*
אני חושבת שלא היו לי ציפיות לגבי הספר. ליתר דיוק - לא ידעתי שיש לי ציפיות. קראתי כמה ביקורות עליו ונהניתי מהן בלי שיהיה לי מושג למה לצפות בקריאתו. (זה דבר ידוע - ככל שהביקורת מהנה אותי יותר היא מתארת תחושות והתרשמויות של הכותב מהספר ולא את העלילה)
סבתא בת 88 ונכדתה בת 6 (תעשו לבד את החשבון...) חיות - כמו בכל קיץ - עם המשפחה באיון קטן, בארכיפלג הפיני. זה חידש לי כמובן. בבורותי חשבתי שפינלנד זה שלג וארכיפלג זה יון... המשפחה - יש גם אבא שנותר ברקע ואמא מתה - אינה "יוצאת לנופש" על האיון שלה. הם עובדים. אבל תוך כדי חיים פעילים הנכדה והסבתא מבררות את עיקרי החיים. לא בהכרח הסבתא "מרביצה דעת" בזאטוטה. לפעמים הנכדה היא המדריכה את הסבתא. ובאופן מאיר עיניים. הסבתא - אין לה שם פרט ל"סבתא" - נעזרת במקל להליכה. יש לה שיניים תותבות. היא צריכה לאסוף את שיווי המשקל השברירי שלה עם קימה. אולם היא מבצעת את תפקידיה בלי תלונות. והיא מבקרת בכל פינה באי, דואגת להשאיר אותו בדיוק כמו שהיה - בלי להכתימו בפעילות אנושית. וכמו שהיא מתנהלת לגבי האי היא מדריכה את נכדתה: בעדינות, בלי להשאיר סימני "כך עושים!" בלי להעמיד פנים, בלי להשתמש בכוח העודף של הבוגר על הילד.
המסרים של הספר, שיצא לאור ב 1972 הם מודרניים להפליא: שמירה על סביבה, חוסר השתלטות של האדם על העולם. כבוד ליצורים החיים שאינם בני אדם. חיים על מה שמספק לך הטבע בלי לצרוך יותר ממה שנחוץ לך. אלה יחד עם אהבת האדם ובעלי החיים, שכל ישר, עמידה בכללי התנהגות והנימוס המצופים, הופכים את הספר הזה לקסום.
הפרק שהרשים אותי עמוקות נקרא - כמה לא מפתיע - "החתול". הוא מתאר גור חתולים קטנטן שניתן לסופיה. הוא צמח מגור קטנטן חסר ישע לחתול מתבגר ולבסוף לבוגר, שהעדיף את עצמאותו, סירב להתמכר לליטופים, והתנכר לשאיפת הילדה לאהוב אותו. כשבגר מעט התחיל לצוד בלילות. תחילה הביא את גוויות הנרצחים הקטנים הביתה, בגאווה. הילדה המתפלצת סירבה להיכנס הביתה עד שסילקו את הגוויות הקטנות. היא כעסה על החתול והתנכרה לו. יום אחד הגיעו חברים לבקר ובסלם חתול. זה היה חתול לבן גדול, מגרגר ואוהב. הם רצו למסור אותו כי הוא לא צד כלום והעדיף לישון איתם במיטה במקום לעשות את עבודתו... חיש קל נעשתה החלפה והחתול הלבן, המתמסר, האוהב, הפך של סופיה. לאט לאט לומדת סופיה שאהבה אינה מה שההגיון אומר. ושהלב אינו מבכר דווקא את מה שעדיף לו. החתול האוהב, הלבן והיפה הוא כל מה שהיא חלמה עליו, אבל היא אוהבת את האחר, הגס והמכוער שאינו נחמד ואינו מחזיר לה אהבה...
אהבתי את הספר. הוא כתוב נפלא, משופע באיורים של הסופרת שהיא ציירת ידועה. התרשמתי מאד מהדרך העצמאית בה מתארת יאנסון את החיים, בלי להיות מושפעת ממה שמקובל. העולם על פי יאנסון הוא פשוט, פועל לפי שכל ישר, ללא בזבוז והפרזות. שמירה על סביבה היא נורמה, התחשבות באחרים הכרח, התייחסות לדברים החשובים באמת ולא לחיצוניות, להימנעות ממבוכה או לצורך להחזיר מכה למי שעלב בך. כך נראה העולם בפינלנד? הייתי רוצה קצת ממנו, כאן.
















