסבלת: ייתכן שהציוויליזציה אינה מרסנת את האלימות, אלא רק מעניקה לה צורה ולגיטימציה.
כרגיל קלייסט מהמובחרים.