#
זה ידוע, שפושעים שפלים בספרים – במיוחד בספרי מתח - יבואו על עונשם. אם אפשר, העבריין ייאסר ויעוף לנו מהעיניים, אם אי אפשר - הסופר/ת לא ישאיר אותו בחיים. זה מין סידור כזה, התחשבות ברגשות הקוראים, שבניגוד למה שקורה במציאות, בה רשעים אמנם בסוף ימותו, אבל לפעמים בשיבה טובה, בספרים אנחנו רוצים שהצדק ייעשה וגם ייראה, ומיד.
הספר הזה אינו ספר מתח, לדעתי. קודם כל כי הוא אינו מותח משום בחינה. אנחנו יודעים מי הפושע, אנחנו יודעים למה, אנחנו גם יודעים שהתעלולים אינם מסוכנים באמת: הם גורמים אי נעימות, פחד וחרדה, זה כן, אבל לא מסכני חיים. לכן אנו קוראים לנו בנחת את התיאור הפרטני, המונוטוני והקטנוני של מעללי יוני בסקומב שהעיר לחיים – ולפחד – עיירה שלמה שכל כוונתה היתה להמשיך להתנמנם לה.
יוני בסקומב אינו "סמל הרוע והרשע" כותרת שמישהו עיטר אותו בה. הוא נער ילדותי לגילו. כועס, זועם על אי הצדק שנעשה לו. הוא גדל אצל אם חד הורית אלכוהוליסטית, מוזנח מכל הבחינות, לא לומד, לא עובד, אין לו חברים, והוא רוצה לנקום. הוא לא יכול לנקום במי שהרע לו – אמו - ולא מעז "ללכת עד הסוף" (לפחות לא לעשות את זה מולה), לכן מסתפק בהטלת טרור והפחדת אנשים שהוא לא מכיר אישית. הוא אינו סוציופת (ראו תיאור מצמרר ומדוייק של התופעה ב"חייבים לדבר על קווין" הנפלא), אין לו יכולת, בגלל מיעוט נסיונו בהוויות העולם וניתוקו מאנשים להבין את ההרגשה של מי שנפל קורבן לתעלוליו, לכן אין לו מחסום של אמפתיה. הוא סתם ילד כועס שכשניתנת לו הזדמנות הוא יוצר קשר חם ואוהב, כמו שהוא רוצה וצריך.
הפסיכולוגיה ב"מותחן הפסיכולוגי" הזה, הרגשתי, היא תמיד על יד, לא מדוייקת (או שהפסיכולוגייה של הנורבגים שונה לחלוטין מזו של תושבי שאר העולם...) חלק מהמתוארים מגיבים תגובת-יתר לתעלולים (למה שאשה בריאה, שחגגה לא מכבר יומולדת עם בני משפחתה האוהבים, תגיב בעוצמה רגשית כה רבה על מודעה בעיתון המדווחת על מותה? היא הרי יודעת שהיא חיה... ) וגם תגובות היתר מתוארות בקפדנות פרטנית. מצד שני תאור תגובה של חרדה ממש קיומית – כמו תגובת האם שהוזעקה לבית חולים – הוא תאור שטוח ולא ממש משכנע.
חשבתי שהספר פשטני, עם אנלוגיות לא מתוחכמות והסברים שיטחיים, שלעתים גולשים להגזמה פראית – כמו הסיפור על הכלבים, למשל, שהוא פשוט חוסר ידע בנושא והסתמכות על פחדים לא מבוססים.
אם טוב לב וכוונות טובות של סופר היו הופכים אותו לטוב, אין ספק שפוסום היתה מוגדרת סופרת טובה. היות וזה אינו מדד, הרגשתי שהיא כתבה ספר בינוני, עם סיפורים מופרכים ודמויות לא משכנעות, הנסמך על דמיונה הפורה(?) ולא על הבנה אמיתית לנפש והתנהגות אנשים בשר ודם.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
