#
פונטנלה היא מזרקה קטנה (מִזרקונת? מִזרקית?) בסיפור פה היא מושאלת ככינוי למרפס, שזה העצמות בקדמת הגולגולת, הנסגרות בינקות. למספר הסיפור – מיכאל יופה, ששמו הסודי הוא פונטנלה – המרפס לא נסגר למרות שהוא כבר בן 55. הוא מייחס למרפס שלו כשרונות יוצאי דופן של הבנה וחיזוי. בכלל זה ספר של כינויים וביטויים, סיפורים על משפחה אחת היושבת מעל כפר אחד, תולדותיה, דורותיה, אהבותיה ובעיקר שינאותיה וסודותיה.

בזמן קריאת הספר התברר לי למה אני אוהבת את ספריו של שלֵו. מעבר לברור מאליו ולאמות המידה הספרותיות הכלליות - כמו יכולת וירטואוזית בשימוש בשפה, יכולת נדירה של סיפור סיפורים, יכולת לגרום לקורא להימצא במקום אותו הוא מתאר והמון הומור, יש עוד משהו: הוא מספר סיפורים על מגזר שלא זכה פה להכרה ומוניטין. איכרים. לא החלוצים שזכו להמון סיפורים, שירים ובדיחות. הם זכו פה לתהילה אבל היו יחידאים ורק התחברות עם חלוצים אחרים הקנתה להם סוג של "משפחה". גם קיבוצניקים שוחרי טוב ומושמצים, חסרי משפחה גם הם (כל כך היו חסרים משפחות, שניכסו את הילדים הרבים שהולידו למען הכלל והמציאו את הלינה המשפחתית). הם אמנם עבדו בעבודה חקלאית, אך לא היו "איכרים".
איכרים הם פחות או יותר עוסקים עצמאים, לא מאוגדים. הקשר שלהם לאיכרים אחרים רופף, חשדני ולעתים טעון בכעס. הם עובדים קשה ושמחים בעבודתם, מרכלים על השכנים, מתחרים בהם ומשמיצים אותם. מזמינים אותם לשמחות ושומרים להם טינה. בניגוד לחלוצים ולקיבוצניקים האיכרים של שלֵו משופעים בהמון משפחה, נותנים בה סימנים, מדרגים אותה לדרגות, מפזרים אותה בכל היקום ושרים את תהילתה.

הסיפורים בספר הזה מוכרים מספריו האחרים – גם המאוחרים יותר – של שלֵו. החצר של המשפחה שבספר הזה קוראים לה יופה, הכוללת מגורים של בני המשפחה. המשתלה מ"שתיים דובים" נמצאת גם פה, ובעלה של הבעלים הוא הפועל גם פה. גם כאן יש צריף שכתליו אוצרים סודות. גם פה יש סיפורים מחרידים, גם פה בני המשפחה אומרים "הדבר היה ככה" כמו ב"הדבר היה ככה". גם פה יש אחים למחצה שנולדו לאם החורגת וזוכים להתעלמות. גם בסיפור הזה סודות משפחתיים נחשפים לאט לאט, גם פה יש בתיה, שגם פה היא דעתנית ואהובה. גם פה יש קטעי תיאור כמו ב"גינת הבר" וגם פה אי אפשר לטעות ולחשוב ששלֵו אוהב הטבע ושופע ההומור הוא סופר פסטורלי וצמחוני. ההיפך.

אהבתי מאד, כמו שאהבתי חלק מספריו האחרים שקראתי. יש בו משהו שקשה לשים עליו את האצבע – מין תערובת ייחודית שמצליחה לגרום לי להיזכר במשהו שלא חוויתי, להתגעגע למה שמעולם לא היכרתי. לא רציתי לדלג על עמודים (498, שימו לב) שמחתי בתיאורים היפהפיים, נהניתי אפילו לפגוש סיפורים שהיכרתי מספריו האחרים, ממש כמו שנהנים לפגוש ידיד מוכר אחרי זמן שלא נפגשתם.
זה ספר שיש לתת לו לספר את הדברים בדרכו. לא יעזור לזרז אותו, להגיד לו "טוב הבנתי, תתקדם" להטיח בו "המון פרטים מיותרים אתה כותב. מה זה חשוב הפיג'מה, המגבת לניגוב הזיעה, הכותונת לעורה... סיים לנו את הסיפור" כי הסיפור הוא הדרך המפותלת בה הולך שלֵו ממנה נשקף נוף נפלא ויוצא דופן, והדרך בה הולך הקורא מרוצפת שלדים שהיו צריכים להיות נעולים בארון.

אחרי מות - קדושים אמור, ואחרי מות סופרים התלבש ברכות על ספריהם. אשתי שהיא בת כפר מילדותה אוהבת אהבת נפש את שלו, איש העמק, והיא דרבנה אותי לקרוא את פונטנלה. קצת נרתעתי מעוביו של הספר המחזיק כמעט 500 עמודים. מאז ומקדם אני מעדיף ספרים קצרים שנוח להכניס לכיס ולא מכבידים על התיק והנשמה. מה גם שמאז הצטרפה דיירת חדשה למשפחתנו לפני כמה חודשים - יצור מתוק מאין כמותו אך בעל תודעה ספרותית חלשה - אני ממלא את זמן הקריאה המתקצר בנובלות או ברומנים קצרים. בסוף אזרתי כגבר גבר חלצי וצללתי אל תוך הפונטנלה (מרפס בעברית) של המספר, מיכאל, שמגולל את עלילות משפחת יופה, אפוס של ארבעה או אפילו חמישה דורות ונמתח מימי העות'מאנים ועד תחילת המאה ה-21. מדובר במר מאני פוגש את טוביה החולב (בסדר דן מירון, טביה) עם ההומור הנהדר האופייני לשלו. בניגוד למשפחת מאני של יהושע, הסיפור של משפחת יופה לא הולך אחורה בלבד, אלא מזגזג חזור וזגזג בין העבר הרחוק ובין ההווה. בין ההגעה של אפופה (סבא יופה) ואמומה (סבתא יופה) במסע רגלי מסוג אבו יו-יו (או שק קמח בתפוצות אחרות) מהשפלה אל עמק יזרעאל, ובין מעשי תוקפם וגבורתם של הילדים, הנכדים והנינים בחצר שבתוך הכפר שהפך ליישוב עירוני קטן דוגמת רמת ישי או קרית טבעון.
חמישה כוכבים מזהירים, צער רב על לכתו בטרם עת ומעט נחמה באוצרות הכתובים שהשאיר אחריו.

"הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזכרון לזכרון / אשר לזכרון לחיים ואשר למוות לשכחה" (עמוד 7).

הספר "פונטנלה" (הוצאת עם עובד, 2002) מאת מאיר שלו עוסק בקורותיה של משפחה אחת, או שבט אם תרצו. שבט יופה. גיבור הספר, והמספר, הוא מיכאל יופה, גבר בשנות החמישים לחייו, אב לתאומים אורי ואיילת, שגולל בספר את תולדות משפחתו, מעלייתם ארצה מרוסיה בעליה השנייה ועד ימינו אלה. החל במסעם של סבו וסבתו, דויד ומרים ("אפופה" ו"אמומה") יופה, לעמק, והקמת האחוזה שלהם, "חצר יופה", בה גרים כל צאצאיהם. לזוג נולדו ארבע בנות: חנה (אימו של מיכאל), פנינה היפה הנשואה לאהרון "החתן" והממציא המדופלם, רחל, שבעלה נהרג במלחמת העצמאות ונעשתה ראש המשפחה, ובתיה שגלתה לאוסטרליה. שמו של הספר מרמז על מצבו הרפואי המיוחד של המספר, המרפס שלו לא נסגר מעולם כפי שצריך להיות במצב תקין אצל תינוק עד גיל שנה, ומקנה לו כוחות נבואיים.

המספר, מיכאל, יליד 1947, הוא בנם של "חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם יאפשר לתאר כך בגידות של גידם" (עמוד 14). אביו של מיכאל גילה לאחר נישואיו שאשתו, חנה, היא אישה קשה ומרירה. "הדבר הוא ככה, מיכאל,– זוג שיש בו אחד שכל הזמן מבקש ואחד שכל הזמן נענה, זה טוב מאוד. זוג שבו אחד כל הזמן מבקש ואחד כל הזמן מסרב, זה גם בסדר. אבל זוג שבו אחד מבקש והשני שוקל אם להיענות – זה רע. אפילו רע מאוד" (עמוד 277), הסביר לבנו ויצא לרעות בשדות זרים, עד נפח את נשמתו במיטת אחת מהן. לבנו נהג לומר שנשים הן "דבר נהדר, גאוני, נפלא, ההמצאה הגדולה ביותר של אלוהים" (עמוד 135).אבל, אמר לבנו, "אבל הן לא כמונו, מיכאל, הן המצאה מאוד לא פשוטה" (עמוד 135). אין גבר שיקרא זאת ולא יבין למה התכוון המשורר. הבן היה קרוב לאביו שנתן לו לאורך חייב עצות מועילות לרוב, בין שנגע הדבר לנשים, מאכלים ואפילו בעת שהתגייס לצבא. אביו חשש מהליכת בנו האסמטי לשירות קרבי. "ואז גם אמר לי: "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." וכשהבטתי בו בהפתעה, אמר: לגמור עם זה מהר ולשוב להיות בן־אדם." לראשונה חשתי בו אז את העוצמה ואת האכזריות שיש בו, מלבד החן וההומור והכאב" (עמוד 444).

חנה, אמו הפכה לכוהנת ומטיפה לצמחונות ואורח חיים סגפני ובריא. באחד הפרקים הירש הכנר סיפר לה כי בעיירה בה גדל במזרח אירופה "היו שני אחים תאומים. לא יופאים, לפעמים נולדים תאומים גם במשפחות אחרות. אחד, אפרים קראו לו, עישן ארבעים סיגריות ביום, כל יום לפנות ערב היה אוכל כיכר לחם – לבן, כמובן – בחמאה ובנקניק, ובשביל שלא ייתפס לו הלב בשומן שתה חצי ליטר יי"ש, וכשגמר לאכול הלך – תסלחי לי – לזונה. אבל מי כמוך יודעת? הזנחה כזאת... בסוף מגיע הזמן לשלם... ובאמת, כשהאפרים הזה היה בן מאה וחמש נסע להיות שופט בתחרות של בירה, ובדרך ירדה הרכבת מהפסים והוא נהרג ומת. אבל אחיו התאום, שאף פעם לא עישן, ואף פעם לא שתה, ולא נגע בבש, לא בבשר שבצלחת ולא בבשר, סליחה־בקשה, של אשה, בגיל ארבעה חודשים מת מדלקת ריאות" (עמוד 411). מה רצית לומר בזה, הטיחה בו חנה. "זה אומר שצמחונות זה טוב מאוד בשביל המעיים, אבל בני־אדם יש להם לא רק קישקעס. יש להם גם שכל ולב, ועוד כמה איברים יש להם, ויש להם גם בעל ואשה ילדים ועבודה, ויש להם חשק וזכרון ויצר־הטוב ויצר־הרע – ובשביל כל אלה צריך לפעמים איזה בשר־חתיכה, ובעיקר, חנה, צריך להירגע" (עמוד 411). 

כאמור, מיכאל ובן דודו גבריאל, בנה של פנינה, שירתו יחד בצבא ביחידה מובחרת ומאז הם צמד חמד. "אני וגבריאל התגייסנו יחד ושירתנו ביחידה אחת. אני עזרתי לו בקריאת מפה ושינון צירים, והוא הדף אותי במעלה ההר ונשא גם את המא"ג וגם את ארגזי הפעולה" (עמוד 260). השניים שירתו ביחידה מובחרת ולחמו ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. ניכר בו בשלו, יוצא סיירת גולני, כי הוא בקי בפרטים "דרך הרגליים". כך למשל, כשתיאר כיצד נתקל הכוח שבו מיכאל באויב: "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות – התחלנו לירות כמטורפים" (עמוד 445). התוצאות היו קשות.

הדברים השתנו, סיפר מיכאל, "הכפר נעשה עיר, ועל אף הגעגועים הטבעיים ל"ימים־ההם" – "כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית", כך שב החתן ומתרפק על סיפרי הזיכרונות, וכולנו שבים ומחייכים – עליי להודות שכעיר הוא טוב משהיה. אפופה, שהשנים עשוהו קטן כתינוק וצונן כגווייה, שוכב באינקובטור הישן של בן־דודי גבריאל. וגבריאל עצמו, שאת חייו התחיל כפג, נעשה מגודל וחסון, ועתה הוא יושב על הדשא עם הירש לנדאו הכנר ועם "צוות־הנאהבים", חבריו מן הימים ששירתנו כולנו יחד באותה יחידה בצבא" (עמוד 23). ומיכאל, שנשוי לאלונה היפה בכלל חולם על אניה, אהובתו מילדות, מורתו שהיתה למאהבת שלו, משחק עם הזיכרון משחק של חתול ועכבר. במשפחת יופה, סיפר, הכל הפוך. "כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל־הסדר אנחנו מתכסים/מוצפים/צוללים בים־סוף השב ונסגר של הזיכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן־הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזיכרונות: איך זרקנו רימון־הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו" (עמוד 377).

הסיפור, נע ונד בציר הזמן, כאשר לעיתים מתאר המספר מעשה שהיה בעבר ולעיתים מתאר את שאירע לאחרונה, וסובב סביב ציר מרכזי אחד והוא סיפור אהבתם של מיכאל ואניה. אהבה עזה, אסורה ובלתי אפשרית. הספר כתוב בצורה קולחת, מתובל בהומור הדק ושנון המיוחד לשלו, עם עברית שאין כמותה. אמנם הספר אינו מתרומם לרמת יצירותיו הגדולות "רומן רוסי" ו"יונה ונער", אך עדיין מדובר בספר נדר שתענוג לקרוא.

פונטנלה הוא האחרון בשבעת הרומנים של שלו שקראתי. רומן רוסי גרם לגלים גבוהים בביצה הספרותית שלנו, אחריו באו כימים אחדים ועשו, המשיכו בגלים, ולפתע, אך לא במפתיע, בביתו במדבר ופונטנלה זכו לפחות תשומת לב ואהדה. עברה תקופה וקיבלנו את יונה ונער המרגש ואת שתיים דובים, סוג של מופת.
אל בביתו במדבר חזרתי כשמאיר שלו קידם את ספרו גינת בר. ספר נהדר בביתו במדבר. החלטתי להמשיך בתנופה עם פונטנלה הזנוח ו... הפתעה, שוב סוג של מופת.
כשבאים לסקר ספרים של שלו נמצאים בבעיה. העברית של שלו מהממת, רהוטה, מדוייקת. אי אפשר לעקוף אותו לא משמאל, לא מימין ולא בשום צורה אחרת. הוא סוג של כותב-על. שלו כותב על מה שהוא יודע ויש הרואים בזה עוד מאותו דבר. עולמם צר כנמלה. שלו הוא בדיוק מסוג הכותבים שגם על נמלה יש הרבה מה לומר וזה מחכים, משעשע, מרתק.
מה זה פונטנלה? טוב ששאלתם. זה מַרְפֵּס. ומה זה מרפס? כל מי שרגיל להסניף תינוקות, יודע שיש חלק בראש, מעל המצח, שם יש חלק כזה בעצמות שטרם נסגר. העצמות שם מתאחות בגיל שנתיים בערך. אצל מיכאל יופֶה, המספר, זה לא התאחה והוא נשאר עם פונטנלתו פתוחה ורגישה לעולם. לכן הוא, לדבריו, השפוי במשפחת יופה, זה הראוי לספר את סיפורם, זה היודע לנבא מראש מותם הקרוב של אהוביו.
מיכאל יופה מספר את סיפור "חצר יופה". החצר התחילה עם דויד יופה, הר אדם מתולתל, הפוגש את מרים יופה, לא ממש קרובים "מהדם". הם נפגשים במרכז הארץ, הוא משכנע אותה לעלות על גבו, להקל עליה את ההליכה הארוכה ולהיות גבוהה ממנו, וכך הם יוצאים למסע צפונה. מוחו מוח ציפור והוא זוכה במה שיש לה לתת: כיוון, החלטה, אהבה, מרק רותח. היא עולה על גבו ומתחילה לכוון אותו עד שהם נוחתים במקום שהוא כנראה היום קריית טבעון. שם, בעמק השטוח, הם מקימים בית על הגבעה הצופה על כל הסביבה, במשך הזמן מרים תהפוך לאמומה ודויד לאפופה. מחנה בתם יוולד מיכאל, שיספר את סיפור החצר בו אין רגע דל ואין נפש אחת נורמלית.
הסיפור כולו אנקדוטלי. מיכאל טווה את סיפור החצר הגדולה על דמויותיה הביזאריות, מכניס מכל טוב למרקחת וזו משעשעת, מאלפת, מתפתחת למרות דמויותיה המסרבות להיכנס לאיזשהו שטנץ מוכר.
אפופה הוא ראש החצר, על פיו יישק דבר, אינטלקטואל גדול הוא לא וכשהוא חוזר משדותיו, הוא מצפה למרק רותח, בו אף הכפות תימסנה. גם הפירה עם תלולית הבצל חייב להיות מדויק. כשהוא לא מתנהג כמו שאמומה מצפה, זה המקום לנקום בו עם מרק לוהט, אך לא רותח. שניים מנכדיו הם מיכאל וגבריאל. גבריאל הוא הנכד האהוב, הומו המביא את צוות הנאהבים לגור בחצר, בוויגום. אחת מבנות אפופה תברח לאוסטרליה עם גרמני מהיטלר יוגן, אביו של מיכאל בוגד באמו עם שכנה בכפר הסמוך, המכונה רוצחת ע"י אמו. אביו בס"כ רוצה לאכול בשר ולחוש בשר, דברים שחנה, אמו של מיכאל, צמחונית אדוקה, מונעת ממנו. אחת מבנותיו של מיכאל בעלת פאב בתל אביב והבן גאון מחשבים. אלא שכל הפרטים האלה נמסים אל מול העברית המדהימה, המטפורות שומטות הלסת, חדות האבחנה והשעשוע הנודף מכל דף. בחצר יופה אוהבים את החיים, אוהבים לאכול, אוהבים את אהבת הבשרים ולא ממש חשוב מי עם מי, אפילו זה גבריאל עם צוות הנאהבים, אביו של מיכאל עם הרוצחת או אהבתה של בתיה לגרמני, אהבתו של מיכאל אל אניה, זו שהצילה אותו בגיל חמש משריפה, מאז היא אמו השניה, זו המאכילה אותו מאכלים טעימים, עושה לו קרחת ומלמדת אותו על אהבה. אז מה אם בעלה מנהל בית הספר בו לומד מיכאל הילד?
בקריאה בספר מתמוגגים מכל פסקה. אין דבר מיותר, אין אמירה סרת טעם, יש עברית מהוללת ומדוייקת. דווקא ספר נחבא אל הכלים כמו פונטנלה יעניק שעות רבות של נחת. אין מי שכותב כך בישראל.
סוג של מופת, כבר אמרתי?

אני קורא עכשיו את פונטנלה, ומבין למה ככ קשה לי לקרוא ספרים של סופרים ישראלים אחרי מאיר שלו (ויהושע קנז כמובן)
איזה סופר נפלא.

איזה ספר נהדר. קורותיה של משפחת חלוצים אחת שהתישבה בעמק יזרעאל, לא סיפורים גדולים, לא מאורעות כבירים, אבל מאיר שלו המצויין מצליח להכיר לנו את המשפחה על כל מוזרויותיה, לפני ולפנים וטווה קורים ופורם אותם עד שכל הסיפורים מתחברים והכל בהומור ובנחמדות.

כל הסיפורים המשפחתיים נרקמים ומתקיימים בחצר יופה, משהו כמו חווה מגודרת היטב, שמסביבה מתישבים עוד איכרים עד שנוצרת שם עיר וחצר יופה מבוצרת כמבצר במרכזה, מי שרואה זאת בברור זה החיוואי שדואה מלמעלה מחפש לו נחש או עכבר למאכל. החיוואי לא בעל החיים היחיד המשתתף כסיפור, ישנו החמור הנבון, הכלב בלי השם ועוד ועוד.

הספר כולו שדות שבעמק עם ריח הזבל ניחוח חציר וגם ריחות יערה ופרחי הדר, ושזורים בו זכרונות כפי שמופיעים בראשו של מיכאל שהוא המספר, והזיכרון הראשון הוא מאז היה בן חמש וכולל גם סיפורים מימים קדומים, שסופרו לו ושעברו מפה לאוזן בתוך המשפחה המורחבת והקורא לא יודע מה אמת ומה מיתוס, וטוב שכך.

עם מאיר שלו קרה אצלי משהו משונה. כבר לפני שנים הערכתי אותו מאוד כעיתונאי נפלא (כשעוד עבד בעיתונות) אבל דווקא כסופר חשבתי איכשהו שהוא איננו מדבר אלי... בסופו של דבר, באופן מוזר למדי, כשהתחלתי לקרוא את ספריו, התפעלתי מהם! קראתי בתחילה משום-מה, את ספריו החדשים יותר ודווקא בשנים האחרונות, אני קורא את הספרים היותר ישנים שלו. כי היום אני חושב ששלו הוא סופר ברוך-כישרונות וידע! והוא לא רק עיתונאי טוב אלא בהחלט סופר טוב. בדומה ל"רומן רוסי" שאותו סקרתי כאן לפני זמן מה, יש לשלו בספרו זה "פונטנלה", "אב- טיפוס" ו"מודל לחיקוי" והוא כמובן, "מאה שנים של בדידות" ההוא של גרסיה מארקס הנפלא... גם שם וגם בשני הרומנים הללו, יש עיירה מיתולוגית שבמקרה הישראלי הופכת להיות "כפר מיתולוגי", בתיאורים מלאי דמיון ופנטזיה! אלא שבמקרה של "פונטנלה" הדגש הוא יותר על משפחה רב-דורית מאוד מסוימת, שהמספר שהוא אחד מבניה – הוא מספר עליה בגוף ראשון, החל מהסבא והסבתא ממייסדיי הכפר, בנותיהם והצאצאים שישנם או אינם על אהבותיהם וסטיותיהם המפתיעות והארוטיות מכל הסוגים...
בתיאורים כאמור יש המון פנטזיה! החל מהפונטנלה עצמה. הפונטנלה כידוע היא "מרפס" בעברית והוא באנטומיה מקום קטן ורך למגע בגולגולת התינוק. ובכן אותה פונטנלה של המספר בעלילה, היא ייחודית בכך שהיא "נשארה פתוחה" והמספר טוען שיש לה יכולות על-טיבעיות של מין חוש שישי שרואה נכונה וגם יכולת נבואית... ואכן בשרשרת הסיפורים והתהפוכות הפנטסטיות שעוברות הדמויות היא משמשת לו כלי-עזר חשוב...
ובכלל הספר מלא בפנטזיות של אנשים שמשנים את צורתם הפיזית; למשל מ אדם שהוא ענק רב-ממדים עם כוחות-על ליצור קטן וחלש (או להפך...) לשונו של שלו מלאה הומור! וכך יש לנו פה שילוב מרתק של הומור, פנטזיה ומציאות היסטורית שמתרחשת ברובה עוד בזמן המנדט הבריטי ושכוללת גם שימוש בשמות אמיתיים שאכן קיימים והיו קיימים בעמק יזרעאל! למשל; "ולדהיים" (שנקראת היום "אלוני אבא") קריית עמל, תחנת הרכבת של "תל שמאם" ועוד ועוד... רק שם אחד הוא דווקא איננו מזכיר בכלל! והוא "נהלל" אותו מושב מפורסם שיש לו חלק חשוב בהיסטוריה ההתיישבותית של ארץ ישראל. ואין זה במקרה - שלו הרי נולד וגדל בנהלל והיא הרי זו המשמשת השראה לכל העלילה! אבל בין נהלל שבמציאות לבין אותה פנטזיה על כפר קטן שהפך לעיר שמתואר בספר, כמעט שאין קשר... וממילא כאמור הדגש בספר הזה הוא אנשי אותה משפחה שמתוארים בה באורח אגדתי, של מעין סיפורים מלאי פנטזיה של מיתולוגיה משפחתית... בקיצור, אני כנראה מאוד סובייקטיבי, אבל אני מאוד אוהב לקרוא את שלו ונהניתי לקרוא את סיפרו הישן הזה, לא פחות מספריו האחרים שאותם אהבתי.

ספר נפלא מאת מאיר שלו שעוסק בזיכרון, ובחיים שנשלטים על־ידו. לאורך חמש מאות עמודים של כתיבה מבריקה שב וצץ לו הזיכרון על שלל סוגיו ומוזרויותיו: בתור מיתולוגיה משפחתית ענפה, או בהיפוכו כנבואה, ואפילו בתור הדם שזורם בעורקיהם של היופאים, משפחה עמק־יזרעאלית שהזיכרון הוא הדבק שמאחד אותה, כמו גם אוסף פצעיה שכבר לא יגלידו. המספר, מיכאל יופה, מחטט בהם בכפייתיות ראויה לציון, לא מרחם על אף אחד מבני המשפחה (או על עצמו), עד שהספר מרגיש כמו כתב אישום שהזדווג עם מכתב אהבה ויצא להם ילד בשם פונטנלה.
פונטנלה היא, אגב, חור בגולגולת. אבל בסיפור היא גם אנטנה נבואית, כינוי סודי, ולא פחות חשוב, סוג של אמצעי לסיפוק אירוטי. בקיצור: כל הדקויות, הפרטים הקטנים, התנודות הזעירות והרסיסים הנבואיים שמזמזמים באוויר, גודשים את הספר הזה בפרט ואת כתביו של מאיר שלו בכלל. אם כבר קראתם מאיר שלו אחד אתם בטח יודעים. המון תשומת לב, המון אהבה, ובעיקר המון כתיבה שנוגעת במקומות הרכים.
מיותר לציין שההומור יוצא מן הכלל.
מומלץ לקרוא בלגימות ארוכות, ולא בשעות הצהריים - ספרים כ"פונטנלה" לא קוראים בצהריים, שלא נירדם.

אז הנה לנו סיפור על משפחה- סבא, קשוח ומשוגע. סבתא, חמה ואוהבת. ארבע בנות מטורפות. שני נכדים. ושני נינים, חסרי תועלת.

זה כיף לקרוא סיפור על משפחה, בטח אם יש בו קצת נוף וקצת טמפלרים ברקע- אבל בואו נאמר את זה בכנות-
זה הרבה יותר מזה!
זהו אוסף של מוזרויות אנושיות שעוד לא פגשנו, של סיטואציות מרתקות, של משחקי מילים מעוררי התפעלות, של פרקים קטנים בהסטוריה ארצישראלית, של שמות חיבה משונים הנהגים כלאחר יד,של הגזמות קלות, חסרות בושה.

זה הספר הראשון של מאיר שלו שאי פעם פתחתי- ואני מוכרחה לחלוק את זה איתכם- האיש גאון,כתיבתו מעשה קסמים.היה טוב.